מנצח עם הראש

לנובאק ג'וקוביץ' היו את כל הסיבות להפסיד. העייפות הפיזית והמנטלית המטורפת אחרי רכבת ההרים בחצי הגמר נגד נדאל, היריב הצעיר שזכה בתמיכת הקהל, פיגור של שתי מערכות. לג'וקוביץ' היו את כל התירוצים להפסיד. ולכן הוא ניצח.

כשמדובר בג'וקוביץ', הדיון בחלק המקצועי של המשחק כמעט מיותר. הוא מפסיד, ובעיקר מנצח, עם הראש. ביום שישי הוא שיחק טניס הירואי נגד נדאל, כולל מערכה שלישית באורך 91 דקות של אופרה טניסאית. כדי לנצח את נדאל, המלך הבלתי מעורער של החימר, ג'וקוביץ' נאלץ לצלול בלי בלון חמצן אל המקומות האפלים ביותר של הנפש שלו. למצוא שם את מה שרוב הספורטאים בכלל לא מעזים לחפש. ג'וקוביץ' ניצח. אחרי מאמץ כזה, בן אדם אמור לקבל שבועיים בטן־גב באיי סיישל. לג'וקוביץ' חיכתה מתנה בדמות חמש מערכות על פני ארבע שעות.

ג'וקוביץ' לא שיחק אתמול רק כדי לנצח בגמר ולהוסיף עוד תואר גראנד סלאם לרזומה (הוא רחוק כעת רק תואר אחד מהשיא המשותף של פדרר ונדאל). הוא שיחק על משהו גדול יותר עבורו, הדבר החשוב ביותר: הוא שיחק כדי שיאהבו אותו. נובאק תמיד היה האאוטסיידר של השלישייה, הבן הפחות אהוב, הפרחח. הוא הרוויח ביושר, בהתנהגות ובטניס שלו, את אהבת הקהל.

והוא שיחק על המסורת של הטניס, על העברת שרביט ראויה. היה אפשר לראות מנקודה לנקודה את ציציפאס היווני מסתכל על הסרבי במבט שאומר: "אז זה מה שצריך כדי להיכנס לחדר הזה", וג'וקוביץ' ענה בבקהנד: "הרבה יותר, ממשחקון למשחקון, ממערכה למערכה, סיבוב אחרי סיבוב, טורניר אחרי טורניר, שנה אחרי שנה". זה יהיה האתגר שמחכה לציציפאס בשנים הבאות. הוא הבין בטורניר הזה לאיפה היד שלו צריכה להיכנס בנשמה, איך בודקים באמת מה יש לך וממה אתה עשוי. יש סיבה מדוע אין בינתיים יורשים לשלושת הגדולים. אף טניסאי לא מוכן עדיין להיכנס למקומות האלו שמגדירים אותך כאדם.

ציציפאס דחף אתמול את נובאק לקצה. כשג'וקוביץ' הכה את וולי הניצחון הוא היה תשוש אפילו מלחגוג. רק נשען על הרשת, הכניס את הרגע להארד דיסק. ציציפאס דפק על הדלת בעוצמה, לחץ על הפעמון, הלם בה בכל מה שיש לו. נובאק פתח את הדלת קמעה, והודיע לצעיר: "בשם שלושת האבות, רוג'ר, רפאל ונובאק, אתה עדיין לא מוכן. תנסה בניו־יורק".