התשוקה הפתאומית הזאת לקלנועית

נפתח בשתי דרכים שבהן הבנתי השבוע כי ניתן באמצעותן לגלות שאתה מזדקן. אחת, כששואלים אותך איך ישנת בלילה, יש לך תשובה ארוכה. מנומקת. כשאתה צעיר, אם שואלים אותך איך ישנת, אתה עונה שטוב. אין סיפור ללילה. אתה הולך לישון וקם. ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. אבל כשאתה בגילי המופלג, יש לך כבר תשובה מפורטת. יש התרחשויות. תהליכים. אתה רוצה לדעת איך ישנתי? תפנה כמה דקות מותק, כי העלילה מפותלת. היה חם ואז קר והייתה בעיה עם הכריות והמזגן הרעיש וקמתי וחזרתי לישון, ומה לא. דרמה. עבור אדם בגילי, כל לילה הוא שדה קרב וממסעו במסדרון הוא טרם שב.

הדרך השנייה להבין שהזדקנת היא באמצעות הטלת מים, כלומר ההשתנות שלך. אתה פתאום קולט שהן הִשתנו. משהו בעוצמת הזרם אינו כשהיה. נאמר זאת כך: בגיל מסוים אתה מבין שהפסקת להשתין והתחלת לטפטף. אתה מרגיש כמו צינור שמישהו סגר ועכשיו יוצאות ממנו הטיפות האחרונות. יש לי כמה חברים שעברו להשתין בישיבה. מגיל 45, קוראים יקרים, אתה הולך להשתין עם עיתון.

ובימים האחרונים גמלה החלטה בליבי: לרכוש קלנועית. המחסום אינו כספי. קלנועית יד שנייה אינה עולה סכום דמיוני. הבעיה היא שמשום מה קלנועיות הן זכות השמורה לבני הגיל השלישי. זה מעין מנהג כזה שאנשים בגילי עוד לא מתניידים עם קלנועיות, והשאלה היא מדוע. אני רואה את בני ה־75 נוסעים בהן בקיבוצים בחדווה מיוחדת ורוצה גם. נפשי עורגת לקלנועית, אבל אפרת אומרת שזה לא מקובל, שזה מוזר, שזה קצת כמו שאסתובב עם כיסא גלגלים (לא משהו שלא שקלתי, אגב). אז חלום הקלנועית יחכה, לא לפני שאומר, כדי שיהיה רשום בפרוטוקול, שבעיניי זו הדרה. מדירים אותי מעולם קסום של קלנועיות רק בגלל שאינני סבא.

ועד שתהיה לי קלנועית, אני מנסה להתרגל למה שהדור הצעיר סיגל לעצמו בעת הזאת: להתנצל אם הוא צריך להתקשר אליך. הגענו לרגע כזה בזמן שלצלצל למישהו, עבור בחורים צעירים, זה כמעט חוצפה. הצעירים, אם הם רוצים לצלצל, הם כותבים הודעה לפני כן, שואלים אם זה בסדר שיצלצלו. אם נוח לך, מתי נוח לך, אם יש לך כמה דקות. כשאני הייתי ילד, קרובי משפחה היו נוחתים לנו בבית עם מזוודות לשבוע בלי להודיע מראש, והיום כדי להתקשר, צריך לברר מראש אם זה בסדר.

וגם זה קרה השבוע: ישבתי בבית קפה בצפון בדרך משם לכאן, ובחור צעיר, אחד כזה שנראה כמו פליט אחת העונות של 'נינג'ה ישראל', ניגש אליי ואמר שאני אולי לא זוכר, אבל פגשתי אותו ואת חבריו לשיחה, כשהם סיימו מסלול. הבחור משרת ביחידה מובחרת, מאוד־מאוד מובחרת, מובחרת בהגזמה כזו, ואני לא באמת יודע לסרב כאשר יש פניות מלוחמים המחרפים נפשם עבור המדינה הזו. וזכרתי במעורפל את המפגש, ושאלתי אותו אם הם עבדו קשה במבצע האחרון והוא רק חייך. אז אמרתי לו: אוקיי, עזוב צבא, אתה לא יכול לדבר. ספר לי מה עשית היום, אני מבין שאתה בחופש. קרה היום משהו מיוחד?

עכשיו תקשיבו טוב, בבקשה, כי זה מה שקרה לבחור מהיחידה המובחרת באותו היום שממש במקרה שאלתי אותו מה קרה באותו היום, סבבה? הוא גלש עם סאפ בכנרת. נכנס פנימה. לדבריו, הגיע כעשרה קילומטר מהחוף, לא רחוק ממנו היה חבר נוסף עם סירה אחרת, גלישת רוח או משהו. והוא ככה באמצע הכנרת, באמת בלב ים, לבד עם הסאפ, המקומות שבהם הוא מרגיש מחובר, ולפתע הוא רואה דמות אדם מפרפרת במים. עשרה קילומטר מהחוף בנקודה שאליה הגיע ממש במקרה, הוא רואה אדם שנלחם על חייו, ואותו אדם במצב כל כך גרוע, שהוא אפילו לא מנופף לו, אלא נראה כמי שכבר הוכרע על ידי המים. עשר שניות מאוחר יותר, כך אומר לי הלוחם, הוא כבר היה שוקע. עשר שניות בלבד עמדו בינו לבין סיום החיים. ותבינו: המפגש איתו היה הדבר הכי לא צפוי והכי מקרי שיכול להיות. הסיכוי שמישהו יעבור שם בלב הכנרת בצהרי היום משול לזכייה בפרס של 50 מיליון בלוטו. אבל האיש הטובע זכה. והלוחם קפץ מהסאפ ומשך אותו, וצעק לחבר השני שיבוא, ושניהם העלו אותו לסירה ועשו לו סוג של החייאה, וחתרו לכיוון החוף, עד שראו סירת מנוע אליה העבירו את האיש, שנלקח לטיפול רפואי כשהוא אמנם מבולבל מאוד, אבל בחיים.

זה מה שעשית היום, אני שואל כדי להיות בטוח. והלוחם אומר לי שכן, זה קרה לפני כמה שעות. אתה אשכרה הצלת בן אדם היום ממוות בטוח? כי אני קניתי חלב. זה מה שאני הספקתי ואתה הגעת מהפאקינג שמיים למשוך אדם שכבר ויתר על חייו מלב הכנרת אל היבשה? הלוחם הינהן. כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא, אני אומר לו והוא אומר "אחלה". ואתה יודע מי האיש הזה, מה קורה איתו? אולי הוא מיליארדר שמחפש אותך כעת כדי לתת לך מאה מיליון שקל כהוקרה? הוא לא ידע. הניצול כבר עבר לסירה ונלקח לטיפול והמציל ישב כעת מולי ושתה בירה. מחר יחזור לצבא, הוא חתם עוד שנה לאחרונה, ואני מביט בו וחושב על החיים ועל מי שמנהל אותם והחליט לשלוח את הבחור הזה בדיוק בשעה הנכונה לנקודה בכנרת וגרם לו לחתור עשרה קילומטר ולא רק תשעה ולעשות את זה במסלול שיוביל אותו בדיוק לנקודה אליה נסחף אותו טובע, שהיה רגע אחד קצר מסיום חייו.

וכמה הכל קצר, וכמה הכל הפכפך בחיים וכמה, דווקא בשל כך, אני חייב להשיג קלנועית.

שבת שלום.