לאחראים על מסע יחסי הציבור של 'לופן', הסדרה הצרפתית שצמחה להיות תופעה גלובלית חסרת תקדים, היה רעיון מבריק לקידום העונה השנייה. הרי בבסיסה, 'לופן' מספרת על יכולתו של גבר שחור חכם ומוכשר, בן למשפחת מהגרים ענייה, להפוך לזיקית, להשתלב בכל תפאורה ובכל מעמד, ולנצל את הדעות הקדומות של החברה הצרפתית לטובתו. "מה אם נשלח את עומאר סי, אחד האנשים המוכרים והפופולריים בצרפת, להדביק פוסטרים של 'לופן' במטרו בפריז? איך יגיבו אנשים אם נציב גבר שחור גדול, בגובה של 1.90 מ' כמעט, לבוש כפועל פשוט שמדביק כרזות במטרו? האם אנשים יזהו את האיש שמדביק פוסטרי ענק שהוא עצמו נמצא עליהם?"
תעלול היח"צ, המשולב בניסוי חברתי, קצת נפגע בגלל מסכות הקורונה, אבל התוצאות שלו עדיין הדהימו את סי, גם אם הן לגמרי לא אמורות להפתיע אף אחד. מתברר כי אותם אנשים שמחייכים אליו ברחוב כשהם מזהים את כוכב הקולנוע המקסים הפסיקו לחייך אליו כשהוא היה פועל קשה יום, עוד מהגר שחור מאפריקה. את החיוכים החליפו הערות שסי התרגל לשמוע מגיל צעיר. זה החזיר אותו לחוויות הנעורים שלו בפריז, ילד שחור, גבוה וחזק שכבר בגיל 14 ספג מבטי חשדנות וראה נשים לבנות עוברות מדרכה כשהוא הולך מולן. וזה גם הזכיר לו שהמבטים האלה הם שדחפו אותו להפוך לקומיקאי ולשחקן: כי הוא רצה להכריח אנשים לחייך כשהם רואים אותו, לא לחשוד בו.
עם כל המטען הזה, לא מפתיע שלופן הוא יותר מעוד תפקיד עבור עומאר סי, אחד הסלבריטאים הצרפתים האהובים והמוכרים בעולם. אסאן דיופ, הדמות שהוא מגלם בסדרה, מהגר מסנגל שרגיל שמתעלמים ממנו או חושדים בו, אבל משתמש בזה לטובתו, נוגע לסי בנימים הכי רגישים. "הסדרה היא בידור ואנחנו רוצים ליהנות ממנה ואיתה", הוא אומר באנגלית שוטפת ובמבטא צרפתי מהפנט. "אבל אנחנו מדברים גם על משהו רציני מאוד. יש אנשים בחברה הצרפתית, ולא רק בה, שפשוט לא רואים אותם".
וכן, ‘לופן’ היא לא רק בידור או מתח. בין מעשה נוכלות מתוחכם אחד למשנהו היא גם מעבירה ביקורת מעודנת על הגזענות במערכת המשפט הפלילי. זה כמובן מהדהד הרבה מעבר לצרפת, ואולי יש לכך חלק בפופולריות העצומה של הסדרה בארה”ב השקועה באירועי ירי שנויים במחלוקת והפגנות בוערות סביב סוגיות של גזע וצבע עור. סי מעדיף לא להתעמק בזה יותר מדי כשהוא מדבר על הסדרה, אבל מחוצה לה הוא בהחלט מעורב וגם סוחב טראומות. הוא סיפר בעבר כי כשהיה ילד, בכל פעם שראה שוטר בשכונה מיד היה רץ לצד השני, כי “לא חשוב אם זה גורם לך להיראות אשם, זה עדיין עדיף מאשר לתת להם לשים עליך יד”.
ב־2016 מת בצפון צרפת גבר צרפתי־מאלי בשם אדאמה טראורה אחרי שנעצר באלימות על ידי שוטרים. משפחתו טענה כי המוות נגרם כתוצאה מחנק, לא שונה ממה שקרה לג’ורג’ פלויד ארבע שנים אחרי, וסי היה פעיל מאוד במאבקה של המשפחה לקבל תשובות, מתעל את מעמדו ופרסומו למען המטרה. כשנושא האלימות המשטרתית התפוצץ בכל העולם בעקבות הרצח של פלויד, פירסם סי מכתב פתוח בעיתונות הצרפתית ובו השווה בין שני המקרים. “טראורה ופלויד היו שניהם שחורים, גבוהים, וחייהם הפכו לאימה בתוך כמה שעות. לחינם. אני גבוה. אני שחור. אני נראה כמוהם. האם יכול לקרות לי אותו דבר מחר? האם זה עשוי לקרות לילדיי?”
