"אחרי לילה קשה באיכילוב, בזריחה, הרגשתי שאולי הזמן שלי מגיע. ונבהלתי מזה שלא נבהלתי. הרגשתי שאם לא אפחד, אז אולי אמות"

× × ×

"כשאני מפסיקה לנסות שלא יכאב לי

כשאני מקבלת את זה שהכל זז תמיד

כשאני באמת מקבלת את זה

החיים מתחילים לנגן"

כל החיים שלי אני בורח מכאב. כל החיים שלי היו מלאים בכאב. ביחס מקביל. כמה שברחתי יותר גם הכאב גדל. אדם במנוסה לא שם לב, לא נושם. אדם מנוסה לא יכול לאהוב. לפני שש שנים, כשמאיר ז"ל, אחי, חלה, משהו בתוכי עצר. לא נותר בי כוח לנוס. זה היה מבהיל. חשבתי שאם אפגוש את הכאב שלי, את השנאה העצמית, את הבושה והאשמה, את הפחד, את האמת, אני אבלע בתוכם. אאבד את כל הבניין הנפלא שבניתי. קריירה. משפחה. חיים של תורה. זוגיות. פרנסה. זה לא מה שקרה.

לאבד את הנעורים. להסכים לוותר על מה שהיה ואינו. מוות הוא חלק מהחיים, שזור בתוכם. צריך להסכים למות כל הזמן מחדש. הפחד גורם לי לנסות להחזיק במה שיש, גם כשזה כבר לא רלוונטי, להישאר במקומות גם כשצריך כבר לאסוף את הדברים ולהתקדם משם. הרצון ליציבות ולביטחונות יכול להיות כל כך חזק עד שאתה מוכן להוריד את הכנפיים ולהפסיק לעוף. למות מרוב פחד מהמוות שיש בשינויים. אני בן 48. זה האלבום השביעי שלי, ישתבח שמו. אני נשוי כבר 17 שנה בלי עין הרע. יש לי 5 ילדים. הגדול שבהם לומד נהיגה, עושה בגרויות.

אני כבר לא מי שהייתי. אני זז. ואני רוצה לקבל את זה. להיות מתאים לחיים שלי היום, לא לחיים שהיו לי.

× × ×

"מכור למה אומרים עליי, לזרים לאוכל כאב כבוד כסף סיגריות משקה חריף, מכור אליי" (מתוך 'מכור')

אני מכור. לפני כמה ימים הבת שלי הראתה לי שהייתי 6 שעות בווטסאפ באותו יום. "אתה מכור לווטסאפ", היא אמרה לי. היא צודקת, בין היתר. יש מצב שהתרבות שלנו היא תרבות של מכורים. לפני הקורונה ההורים שלי עברו לגור איתנו. בתרבות של היום זה דבר נדיר. בדרך כלל אנחנו שמים את הזקנים יותר רחוק מאיתנו. אין לנו זמן, או אולי אין לנו אומץ, לפגוש את הזיקנה, לפגוש את הקשר המורכב הזה עם ההורים שלנו. עם הילדות שהייתה לנו. לפגוש את הריח של מחלות הזיקנה והמוות המתקרב.

מרגיש לי שהתרבות שלנו מנסה לטשטש את האמת ואת הטבעיות של החיים. לסדר את מזג האוויר. לסדר את המצב רוח שלי. שיהיה נוח. אנחנו הופכים רגישים יותר ויותר. מבודדים. מפחדים. הפחד מנהל פה את סדר היום. ציפרלקס. סיגריות. אלכוהול. אוכל. פלאפונים. קריירות. חדשות. אינטרנט. תוכניות ריאליטי. יחסים הרסניים. סקס. קהל. כל אלה יכולים להיות סוגים של התמכרות.

במובן מסוים הבמה יכולה להיות אחד השימושים שלי. להזריק אהבה ותחושה של גודל וערך. למלא את החלל שבפנים עם משהו מבחוץ. זה לא מחזיק. זה מגדיל את הבור. אם אני שונא את עצמי אי אפשר לקבל אהבה מבחוץ. זה רק יוצר דיסוננס ומתח.

