ישראל נפרדה אמש מראש הממשלה שלה ב־12 השנים האחרונות. המסך הווירטואלי נחצה אמש לשניים: מצד אחד ירושלים, מצד שני תל־אביב. בצד אחד טראומת הפרידה, בצד השני חגיגות השמחה. מצד אחד תחושת החורבן, ומהצד השני התרוממות הרוח ותחושת הנס.
קצרה היריעה מלפרט מי האנשים שבלעדיהם זה לא היה קורה. זה עוד יידון בהרחבה. אלא שדבר אחד אפשר כבר עכשיו להגיד: שבניגוד לעזיבתו של נתניהו את לשכת ראש הממשלה ב־1999, שאז זכורה אמירתו של עמוס עוז על השקט שהשתרר אחרי הליכתו (כאילו קומפרסור שהרעיש מתחת לחלון השתתק פתאום) – שקט לא יהיה פה, אפילו לא לרגע.
השבעת ממשלת בנט־לפיד תיזכר בעיקר במופע האימים שהתרחש במליאה, שכמותו לא נראה כאן מעולם. אלא שלא יכול היה להיות משהו יעיל יותר מבחינת חיזוק מנהיגותו של ראש הממשלה הנכנס נפתלי בנט מאשר אותו אירוע שמולו הוא ניצב במליאה. אם צריך היה עוד ראיה עד כמה נחוץ להחליף את הממשלה הזאת, זה היה מופע האימים הזה. אפשר להגיד שסיעת הליכוד, ובראשה עדת הצווחניות מאי גולן וגלית דיסטל־אטבריאן, כששרת התחבורה היוצאת לועסת מסטיק כמו אחרונת התגרנים – הרימו לבנט כפי ששום נאום לא היה עושה.
ושלא נתבלבל. זה לא היה הליכוד. זו הייתה עדת הביביסטים שצרחה שם. אותה כת שהביאה את הליכוד לאן שהגיע. החרו והחזיקו אחריה חברי הכנסת של הציונות הדתית שהניפו שלטים עם תמונות החללים – עוד קו אדום של שימוש ציני לצרכים פוליטיים – שהוצאו מהאולם, וזעקות הקוזאק הנגזל של חברי הכנסת החרדים. כשכל אותו זמן ראש הממשלה לא נוקף אצבע כדי להרגיע. מספיק היה לראות חלק מהפרצופים של השרים לשעבר - שטייניץ, אדלשטיין, הנגבי, כץ ואפילו ביטן - כדי להבין את גודל הבושה שאפילו הם חשו. בניגוד לאירוע גבעת הקפיטול בוושינגטון שהגיע מהרחוב, האירוע אתמול בכנסת היה כולו תוצרת בית. בית המחוקקים.
ביזיון, אין מילה אחרת שיכולה לתאר את מה שאירע אתמול בטקס חילופי השלטון. כמו רבים מעמיתיי ראיתי לא מעט חילופי ממשלות. מעולם לא היה מראה כל כך עלוב, לא אלגנטי, חסר כל ממלכתיות וכבוד למעמד כפי שהיה אתמול במליאה. הניסיון של נתניהו לתת לו תוקף היסטורי, שואתי, עם רפרור לנאומו של גדעון האוזר במשפט אייכמן, "אני עומד כאן בשם מיליון אזרחים", היה כל כך מופרך בחוסר המודעות שלו, שקשה להחליט אם לבכות או לצחוק.
ואם זה לא מספיק, במקום להתגבר על יצרו ולברך את הממשלה הנכנסת ולאחל לה ולמדינה בהצלחה – לא חיכה אפילו דקה ונאם את אחד מנאומי הבחירות שלו. נאום מיוסר, מלא רחמים עצמיים, מהדורה חוזרת של אני ואפסי עוד, מלא שקרים וסילופים שמערב את כל האלמנטים הקבועים של נאומיו: ההפחדה, ההסתה, ההכפשה, השיסוי. עוד מהדורה מורחבת של הישגיו כלוחם ומפקד בסיירת מטכ"ל, כולל פציעותיו בצבא (נו באמת, עד מתי?), שהמוטו שלה הוא אחד: הוא עוד ישוב.
כמו אחרון האויבים של מדינת ישראל, הוא דיבר על ממשלה חלשה ורופסת, ממשלה מסוכנת שלא תעמוד באתגרים, לעג לחוסר ניסיונו וחוסר התאמתו של ראש הממשלה החדש ועל רפיונו מול הממשל האמריקני. התבטאותו בנושא הגרעין היתה לא פחות משערורייתית: הוא טען שישראל מתנגדת להסכם הגרעין האיראני־אמריקני והפך את המריבה עם ביידן ליעד לאומי. ואם זה לא מספיק – קבע שבאיראן חוגגים את החלפתה של הממשלה. כל מה שהיה חסר, זה שיעודד את איראן או החיזבאללה לתקוף אותנו עכשיו בזמן שישראל בשיא חולשתה.
לא, זו לא הממשלה הנכנסת שמסכנת את ביטחון ישראל. זה ראש הממשלה היוצא.
על הרקע הזה, בלט בנט שעמד בקור רוח מול הפורעים. הוא דיבר לעניין, נתן כבוד לממשלה היוצאת ובעיקר הזכיר ופירגן לכל אחד משותפיו, בניגוד מוחלט לקודמו שנוהג להתעלם או להקטין את כל מי שאינו הוא. תגובתו של לפיד, שאמור היה לנאום מיד אחרי בנט הייתה מדויקת. לא היה שום טעם לעמוד שוב מול ההמון המבזה ולספוג את ההתלהמות הזאת. לפיד ויתר על נאומו שהיה עשוי לתלפיות, ובמקומו בחר לשים לממשלה היוצאת מראה בפרצוף שתשקף להם את בית הגידול שלהם. בקשת הסליחה שלו מאמא שלו, שנאלצה לעשות את דרכה לכנסת כדי לראות הליך דמוקרטי ובמקום זה נחשפה כמו כל אזרחי ישראל לבושה הזאת – היה הדבר הכי אותנטי שניתן לעשות באותם רגעים.
מה שכמעט קלקל את השמחה במחנה השינוי היו פניו של גנץ. אם מישהו שאינו מעורה בנבכי הפוליטיקה היה נוחת אמש במליאה, הוא היה חושב שגנץ שייך למחנה המפסיד. גנץ אולי למד הרבה בשנתיים האחרונות – הוא לא למד להסוות את רגשותיו. מן הסתם הוא אוכל את הלב כשהוא רואה את בנט ולפיד יושבים על כיסא ראש הממשלה, המקום שהוא מאמין שהיה במרחק נגיעה ממנו.
אבל נדמה לי שמה שהיה ברור אתמול גם לבנט עצמו, זה שהוא סיים את דרכו בקרב הבייס שלו. מה שראינו אתמול כשהיה על הדוכן זו תמונה של ההתנתקות שלו מהם. מראה פניו היה של התפכחות. בתקופה הקרובה הוא יצטרך לבנות לעצמו קהל מצביעים חדש. אם ידע לעשות את דרכו ולהגיע למרכז־ימין ליברלי, הוא יוכל להיבנות בצורה מרשימה.
