"אני בקטע של לעבוד קשה"
מאז שהשתחרה מתיאטרון צה"ל, ליאנה עיון (27) לא נחה לרגע. הצעירה שכבר בגיל שש ידעה שהיא רוצה להיות שחקנית, נסעה להוליווד ללמוד משחק ומאז היא מתזזת בין עיר הסרטים לארץ ואוספת תפקידים בזה אחר זה. עכשיו היא מאתגרת את עצמה בתפקיד חרדית שיצאה בשאלה בסדרה "בעלת החלומות" (HOT), ומספרת על הקשר שלה לדת על בן זוגה, בנו של צבי שיסל וגם על הנישואים של אביה למירי נבו, שנכנסה למשפחה שנה לאחר גירושי הוריה
כשהייתה בת שש, ליאנה עיון בישרה להוריה שבגיל 16 היא תעבור ללוס־אנג'לס, להוליווד, מפני שחלום חייה הוא לשחק. אמא שלה אמרה לה, "תעשי מה שאת רוצה, אני מאמינה בך", ואילו אביה הזמין אותה לדבב סרטים באולפן ההקלטות שניהל. בגיל 20, לאחר שהשתחררה מתיאטרון צה"ל, היא ארזה מזוודה ונחתה בהוליווד, בקורס משחק שמצאה באינטרנט. "סטודיו סתמי עם במה שחורה וכמה פרוז'קטורים, שאליו הגיעו תלמידים בני גילי מכל העולם, ופתאום ראיתי שכולם מפחדים וכולם לא בטוחים בעצמם ודווקא זה עזר לי להתעודד".
ועכשיו היא בנטפליקס, ליבי מסדרת הפשע "בלקספייס". שלושה שבועות אחרי שכל הגלובוס התוודע לאירוע הירי שהתרחש בתיכון ישראלי מנומנם, עיון יושבת במרפסת דירתה, מול השקיעה, מתמסרת לקולו של המואזין ("זה סאונדטראק יפה"), נושמת את השקט שחזר ליפו בשוך הסערה, צוללת לאינסטגרם ובולעת מחמאות על יופייה ועל כישרונה.
"מתברר שיש לי הרבה מעריצים בהודו", היא מעירה בנונשלנט. "ברור שרוב התגובות מגיעות מארצות־הברית, אבל לפעמים אני קוראת משהו נחמד במיוחד ואז מחפשת את שם השולח ומגלה שהוא מפורטוגל".
כמה זה מרגש אותך?
"הכי בעולם. סיימנו לצלם את הסדרה לפני יותר משנתיים, עבר המון זמן עד שהיא עלתה ב'רשת', אנשים שהציצו לתוך חדר העריכה סיפרו לי שהיא מדהימה, אבל לא ידעתי מה אני עומדת לחוות. גם אני הופתעתי לטובה כשישבתי מול המסך. עכשיו זה מסע חדש, הרבה יותר גדול. אולי סוף־סוף תהיה לי סיבה לטוס להודו. פעם כבר הייתי בדרך אליה, הוצאתי ויזה ואירגנתי מסלול, אבל בדקה ה־90 נכנסה לי עבודה".
סומכת על בני הנוער
ובגילה – רבע ל־27 – העבודה קודמת לכל. עוד שתי סדרות שבהן השתתפה הצליחו לפרוץ. "ביום שהאדמה רעדה" נמכרה לאפל טי־וי ו"קיבוצניקים" עוברת בימים אלה רימייק אמריקאי, "מפני שהקונספט של קיבוץ קצת בעייתי למי שלא גדל כאן. אין לי מושג איזה פתרון הם ימציאו כדי לשבץ את יוצאי הקיבוץ בחמולה אחת".
כך תיכננת לחגוג את יום הולדתך ה־27?