יש התמכרויות שצריך להפסיק לגמרי. אני לא נוגע באלכוהול, או בסיגריות. יש לי פלאפון כשר כדי לא לשוטט באינטרנט ואני לא אוכל מתוקים. מאלה אני צריך לחדול וזהו.

במה והופעות אלה המקומות הטובים והחשובים שיש לי בחיים. אני לא רוצה לחדול מהם יותר. להפך. היו שנים שלא אהבתי אותם בגלל הדיסוננס. בגלל השנאה העצמית והאשמה, בגלל תחושת שימוש והתמכרות. בגלל התלות באהבה של הקהל. אני מבין יותר ויותר שהבמה והמוזיקה זה המתנה שלי. זה המקום שלי. הזכות הנפלאה לתת לאנשים לגעת בי והזכות לגעת בהם. לאהוב ולהיות ביחד. אין ריפוי בעולם כמו הלמידה איך להיות ביחד. אין ריפוי לעולם כמו מוזיקה.

אני צריך אלוהים. אוהב, נמצא, סלחני, מקשיב, סבלני. שמח במעט טוב שאני עושה. אני אוהב את התורה כל כך. היא מעיין של חיים. אני מאוהב בה. הבור שבבטן שלי לא יכול להתמלא מאהבה מבחוץ.

הקשר שלי עם אלוהים ועם התורה, החיים הנקיים משימוש, לא מעלימים את הבור מהבטן. אבל כמו גיטרה, הבור הופך להיות תיבת תהודה ואני נולד שם. משם אני מנגן.

× × ×

"כיתה ב' שעה אחת

מפתח לצואר

פותח אמ.טי.וי ומחכה

בנגב חם כל כך חם

אבא ואמא עובדים

הבית ריק עכשיו אני לבד

ומשהו רוחש בתוכי

משהו זועק למגע

אמא כואב לי" (מתוך 'הסיפור הזה')

גדלתי בעומר ליד באר־שבע. אבא שופט ואמא מנהלת תיכון מקיף. הורים עסוקים מאוד וגם מכילים ומפנקים. אורנה גדולה ממני ב־6 שנים. אפרת ב־10, מאיר ב־13. גדלתי די לבד. מפתח לבית בשרשרת גומי ירוקה. חוזר מבית ספר ומרים את התריס בסלון. טאץ' מי של סמנתה פוקס היה לי לנחמה וקירבה. שיעמום רוחש בבטן. חרדה וריקנות היו חלק ממני מגיל צעיר. את הסיפור שלי למדתי לספר דרך העיניים האלה. ההגדרה העצמית שלי. העיניים שלי רגילות לראות את מה שחסר.

הכנות שלי תמיד שורטת. משהו בי מאמין שאם זה לא שורט זה לא כן. אני מבקש להכיר את הסיפור שלי. לראות מאיפה אני מספר אותו. דרך איזה עיניים אני מתאר את ההורים שלי, את האחים שלי, את הילדות שלי. אני מבקש לספר אותו בדרך חדשה. כדי לספר אותו מחדש אני מבין שאני צריך לכתוב אותו כמו שהייתי רגיל לספר אותו תמיד. לשיר את זה. לבכות את זה. כדי להניח לזה ולהמשיך הלאה.

כשהייתי בן 10 ההורים לקחו אותנו למלון בים המלח. אני זוכר את חדר האוכל. אנשים בחלוקים לבנים לוקחים אוכל מהבופה ויושבים לאכול. זה נראה לי הדבר הכי עצוב בעולם. ריק. טפל. עלוב. חנוך לוין. אני שונא מלונות מאז, מרוב פחד לפגוש את הריקנות הזו המבהילה.

לפני כמה שבועות נסעתי עם הבן שלי, בן ה־14 למלון בכנרת. עישנו נרגילה ושמענו עדן חסון. הוא שתה בקבוק קורונה. אני קולה זירו ופיסטוקים. בבוקר ירדנו לחדר האוכל. הוא היה עייף ושותק. אני עשיתי לנו קפה ולחם חום וביצה. מסביב ישבו משפחות. הסתכלתי עליהם וראיתי אנשים שמבקשים קירבה ומנוחה. נושמים זה את זה ועוצרים ממרוץ החיים. כל כך יקר וחשוב, הרגשתי מלא ושמח.