התגובות, כצפוי, היו מעורבות. סי בטוח שהוא איבד לא מעט אוהדים אבל לא מצטער. “הייתי חייב להגיד משהו”, אמר ל’גרדיאן’ הבריטי, “יש לי אחריות להגיד משהו לצעירים שנראים כמוני. יש לי שני ילדים בגיל ההתבגרות ואני אומר להם שצריך לנסות למצוא דרך להילחם בזה, וכמה שיותר מוקדם, כי בסוף זה יגיע”.
× × ×
עומאר סי, 43, הוא הרביעי מבין שמונת ילדיהם של זוג מהגרים ממערב אפריקה. אביו עבד במפעל, אמו הייתה מנקה והמשפחה גרה בשיכוני עוני בפרברי פריז. עוד לפני שסיים את התיכון כבר שידר ברדיו והופיע כסטנדאפיסט, דבר שפגע מאוד בלימודים שלו. בגיל 20 הוא עמד בפני השלמת הבגרות, אבל אז הזמין אותו ערוץ טלוויזיה צרפתי לנסוע לקאן, חודש לפני הבחינה האחרונה. סי נסע, היה מאושר, וכשחזר נכשל בבחינה. הוא הושיב את כל בני המשפחה והודיע להם כי הוא מתכוון להיות שחקן וקומיקאי וזהו.
הוא השתתף בסיטקומים, דיבב דג בסרט אנימציה, עשה תפקידים קטנים בסרטים - ופגש את היוצרים אוליביה נקאצ’ה ואריק טולדנו, שהפכו לחברים טובים. הם הבטיחו לו שיבוא יום והם יכתבו סרט במיוחד בשבילו. היום הזה הגיע ב־2010. נקאצ’ה וטולדנו התקשרו לסי וסיפרו כי יש להם תסריט על גבר לבן ועשיר הסובל מנכות קשה ומפתח ידידות עם המטפל השחור שלו. סי לא לגמרי היה בטוח שהוא יכול לעשות תפקיד עומק כזה. נקאצ’ה וטולדנו אמרו לו שיפסיק לבלבל את המוח ויתייצב על הסט. התוצאה, The Intouchables (‘מחוברים לחיים’), סרט סנטימנטלי, אופטימי ומרגש בלי שום התנצלויות, שהפך לסרט בשפה הצרפתית הרווחי ביותר אי פעם. סי זכה בפרס הסזאר, האוסקר הצרפתי, כשהוא מנצח את ז’אן דוז’רדן שזכה באוסקר על ‘הארטיסט’. “כל החיים המקצועיים שלי הגיעו מהסרט הזה”, הוא אומר עשור אחרי.
ב־2007 התחתן סי עם חברתו משך שנים רבות, הלן, נשיאת עמותה העוסקת בעזרה לילדים מאושפזים, ויש להם חמישה ילדים.
‘מחוברים לחיים’ הפך את סי לכוכב־על בצרפת, וכשיום אחד הלך לקחת את הבן שלו מהגן וגילה כי הילדים מתייחסים לילד כאל “הבן של עומאר סי”, אמר לאשתו שהוא לא רוצה שילדיהם יגדלו בצילו. סי נסע עם המשפחה ללוס־אנג’לס לא כדי לרדוף אחרי התהילה, אלא כדי לברוח ממנה מתוך כוונה להישאר כמה חודשים, אבל כשהלך לקחת את הילדים מבית הספר וגילה כי הוא שוב אנונימי, החליט להישאר והמשפחה גרה שם עד היום.
“כשאתה צריך להסביר לאנשים מי ההורים שלך ומה הם עושים לפרנסתם, זה בונה את מערכת היחסים שלך איתם”, אמר סי בעבר. “זה גורם לך לחשוב מי הם מתחת לעבודה שלהם, ומחבר אותך אליהם. אני זוכר שכילד הייתי צריך להסביר מה אמא שלי עשתה והרבה זמן התביישתי להגיד שהיא מנקה. כשהתבגרתי, הדיבורים על אמא שלי ועל חייה גרמו לי להרגיש יותר מחובר אליה והייתי כל כך גאה בה”.
מרבית אחיו של סי עובדים ברחבי צרפת במקצועות מעמד ביניים. הוריו המשיכו לעבוד בעבודות פיזיות קשות עם משכורות נמוכות עד שיצאו לפנסיה לפני כמה שנים ועזבו את צרפת לסנגל. רק כשיצא ‘מחוברים לחיים’ הפסיקו ההורים לדאוג לו ומאז גם הפסיקו להתעניין במה שהוא עושה. הם אפילו לא לגמרי יודעים מה הוא עושה, הם רק שמחים שהוא מתפרנס.