"אני לא חושבת שאי פעם תיכננתי, אני לא מהאנשים של 'איפה תהיי בעוד עשר שנים', גם תוכניות חומש הן לא בשבילי. אין לי את זה, אני יותר בקטע של להקשיב לאינטואיציות ולעבוד קשה. לפני כמה ימים, במרפסת, מול הים, ניסיתי להבין מאיפה בא הרעב שלי למשחק. נזכרתי שבמשך השנים ניסיתי מלא דברים והיו לי המון 'פלאן בי', אבל בכל פעם שהתכוננתי לממש את הרצון להתמקצע במשהו אחר – אולי מורה ליוגה, אולי מורה לפילאטיס – החיים נתנו לי קטנה ימינה והחזירו אותי למסלול שבו בחרתי עוד לפני שהבנתי מה זה לבחור".
עיון ("בערבית זה עיניים, אבא שלי סורי ממשפחה של בעלי עיניים כחולות") גדלה ברמת־גן, כבתם האמצעית של דיאן ("מרוקאית שלמה"), מעצבת פנים במקצועה, וירון, איש עסקים. "הערצתי את אחותי הגדולה, יסמין, ששיחקה ב'רחוב סומסום', והכרחתי את עדן, אחותי הקטנה, לשחק איתי במסעדה בכאילו. אף פעם לא נמשכתי לפאזלים או לברביות, תמיד ניסיתי להיות מישהי אחרת, מלצרית או מורה. אחותי הקטנה כעסה עליי שאני כופה עליה משחקים שלא מעניינים אותה, אבל הסכימה לצלם אותי במצלמת הווידיאו הביתית. זה מתועד".
גירושי הוריה, כשהייתה בת 12, טילטלו אותה. "כיום זה מרגיש לי כמו משהו שקרה במשפחה אחרת מפני שזה נראה לי נורא רחוק, אבל בזמן אמת זה היה קשה. בגיל ההתבגרות, כל מכה קלה נחווית כסוף העולם. למרות שאמא עברה לדירה שכורה במרחק הליכה, והיינו חצי שבוע אצלה וחצי שבוע אצל אבא, הסידור השוויוני הזה היה מאוד מסרבל. בבוקר ארזתי תיק לשלושה ימים, עם ספרי לימוד ובגדים, ושכחתי את המטען. במקום ליהנות מיציבות תיזזתי ביניהם. מצד אחד צעקתי שאני לא רוצה שאף אחד יתערב לי בחיים, ומצד שני עשיתי כל מה שיכולתי כדי שיתערבו לי כמה שיותר".
הגעת לביצועים של ליבי מ"בלקספייס"?
"מה פתאום", היא נרתעת, "לא תיכננתי רצח, אני לא פושעת, הייתי טינאייג'רית די סטנדרטית, אבל בגיל הזה הסקרנות בוערת ואת רוצה לבדוק גבולות, להתנסות, לא להקדיש את החיים שלך רק למאיות, ואת בטוחה שאת יודעת הכל. זה תהליך הכרחי, מהטעויות לומדים, ככה מתבגרים, ולמזלי, הוריי ואחיותיי היו מעורבים במה שעבר עליי. הם לא הרבו להעיר, אלא האירו לי את הדרך הנכונה. כש'בלקספייס' עלתה אצלנו, היו כאלה שראו בה משהו בדיוני, וטענו שהיא עלולה להכניס רעיונות מטורפים לראשי התיכוניסטים הישראלים התמימים, אבל לדעתי אפשר להטיח את הביקורת הזאת כמעט בכל סדרה חדשה. היום כבר אין לדעת אם הטלוויזיה מחקה את המציאות או שהמציאות מחקה את הטלוויזיה. הסדרות הנוכחיות מביאות תוכן לא פשוט וזה קורה דווקא מפני שהן נותנות קרדיט לצופה".
באיזה מובן?
"בגיל הנעורים נדמה לך שהכל קטן עליך ושאתה יכול להסתדר לבד, אבל אתה זקוק לתמיכה הרבה יותר ממה שאתה חושב ולכן חובה עליך לשתף. להשאיר את האנשים שקרובים אליך בלופ שלך ומדי פעם גם להקשיב להם. אני סומכת על בני הנוער שיראו את הסדרה ויגידו, 'לשם אנחנו לא רוצים להגיע'. זה המסר שעובר בסדרה, והוא עובד".