זה הכל באיך שאתה מספר את הסיפור. מאיפה אתה רואה אותו. אני מספר על החרדה והריקנות לא כדי להתבוסס בהם, לא כדי להאשים, אותי או אחרים. אלא כדי לסלוח, כדי להניח ולהמשיך.

צילום: מרים אלסטר

× × ×

"נערות עומדות בטרמפיאדה

עם תיק לכמה ימים

על הגב

למצוא פינה בכנרת

את יורדת מהאוטו

מצטרפת אליהן

אני נותן גז

פותח חלון

שותק

רציתי למנוע ממך לכאוב

מנעתי ממך לחיות

סעי ביתי

סעי אהובתי" (מתוך 'ילדה אשה')

אתה עלול למצוא את עצמך בונה אג'נדות ותפיסות עולם ואפילו חיים רוחניים שבבסיס בנויים על פחד. בראשית החזרה בתשובה שלי, אני חושב שככה זה היה. עשיתי סוג של חוזה עם אלוקים: אני אעשה מה שצריך ואתה תמנע ממני עוד כאב ובלגן.

רציתי משפחה וילדים טובים שעושים מה שאני רוצה. שיהיו ילדים שהכל ילך להם בחיים ולא ידעו מכאוב. כמו בסיפור על בודהה שאביו בנה חומה סביב הארמון בו בודהה גדל, כדי שבנו לא יראה את הכאב שיש בעולם. ככה גם אני גידלתי את הבודהות היקרים שלי. בניתי סביבם חומה, מהפחד שהחיים יכאיבו להם. יום אחד הם ברחו מהחומה. או שהחומה פשוט התחילה להתפרק לי. אני חשבתי שאלוקים נמצא רק בתוך החומות ומחוץ להם יש רק חושך ורע. הגילוי המפעים היה שהוא היה גם מעבר לחומות.

מפחיד מאוד לגדל ילדים. הם כל כך תמימים ורכים. והעולם מלא באינסטגרם טיקטוק ופייסבוק, ומוכרים שם אשליות לרוב. אבל אני לא בראתי את העולם, ואני אפילו לא בראתי את הילדים שלי. ממני מבקשים רק לאהוב ולתת מקום. לכוון כשאני מרגיש שיש מי ששומע. אני מבקש לבחור בחיים של תורה. אבל אני רוצה שהם ידעו שאלוקים איתם בכל מקום שאליו יבחרו ללכת. הוא לא דתי. והוא אפילו לא יהודי. הוא אלוקים. אני מבקש דת שאוהבת בני אדם. שאוהבת את החיים, שלא מנסה לשלוט באלוקים ולהחליט בשבילו. אני מבקש שהדת לא תעשה אותי שיפוטי וביקורתי כלפי מי שהוא לא אני.

אני מבקש לא לפחד ולא לבנות מהפחד דרך להוליך בה שולל את הילדים שלי. אני מוצא את עצמי לפעמים משווק את הבחירות שעשיתי כאילו מצאתי את הדרך לפתרון בעיית החיים. חמוד. כפרה, זה יומרני.

מאיה, בתי המופלאה, בת 16. בתור מתנה ליום ההולדת שלה היא ביקשה ששנינו נקפוץ ממטוס ביחד. צניחה חופשית. קניתי לשנינו כרטיסים. כשהגענו למקום הראו לנו סרטון על מה שאנחנו הולכים לעבור. בכיתי. ניסיתי לבטל אבל היא הייתה אמיצה, בלי פחד, ואני הייתי צריך לשחק אותה אבא מושלם וגבר. המדריך היה אלוף. ושרנו בגיטרה שלו לפני העלייה למטוס את 'הריני' של רביד פלוטניק הגאון. על קיר המטוס בדיוק, איפה שישבתי, היה מודבק סטיקר "אל תפחד מהפחד". בוא נראה אותך, לא רק כותב, אמרתי לעצמי. בוא נראה אותך קופץ חביבי. קפצתי, היה טירוף. גן עדן.