סי, שנוהג לנסוע עם אשתו לעזור במחנות פליטים ברחבי העולם, מקווה שהוא עושה קצת יותר מלהתפרנס. פריצת הדרך של לופן בייצוגיות בתרבות הצרפתית של המאה ה־21 היא משהו כזה. “אני לא קם בבוקר וחושב שאני צריך לשנות את העולם, אני רק מקווה שלמה שאני עושה יהיה איזה אפקט קטן על העתיד”.
× × ×
במקביל לאפקט של סי, גם ל'לופן' שלו יש אפקט מרשים ביותר. זו הסדרה הצרפתית הראשונה שפרצה לעשירייה הראשונה של נטפליקס בארה"ב. שבוע אחרי שעלתה לאוויר בשנה שעברה, כמעט בלי יחסי ציבור, היא כבר הייתה במקום השני באמריקה ואחרי זה כבשה גם את המקום הראשון. לפחות 70 מיליון משקי בית ראו את העונה הראשונה של 'לופן' - יותר מ'ברידג'רטון', יותר מ'גמביט המלכה' ויותר מ'בית הנייר', עוד סדרה בשפה זרה שהייתה הצלחה אדירה באמריקה ופרצה ל'לופן' את הדרך - והיא מדובבת ל־15 שפות עם כתוביות ב־30 שפות.
"אתה מתחיל פרויקט ומקווה שאנשים יראו אותו, אבל אין לך שום דרך לדעת", אומר סי, "ופתאום קורה דבר כזה. רצינו להראות למה הצרפתים מסוגלים מבחינת הפקת סדרה כזו, אבל לא ציפינו להצלחה הזאת. אני אפילו לא מנסה להבין איך זה שכל העולם התאהב ככה בסדרה. נטפליקס זה כמו אולימפיאדה של סדרות טלוויזיה, ואנחנו בסך הכל ייצגנו את צרפת, ורצינו לעשות משהו שיהיה ברמה גבוהה וייתן לנו כבוד באולימפיאדה הזאת".
ארסן לופן עבור הצרפתים הוא מה ששרלוק הולמס עבור הבריטים. אייקון ספרותי ותרבותי, גאון כריזמטי ומלא חן, אבל כיוון שהוא צרפתי הוא כמובן חייב לבוא מהצד השני של החוק. הסופר מוריס לבלאן כתב סביבו רומנים וסיפורים קצרים מ־1905 ועד יום מותו ב־1941. הוא בנה את לופן כחבר של כבוד ב"מועדון הגנבים הג'נטלמנים", כמו תומאס קראון, דני אושן וצ'רלס ליטון ב'פנתר הוורוד'. לופן מעדיף תחפושת ושכנוע מילולי וחייכני על פני אלימות, ומעשי השוד והנכלוליות שלו גורמים אפילו לקורבנות שלו להעריץ אותו.
115 שנה אחרי הפעם הראשונה שבה הופיע, לופן הוא עדיין מיתוס תרבות צרפתי. נעשו סביבו עיבודים קולנועיים, סדרת טלוויזיה, סדרות קומיקס יומיות ואפילו אופרטה. עומאר סי לא רק הכיר את לופן, הוא חיכה לשחק אותו ואיתו. כשנשאל בעבר מה תפקיד החלומות שלו, אמר, "אם הייתי בריטי הייתי אומר ג'יימס בונד, אבל מכיוון שאני צרפתי, אז לופן. הוא שובב, הוא פיקח, הוא מוקף נשים, הוא מתחפש, הוא חלום של תפקיד לכל שחקן".
החלום התגשם כשהגיע טלפון מנטפליקס עם הצעה להוביל סדרה בשם 'לופן'. נטפליקס פתחה משרד בפריז בשנה שעברה. סי כמובן אמר כן מהיר, וחבר ליוצר הבריטי ג'ורג' קיי (האיש מאחורי סדרת 'קרימינל' המעולה אף היא בנטפליקס) והבמאי הצרפתי המאוד מצליח בהוליווד, לואי לטריה ('הענק הירוק', 'טרנספורטר’, Now You See Me), כדי להתחיל פרויקט שאיש מהם לא חלם שזה מה שיקרה איתו.
