כבר למעלה משנה שהמגזר השלישי נאבק תחת שתי מגמות הפוכות שעלולות להסתיים בקריסתו. המשבר הכלכלי הוביל לירידה משמעותית בתרומות לעמותות ולארגונים, ומנגד - גרם לזינוק חד בפניות של הציבור לאותן עמותות בבקשות לסיוע. במקביל, כבר שנתיים אין בישראל ממשלה מתפקדת, ובהתאם אין תקציב מדינה - מה שהוביל להקפאה של תקנים ותוכניות רווחה ממשלתיות. כך הציבור הנזקק הפך תלוי לחלוטין רק בעמותות, מבלי יכולת לקבל מענה ראוי מהמדינה.

שלושת החודשים האחרונים התנהלו תחת הסיסמה "חזרה לשגרה"; רבים חזרו למקומות העבודה, אתרי תיירות נפתחו למבקרים, והמסעדות הומות סועדים. על פניו, המשק אמור היה להרים איתו גם את המגזר השלישי, אבל נתונים חדשים שאסף ארגון JGive, שמתפרסמים לראשונה ב"ידיעות אחרונות", מציגים מציאות אחרת לגמרי - הירידה בתרומות נמשכת, והעמותות נמצאות הסכנה של ממש.

"יש צורך מיידי בתוכנית ממשלתית לעידוד תרומות בקרב הציבור הרחב ובקרב תאגידים עסקיים", טוען אורי בן־שלמה, מנכ"ל ארגון JGive.

"אם תימשך מגמת הירידה בתרומות עד סוף השנה, בתי הלוחם ייכנסו למצוקה קשה שתתבטא בפגיעה בשירותים של נכי צה''ל ושיקומם", מסביר אבי לרמן, מנכ"ל ארגון נכי צה''ל. "חווינו ירידה משמעותית מאוד בתרומות מחו"ל, של כ־50 אחוז. פגיעה בפעילות משמעותה פגיעה בנכי צה''ל ובבני משפחותיהם".

אחד הנתמכים בעמותה הוא עמית שטיינהרט (37) שנפצע בפיגוע בהר אדר ב־2017. "מחבל הגיע אלינו ופתח עלינו בירי מטווח קצר. חטפתי שני כדורים, ושלושה חברים שלי נהרגו במקום", הוא משחזר. היום, כארבע שנים לאחר מכן, בית הלוחם הוא אחד המקומות המשמעותיים עבורו. "יש לי עשרה סעיפים של נכות, 71 אחוז, ואני כמעט לא יוצא מהבית בגלל הפוסט־טראומה וגם בגלל שהמערכת החיסונית שלי מדוכאת. בדיוק בגלל זה בית הלוחם כל כך מהותי עבורי. זה בין המקומות היחידים שאני מגיע אליהם".

"יש לי שם חדר כושר עם מתקנים מיוחדים שמותאם למצבי וצוות רפואי שמלווה אותי, אבל בית הלוחם זה הרבה יותר מזה. זה אחד המקומות היחידים שאני יכול ללכת אליו ולא להסביר את עצמי. כולנו פצועים, כולנו אותו דבר. זה משפחה נוספת. רוב הסביבה הטבעית שלנו לא יכולה להבין או להכיל את מה שאנחנו עוברים. ההליכה לשם זה מקום מפלט, מקום של תמיכה, חיבוק לוחמים. יש חשיבות עצומה שהוא ימשיך לפעול עבור כולנו".

מצב התרומות משפיע גם על עמותות שמסייעות לנזקקים, בין אם מדובר על משפחות במצבי סיכון או קשישים. החשש הגדול של העמותות הוא מהיום בו לא יוכלו עוד לעמוד לצידם של הנזקקים להן. "עשרות אלפי משפחות נורמטיביות שהידרדרו למצוקה כלכלית ומשפחות שהיו עניות עוד טרום המשבר הכלכלי וצללו לעומק העוני במהלך הקורונה ממשיכות להתמודד עם מציאות יומיומית קשה, ובאין ממשלה מתפקדת או תקציבים לטיפול בעוני ובאי־ביטחון תזונתי הן אינן מקבלות מענה שמאפשר להן חיים בכבוד", מסביר ערן וינטרוב, מנכ"ל ארגון “לתת”.

שמחה אסייג (53), נשואה ואם לארבעה, נעזרת ב"לתת" בכל חודש. "אני מתקשה לקנות אוכל בעצמי", היא מספרת, "אני קונה כל פעם לפי היכולת שיש לי באותו שבוע, לפי מה שאני מסוגלת. העמותה עוזרת לי בכל חודש עם מצרכים הביתה".

"עמותת ‘לתת’ עוזרת לי בכל חודש עם מצרכים”. שמחה אסייג

"המצב הכלכלי בבית לא פשוט. אנחנו חיים מהמשכורת של בעלי ואיתה צריכים לשלם את כל החשבונות. אנחנו מצטמצמים לפי זה, כשאנחנו הולכים לסופר יש הרבה דברים שאנחנו לא יכולים לקנות. אם הסיוע מ'לתת' ייפסק - זה יפגע בנו קשות. בלי העמותה בקושי יהיה לנו כסף לאוכל כמו לחם וביצים, שלא לדבר על מותרות".