× × ×

"חשבתי אבותיי הם בארט וליסה ג'ולייט לואיס וג'וני דפ

אל תקרא לי ישראל אל תקרא לי בנאי כלום מאחורי מלפני ומצדדי

אביתר בן רחמים בן אברהם ושרה" (מתוך 'רחמים')

ריכוז עצמי. באנציקלופדיה תחת הערך "ריכוז עצמי" יש תמונה שלי. אמנים בכלל זה עם של ריכוז עצמי. קשה לראות מחוץ לעצמי, לקלוט שיש פה עוד משהו חוץ ממני. לפעמים בעליות לירושלים יש ערפל. אני מוצא את עצמי ממשיך לנסוע באותו הקצב כאילו יום שמש בחוץ. אני כל כך בתוך הרגשות והמחשבות של עצמי שאני לא מבחין בתנאי הדרך המשתנים.

לחיות בתוך מודעות של עם, של חברה, של משפחה. חייתי מנותק מזה. זה לא עניין אותי אף פעם. חייתי את הסיפור שלי וזהו. מתחיל בעומר. ואין לפני זה כלום. מנותק מהקשרים אחרים.

המסע של משפחת בנאי הוא מסע מפואר. לפני 140 שנה, על גמלים וחמורים חוצים את המדבר הפרסי. אליהו, סבא רבא שלי היה ילד בן 13. בדרך במדבר חיתנו אותו ואת סבתא רבא כאנום, בת השכנים. אחרי שנה של נדודים הגיעו ליפו ומשם על חמורים בעליות לירושלים. רחוב האגס. חנות הירקות. סבא מאיר שתום העין. סבתא בכורה. אבא שלי יצחק ואמא שמחה מתחתנים, מורידים את הכיפה וסימנים יהודיים ועוברים לעומר.

שם אני נולד. ההזנה הרוחנית שלי היא הסימפסונים, ההשראה שלי היא ג'וני דפ. ההתאהבות הראשונה שלי היא ג'ולייט לואיס. גדלתי על הברכיים התרבותיות של מאיר אחי: מרטין סקורסזה וקופולה ומיקי רורק ואל פצ'ינו, קית' ג'ארת ודיוויד בואי. נפלא ועקור. בהופעה בניו־יורק פגשתי את רות. חזרתי בתשובה. היא התגיירה. עברנו לירושלים. חזרנו לירושלים. ושם אנחנו מגדלים את ילדינו.

סגולתו של העם שלנו היא בהיסטוריה המופלאה שלו. אלפי שנים של נדודים, התקבצות ושיבה לנחלה עתיקה. יצירה רוחנית עשירה עתיקה ומוזרה מאוד. המסע המשפחתי של משפחת בנאי הוא אמיץ וחדור תשוקה מסתורית.

חלק מהבקשה שלי לצאת מהריכוז העצמי שלי זה להכיר בשורש הזה. להרגיש שמח בו, להכיר אותו ולראות את עצמי חלק. חוליה בשרשרת של משפחה ועם והיסטוריה ויצירה פלאית. התנכרות וזרות לשורש מייבשות את הצמרת.

× × ×

"תן את ימיך

כמו טבעת יהלום

לא עוד עלה רועד

נצנץ למרחקים

אתה הכוכב היחיד בשמיים

ולא כמו שהיה בעבר

היום אתה זוהר" (מתוך 'כוכב')

קורונה. זה התחיל כיף. היה לי לא נעים, כאילו עצרו את העולם בשבילי. זה היה לי כל כך נחוץ. הרגשתי שאני מדלג מעל המשפחה שלי. מעל הזוגיות, מעל הילדים. בורח לקריירה, רץ ממקום למקום, עושה המון ולא עוצר לראות את החיים ואת הטוב שאני שתול בו.

