המקום: חוף ירושלים, תל־אביב, 17:30
המצולמת: סיגלית אהרוני (57) מיפו, אמנית, אם לשלושה וסבתא לשניים, גרושה ובזוגיות עשר שנים עם דרור.
"תמיד אהבתי אמנות. אחרי הצבא למדתי גרפיקה והיה לי 'דיי־ג'וב' במחלקת הנהלת חשבונות וכספים של איזו חברה. למרות שלא היה לי שום ידע בניהול חשבונות, יצא שהייתי די טובה בזה ובמקום גרפיקה, מצאתי את עצמי מנהלת כספים במשך 30 שנה, מתוכן ב־15 השנים האחרונות בתחום ההיי־טק. אבל אף פעם לא נטשתי את האמנות ותמיד יצרתי. לפני שש שנים החלטתי לעזוב את כלוב הזהב של ההיי־טק ולעסוק פול־טיים באמנות. אהבתי את העבודה בהיי־טק, אבל בשנה האחרונה הרגשתי שאני כבר לא במקום הנכון. העבודה נהייתה מאוד אינטנסיבית, עם הרבה נסיעות לחו"ל, וגם הייתי מוקפת באנשים הרבה יותר צעירים ממני. בנוסף, בחברות הגדולות בהיי־טק יש היום כל מיני פרוטוקולים שלא משאירים מקום לביטוי אישי, וזה היה לי קשה. לקח לי זמן עד שהרגשתי שלמה עם להגדיר את עצמי 'אמנית'. בהתחלה כמעט התנצלתי בפני אנשים כששאלו אותי מה אני עושה – הרגשתי שאולי עשיתי טעות, כאילו שלא מצאתי משהו אמיתי לעשות עם החיים.
"כשעזבתי את העבודה קניתי בית ישן ביפו, שנבנה ב־1932. הקירות היו מלאים בשפריץ. הבאתי קבלן שרצה המון כסף כדי להוריד את הצבע והמליץ לשים קירות גבס. אמרתי שאני אוריד את הצבע בעצמי, והתמכרתי לגירוד. זה היה תהליך כמעט ארכיאולוגי – לחשוף את שכבות הצבעים שהתוספו ב־90 שנה. חשפתי גם רצפה מצוירת שכוסתה ב־PVC, וקשת בנויה בתוך קיר שסגרו אותה עם לבנים. שנה עבדתי על הבית, וזה הכתיב לי אורח חיים חדש. עבדתי משעות הבוקר המוקדמות, וכשהתעייפתי בצהריים הלכתי לים.
"מאז עשיתי הרבה פרויקטים באמנות. אבא שלי ואני היינו מאוד קשורים. הוא היה סופר ומשורר, איש חינוך וגם מתרגם מערבית לעברית. הייתה לו פנטזיה שאאייר ספר שירים שכתב לילדים על ציפורי ארץ ישראל, 'הפלמינגו לא טיפשון'. כשעזבתי את ההיי־טק הוא התעקש על זה, ובסוף יצא פרויקט מקסים. חוץ מהאיורים לקחתי אחריות על כל תהליך הפקת הספר. לפני שנה אבא נפטר וזה היה קשה בשבילי. באותו הזמן בן זוגי נסע לאנגליה ללמוד לתואר שני בדאטה ג'ורנליזם בברמינגהם, באנגליה. לפני ארבע שנים קנינו קוטג' קטן לא רחוק משם, בעיירה היסטורית עם שם שאי אפשר להגות בעברית – Wirksworth. תכננתי לדלג בין ישראל ואנגליה בתקופת שנת הלימודים שלו, אבל הקורונה קלקלה את התוכנית. לא רציתי להיות בסגר במזג האוויר האנגלי, והרגשתי שאני צריכה להיות בארץ אחרי שאבא נפטר. נוצר מצב שדרור תקוע שם ואני פה – הרבה מאוד זומים וווטסאפים.
"בזמן הזה הלכתי כל יום לחוף מנטה ריי וגיליתי את אנשי הים הקבועים. התחלתי לצלם אותם, ובבית הייתי מציירת את הדמויות מהצילומים עם מעט מאוד צבעים. ניקיתי מהתמונה את כל הרעש שהיה ברקע, כולל את השמיים והים. נשארו רק דמויות ופיסת אדמה מתחת לרגליהן – הפוזה והרגע האינטימי של הדמות. זה מה שריגש אותי. עבדתי על זה חודשיים, יום ולילה. מתישהו בתחילת ינואר נכנסתי לים הקפוא, וכשיצאתי מהמים חשבתי לעצמי, 'כמה יפה יהיה להעמיד את הציורים כאן, על החוף'. הגשמתי את הפנטזיה ויצרתי מיצג שנקרא 'Stand Still', שיוצג בכמה חופים. אין כאן אמירה גדולה – זה נטו להעלות חיוך על השפתיים".