"כאנגלי", אומר קיי, "הייתי מאוד נרגש לכתוב סיפור על צרפת. זו סדרה מאוד צרפתית, אני לא חושב שאפשר להעביר אותה למקום אחר. אם אתה חי בצרפת, אתה כמעט שוכח עד כמה אנשים בכל העולם מוקסמים ממנה, כמה הם רוצים לבקר בפריז. בשביל מישהו כמוני היה מלהיב מאוד לעשות סדרה כזו עם התפאורה של פריז".
'לופן' מתבססת על האתוס של הגיבור המיתולוגי שייצר לבלאן, אבל היא סיפור מקורי לגמרי על דמות חדשה שמביאה איתה גם אמירות מעודכנות על החברה הצרפתית של ימינו. סי מגלם את אסאן דיופ, דור ראשון למשפחת מהגרים מסנגל בפריז העכשווית. אביו היה נהגו האישי של אדם בשם הובר פלגריני, טייקון פריזאי מושחת, והקדיש את חייו כדי לתת לבנו את הכלים לא רק לשרוד בחברה הצרפתית, אלא גם להצליח בה. כשתכשיט יקר נגנב מאשתו של פלגריני, מפליל המיליונר הלבן את אביו של אסאן, שמאוחר יותר מתאבד בכלא. מאחור נשאר הילד כשכל רכושו בעולם הוא אוסף של סיפורי לופן שאביו נתן לו, ויצר נקמה בוער.
אסאן הופך את לופן לבסיס חייו ולמדריך לקריירה של פשע אלגנטי. הוא אמנם לא רובין הוד, אבל כמו לופן המקורי, הוא שודד עם מצפון, גונב רק מאנשים עשירים מאוד שבדרך כלל לא מגיע להם מה שיש להם מראש. כמו שרלוק הולמס, הוא אמן תחפושות. כמו ג'יימס בונד הוא צ'ארמר. אין לו אקדח, הוא לא ירים יד על אף אחד אלא אם כן זה להגנה עצמית והוא הולך עם מעיל ארוך שנראה כמו גלימה של גיבור־על.
לופן המקורי היה יותר מעוד דמות אקשן מתוחכמת, הוא היה משקיף מהצד של החברה הצרפתית, ולסיפורים שלו היה מה להגיד מעבר לבידור. "לופן אומר הרבה מאוד על מה זה להיות צרפתי", מסביר סי, "מה הייתה צרפת בתקופה שבה הוא נכתב. רצינו שאסאן יהיה אותו דבר, רק בצרפת העכשווית. אסאן יכול להפוך לחלק מהאנשים שלא שמים לב אליהם והוא נעלם בתוכם. הוא מודע מאוד לאופן שבו החברה הצרפתית המסורתית תופסת אותו, ולעיתים קרובות הוא משתמש בדעות הקדומות לטובתו. זו הצגת פנים חדשות לצרפת של היום".
כך, למשל, כשאסאן הופך לחלק מצוות הניקוי של מוזיאון הלובר, זה נראה לעין הלבנה הסטריאוטיפית טבעי לגמרי, הוא הרי שחור. וכשהוא מתחפש ליזם עשיר ומגיע למכירה פומבית, העובדה שהוא השחור היחיד בחדר הופכת לפוליסת ביטוח עבורו כששרשרת נגנבת ונוצרת מהומה. הרי כולם ראו אותו בחדר, הוא לא יכול להיות הגנב. אסאן מתחזה גם לשרת, לנהג משלוחים ולאסיר, מנכס סיטואציות, משרות ותפקידים שמתקשרים באופן סטריאוטיפי לאנשים לא־לבנים בצרפת, ולא רק בה. הוא מתחמק מהשוטרים פשוט משום שהם לא מסוגלים להבחין בין גברים שחורים.
'לופן' מצליחה לעסוק בנושאים הנפיצים האלה באלגנטיות ובלי להיראות מטיפה. "חשוב מאוד לחזור ולבדוק מה קורה עם האנשים שעובדים בקומת המרתף אצל אלה שנמצאים בקומה מעל", אומר קיי, "אבל זה אף פעם לא העניין המרכזי. אף אחד לא רוצה לראות סדרה שהיא לגמרי פוליטית, אבל אתה כן רוצה שהדברים יהיו ברקע או יצופו מדי פעם. אתה לא רוצה להטיף לצופה, אתה רק מכניס אותו לנעליים של אסאן ונותן לו לראות את העולם מהעיניים שלו".