ופתאום הכריחו אותי לעצור. להיות בבית, להיכנס. זה הרגיש כאילו מנקים את העולם, מכריחים אותנו לנשום. למדתי להתקין מדפים. קניתי מקדחה. תליתי תמונות. שתלתי פרחים והשקיתי אותם. כל המשפחה ביחד. זה התחיל כיף. ראינו סרטים וארוחות ערב. זה היה החלום שלי. לאט־לאט המצב התחיל קצת להרקיב. הילדים השתעממו למוות. שעות אין־סוף מול המסך. מריבות ויובש יצירתי. כשהייתי בחוץ חשבתי שהטוב הוא להיות בית. אחרי כמה חודשים בבית חשבתי שהטוב בחוץ. שוב, כנראה זה באיזונים.

בסוף חלינו. כל המשפחה. אבא שלי חלה, גם אמא. יכול להיות שאנחנו הדבקנו אותם. אשתי והילדים לקחו את זה קל. גם אמא שלי. אני ואבא לקחנו את זה ברצינות ממש. זה היה מפתיע. איכשהו לא הייתי בטוח שזה אמיתי כל הקורונה הזאת. שפעת. בשבוע הראשון זה היה פשוט כאבי גוף חזקים וחום גבוה. בהמשך זה הפך להיות קשיי נשימה ולילה באיכילוב וסטרואידים. ולאט־לאט אחרי שלושה שבועות קשוחים מאוד זה חלף.

בלילה הקשה באיכילוב לא ישנתי כל הלילה. בזריחה הרגשתי שאולי הזמן שלי מגיע. ונבהלתי מזה שלא נבהלתי. הרגשתי שאם אפחד מהמוות, לא אמות, ואם לא אפחד, אז אולי אמות. שעדיף לפחד כי הפחד שומר אותי חי.

שם, בזריחה המוזרה הזו, עלה בראשי השיר הנפלא של חברי הטוב אסף אמדורסקי, "תן את ימיך כמו טבעת יהלום". אני מבקש להפסיק לנוס. אני מבקש לחיות. נוכח. הקורונה הסתיימה ויש פה הזדמנות לבחור ולדייק. לא להסתער. לא לבלוע בלי ללעוס. לברך לפני. להודות בסוף. עם תשומת לב לאנשים ולברכה שבחיי.

× × ×

"חיבורים של אהבה

אש להבה

אפשר להיבלע

לא לראות מי שמולי

להפסיק לראות אותי

מפחדים מאהבה

לצאת מהחומה

פושט צורה

אוהב ומתרחק

צועק צוחק שותק" (מתוך 'חיבורים')

זוגיות זה המסע הכי עמוק בחיים. הכל מתחיל שם והכל הולך לשם בסוף. קשר פיזי ונפשי וחיבור של נשמות. זוגיות היא שיא העונג, אבל בשביל זה צריך לעבור הרבה. אמביוולנטיות הייתה מנת חלקי רוב חיי. רוצה ואז לא רוצה, מרגיש ואז לא מרגיש. מפריעים לי בה דברים ואני לא יכול להפסיק לראות אותם. ואז פתאום קירבה נפלאה ולב זורם. ושוב וחוזר חלילה, זרות וקירבה.

זה שער שעמדתי מולו במשך שנים עד שיכולתי להיכנס בו ולבחור באשתי היחידה. עוד שער גדול להיכנס בו הוא האומץ לוותר על הנעורים. להסכים לקמטים, לכרס ולקו הלסת החדש.

כל כמה זמן הזוגיות שלי עמדה בפני שער. כשהצלחנו לעבור את זה גילינו עולמות חדשים. אני לומד להיות בן זוג. לומד לאהוב. לא לוותר על עצמי, לא לתת מתוך ריצוי או מניפולציה. לא להיות ילד שצריך אמא. לעמוד עם עמוד שידרה. ללמוד לצאת מעצמי, לראות אותה באמת. שהטוב שלה יהיה מה שאני מבקש ולא רק את הטוב שלי.