לצאת מאזור הנוחות
שנה אחרי שמשפחת עיון התפרקה, אביה הביא הביתה את שדרנית הספורט מירי נבו. "מהפעם הראשונה ניחשתי שזה משהו רציני", היא מחייכת. "מירי היא אישה אדירה ואני מעריצה אותה על הדרך שבה היא נכנסה לחיים שלנו. היא קיבלה שלוש בנות גדולות, הלכה בין הטיפות ועמדה בזה בגבורה. הפכנו לוואן ביג האפי פמילי. היחסים בין הוריי מעולים, הקשר בין אמא למירי מצוין, והאור של הבית הוא יונתן (11), הבן של אבא ומירי, שגם לימדה אותי הרבה על המקצוע, איך להתנהל בתעשייה ומה זה מוסר עבודה".
ועיון למדה. בגיחות שלה מהוליווד למולדת היא הפציעה ב"שכונה" וב"פוראבר", גילמה את אביגיל, האסירה, ב"ביום שהאדמה רעדה", נקלעה להאנגר של יוצאי הקיבוץ בדמות לילי, שמחפשת את אביה שנטש את אמה המנוחה, ומאז היא עובדת ללא הפסקה. "היקום שולח אותי שוב ושוב לחיק הדת", היא מגחכת.
ב"בת השוטר" היא התחזתה לחרדית כדי לחמוק מעבריין ובמהלך צילומי הסרט "בחורים טובים", שעדיין לא עלה, היא התחילה לנשק מזוזות, "כדי שזה יבוא לי טבעי. פחדתי שדווקא כשארז תדמור יכריז 'אקשן' אני אכנס לחדר ואשכח להרים את היד. לפעמים אנשים קולטים אותי נכנסת למסעדה לא כשרה ומנשקת מזוזה, ואני מזהה בפרצופים שלהם את ההבעה של 'מה נסגר אצלה'. בסדרה 'בעלת החלומות' (HOT) שתעלה ביולי, אני משחקת חרדית שיצאה בשאלה, ובצד השני של הסקאלה שיחקתי בסרט 'בתולות' של מאור זגורי ואני מובילה את הקמפיין של FIX להלבשה תחתונה".
את? בתחתונים וחזייה?
"גם אני הופתעתי כשקיבלתי את ההצעה. שקלתי אותה בכובד ראש והיו לי התלבטויות, מפני שאני לא רואה את עצמי כדוגמנית, בטח שלא בתחתונים. זה היה לי זר לאללה, אבל אני אוהבת לפתוח את העולם שלי. זה טוב לצאת קצת מאזור הנוחות שלך ולגוון, זה כיף. אז מה אם יהיו כמה אנשים שיצקצקו? אני מעדיפה להרגיש את הרוח הנשית החזקה של 'שימי פס על מה יגידו. מותר לך לעשות את כל מה שאת רוצה'. הצוות על הסט מאוד רגיש איתי, הולכים לקראתי כשאני מבקשת חולצה שתכסה אותי או תאורה רכה שתיתן קונטרה למה שנחשף".
בעיניה, אין שום סתירה. "אני מאמינה באלוהים, מדליקה נרות שבת וצמה בכיפור", היא מנמקת, "אבל רק אחרי שהתחלתי לנשק מזוזות הבנתי שזה לא שחור או לבן. לכל אחד יש פורמט אמונה ייחודי שנגזר, בדרך כלל, מהבית שבו גדל והעובדה שדעותיי שונות משלך לא מהווה סיבה לביקורת, בטח שלא לשנאה. זה בסדר לחשוב אחרת, העולם היה משעמם נורא אילו כולנו חשבנו אותו הדבר, אבל כל אחד מאיתנו חייב להתגמש כדי להיכנס לזווית הראייה של הצד השני. כך אני רואה את השסע שבין דתיים לחילונים וגם את הקונפליקט הנצחי בין יהודים לערבים. לא תמיד אתם מסתדרים, ולא תמיד שוררת ביניכם אהבה, אבל תריבו כמו עם אח שלכם, שימשיך לגור איתכם באותו הבית, מתחת לאותה התקרה. אל תמהרו להתלהם, נסו לחשוב על התנהגות שונה שבמריבה הבאה אולי תוביל את שניכם לאיזושהי הסכמה".