× × ×
המיתוס של לופן - כל הספרים נחטפו מהספריות בצרפת מיד עם עליית העונה הראשונה - הבטיח שהסדרה תצליח בבית, אבל התהילה הבינלאומית היא כבר עניין אחר לגמרי. עכשיו, לפני העונה השנייה שתעלה בנטפליקס היום (שישי), פתאום יש באזז וציפיות ויחסי ציבור. העונה הזאת מתחילה בדיוק במקום שבו הסתיימה הראשונה, וכל מה שאפשר לומר בלי לקלקל זה שהיא זזה מעט מנושא הנקמה, הופכת אישית יותר ומציבה במרכז את היחסים של אסאן עם בת זוגו לשעבר קלייר (לודיווין סנייה), המוכרת לקהל לא צרפתי גם מ'האפיפיור הצעיר' וגם מ'האפיפיור החדש', ועם בנו ראול (אטן סימון).
"המטרה העיקרית היא לעשות סדרה מבדרת", אומר קיי, "אבל בסוף העונה הראשונה הגיע רגע מאוד אישי ואנחנו לוקחים לעונה השנייה את סיטואציית האב המודאג. אסאן עדיין רוצה לנקום בשם אבא שלו, אבל הוא גם רוצה להיות אבא טוב בעצמו. הקונפליקט בין שני המצבים האלה נמצא במרכז העונה השנייה, אבל בגדול אנחנו עושים את מה שעשינו בשנה שעברה: מנסים לבדר ולהשאיר את הצופה במתח".
את העונה השנייה של לופן צילמו בפריז מוכת הקורונה, וזה היה אחד הפרויקטים היחידים שעדיין צולמו בין סגר לסגר. קיי היה רוב הזמן בבית בלונדון, מנסה לקפוץ לפריז כשרק אפשר. הוא כותב את הפרקים באנגלית ורק אחרי שכל הדראפטים נגמרים וכולם מסכימים על התסריט, מתרגמים אותו לצרפתית. גם התהליך הזה היה קשה מאוד בימי הקורונה, שלא לדבר הפרוטוקולים הקשוחים על הסט. כשאיסור הפעלת מיזוג אוויר הגיע לרמות בלתי נסבלות, השחקנים הבהירו לצוות הרפואי כי הם מעדיפים למות מקורונה ולא למות מחום.
"כולם היו עם מסכות כל הזמן וזה יצר סיטואציות מוזרות", מספר סי בחיוך מיליון הדולר שלו, "יצא לי לפגוש אנשים שאמרו שהם עבדו איתי על הסט ולא זיהיתי אותם כי כל מה שראיתי היו אנשים עם מסכות. זה מאוד קשה, תנאים לא פשוטים, שלא לדבר על זה שאחרי אחד הסגרים חזרתי לסט עם חמישה ק"ג עודפים".
אסאן הוא גיבור פגום שמאכזב את משפחתו ויש לו צד אפל. איך שומרים אותו דמות אהובה?
"התפקיד שלי הוא להיות הסנגור של הדמות, אני צריך להבין אותו. כשהוא עושה משהו רע, זה בדרך כלל כי הוא מנסה לעשות משהו טוב, ולא תמיד יודע איך. חדש לי לשחק דמות עם צד אפל, אבל זו גם הפעם הראשונה שאני משחק אבא מסוג כזה, ונושא האבהות מאוד מעניין אותי. בכלל, כשחקן, הסדרה הזאת היא כמו פארק שעשועים, אני יכול לעשות הכל, אקשן, דרמה, רומנטיקה וקומדיה".
עבור נטפליקס, עצם הכניסה לשוק הצרפתי עם קלאסיקה שהצרפתים מאוד אוהבים ורכושניים לגביה, הוא עניין גדול בפני עצמו. אבל ההחלטה ללהק שחקן שחור לתפקיד של דמות לבנה באופן מסורתי, היא רגע מפנה כמעט בקנה מידה של ג'יימס בונד שחור או שרלוק הולמס שחור.
רק לפני שלוש שנים הביעו 16 שחקניות צרפתיות שחורות עמדה פומבית קולנית מאוד נגד גזענות בפסטיבל קאן. "להיות שחור זה לא תפקיד", אמרו במחאה על הייצוג הסטריאוטיפי של דמויות שחורות בקולנוע הצרפתי. במקרה או לא, הליהוק של סי מגיע במקביל ופורץ דרך בייצוג דמויות שחורות בטלוויזיה ובקולנוע הצרפתיים. "אנחנו מודעים היטב למשמעות של ליהוק כוכב צרפתי־אפריקאי לתפקיד", אמר קיי בשנה שעברה, "המטרות שאסאן מסמן - הממסד הצרפתי והאולד סקול ‑ באות לידי ביטוי בדרמה הזאת".