ואת אומרת את זה כתושבת יפו, שבערה בימי המבצע בעזה.
"נכון. כשהתחילו ההתפרעויות, בן זוגי ואני ברחנו לצפון. לא ברחנו מהערבים, אלא מהרעש. פחדנו. רצינו לישון בשקט, וכשחשבתי על תושבי הדרום שכבר 20 שנה חיים בין אזעקות אמרתי, 'די, כמה עוד אפשר'. המוטו שלי בחיים הוא לא להתנהג על פי ההתנהגות של מישהו אחר. בילדות, כשמישהו הביא לי מתנה מעפנה ליום ההולדת, לא אמרתי, 'גם אני אביא לו מתנה עלובה'. וכשמישהו מרים עליי את הקול אני לא אומרת, 'חכה, גם אני אצרח עליך'. במקום להחזיר מנה תחת מנה, באותה השפה ובאותה העוצמה, אני מגיבה בדרך שלי. מי יודע, אולי דיבור מתון מול צעקות יוביל לתוצאה יותר טובה".
את לא פוחדת להביע את דעותייך?
"לא, מפני שאני לא נוקטת שום עמדה פוליטית. גרתי באירופה ובארצות־הברית ואין לי ארץ אחרת ואני רוצה שגם הילדים שלי יגדלו כאן בהרמוניה, לא עם מקלות ואבנים. אתן לך דוגמה מתחום אחר. אני מתניידת בעיר על טוסטוס בידיעה שאני עלולה להיקלע לתאונה עם נפגעים גם אם אהיה מאה אחוז בסדר על הכביש. במקום לחפש את האשם אני מסתכלת על התוצאות. ילד בן חמש נהרג בשדרות וילד בן 12 מיפו נשרף מבקבוק תבערה שהושלך לביתו. אני מאמינה שגם בעזה יש אנשים שרוצים לחיות בשלום והבעיה שלנו היא לא איתם, אלא עם חמאס ועם הקיצונים שקיימים גם אצלנו וגם אצלם".
רק כשספל הקפה שלה (עם חלב הסויה) עומד להתרוקן, עיון מתחילה להתרכך. ההחלטה להשאיר את חייה האישיים מחוץ לראיון מתפוגגת, אבל היא עושה את זה בהדרגה. בשלב הראשון היא מגלה שלפני חצי שנה הגיעה ליפו בעקבות בן זוגה ("והתאהבתי בווייב המיוחד שלה, בקשתות ובפיתוחים") אחר כך היא מספרת שדויד, בן 32, הוא סמנכ"ל בחברה לקנאביס רפואי ("כולם בטוחים שאנחנו מעשנים, אבל אצלו זה רק קטע מקצועי, הוא הולך לעבודה עם מכופתרת") ורק בסוף היא שולפת את ההפתעה. מדובר בדויד שיסל, בנו של צבי שיסל, שהיה יד ימינו של אריק איינשטיין ובשנים האחרונות פעיל כשחקן.
"כשהייתי בת 17 היה לי חבר שעבד בבר שדויד ניהל ומאז לא היה בינינו קשר", היא מסמיקה, "עד שלפני חצי שנה הוא שלח לי הודעה ונפגשנו והופתעתי. זכרתי שהוא מדהים ומצחיק, אבל לא חשבתי שזה ילך לכיוון של רומן. מה אבא שלי אומר? הוא רק רוצה שמישהו כבר ייקח אותי, הוא מוכן למכור אותי בזול, תמורת גמל אחד. סתתתתתאם". *
הפקה: מיטל ברונר; איפור: אל אדידה; שיער: רן קריסי; סטיילינג: טום רוזיליו, בגדים : גאני לבוטיק וורנר
לפנייה לכתב/ת 