זו אהבה הרי, לא? שאני רואה אותך ומבקש להעניק לך. ולא שאת אמצעי להרגיע אותי. בקבוק חלב. אם אני אעבור את השער הזה אני אלמד לאהוב. זה להיות חשוף בנקודות הכי רגישות של האגו. זה יכול להיות מעליב ומשפיל, זה כל כך מורכב. לפעמים נראה שלהיות לבד זה הבחירה הקלה והנוחה יותר.

תסכולים מצטברים עם השנים. מאבקים סמויים. אכזבות. דברים קשים שנאמרו חרותים בלב. כל כך הרבה אנשים עוברים את זה. השנים הראשונות נפלאות. התאהבות והרגשה שכל הבעיות נפתרו בדמותה או בדמותו הנפלאה של האהוב או האהובה.

ואז מתחילים לנחות למציאות. אף אחד לא יכול לפתור לי את הבעיות שלי. זה לא עובד ככה. הרבה אנשים בגיל שלי מתגרשים. הרבה רואים אחרי זה שהם ממשיכים לקחת איתם את אותן הבעיות גם לקשר הבא שלהם. זה נראה כאילו הצד השני צריך להשתנות עבורי. שני הצדדים מרגישים ככה. זה מוזר, לא?

אני מבקש לראות את האישה שלי. אני מבקש להיות נאמן לעצמי ולה. אני מבקש להיות קשוב לחסרונות שלה ושהם לא ירחיקו אותי ממנה. קשוב לחסרונות שלי ולא לעזוב אותי. להיפגש מפגש מרגש של שניים חסרים שמבקשים השלמה, חיבור וריפוי.

אני מבקש להיות סבלני ולקחת רק כשרוצים לתת לי. לא להיות ילד. לא מכור. אני מבקש ללמוד לספר לה מה אני צריך ולא לצפות שהיא תבין לבד. אני מבקש לדעת מה אני מרגיש. מלא פעמים אני בכלל לא יודע מה אני מרגיש והרגש שלי מנהל אותי בסתר. יש משהו יותר גבוה מהרגשות המתחלפים שלי. יש בחירה, ברית, שם העונג הפנימי והפיזי מתחברים. זאת אהבה. וזאת המתנה הכי גדולה שיש בחיים.

ואם אלוקים ירצה, אשתי ואני נשב על ספסל בגינה והנכדים ישחקו לידינו. על זה אני חולם.

× × ×

"כשנכנסתי לנגן לך בהוספיס

אני בכיתי ואתה גם

אני צעקתי למה עכשיו?

אתה אמרת בכאב שלך מונח הכאב של כל העולם" (מתוך 'שיר חמלה')

מאיר. את מה שקרה שם, לך ולי, אני לא אספר. במקום זה אני רוצה לספר לך, פה, בעיתון, סיפור חסידי. אני יודע שזה מה שהיית רוצה שאני אעשה לזכרך.

פעם היו שני שואבי מים. אחד, הדלי שלו היה סדוק. שני, הדלי שלו היה שלם. בעל הדלי הסדוק היה הולך שפוף ונכלם מהמעיין לבית האדון בעוד הדלי שלו מטפטף כל הדרך. עד שהגיע לבית האדון כבר נותרו מעט מים בדלי.

יום אחד העז בעל הדלי הסדוק ואמר לאדונו: "אני רוצה דלי אחר. אני שונא את הדלי שלי. הוא סדוק. אני רוצה דלי שלם. כמו של כולם". האדון הוליך את בעל הדלי הסדוק לפתח הבית ושאל אותו, "מה אתה רואה בשביל של חברך, בעל הדלי השלם?"

"שביל יבש ורגיל", אמר בעל הדלי הסדוק. "ומה אתה רואה בשביל שלך?" שאל האדון. "אני רואה נחל דקיק וסביבו פרחים צהובים וסגולים, ופרפרים אדומים ולבנים". "זה הסדק שלך", אמר האדון.

הסדק שלך מאיר, היה כואב. אבל הסדק שלך גם היה שופע ניגון ורצון לאהבה ותשוקה לאמת ועדינות. אני אוהב אותך. ומודה על הדרך שהולכת אותי בה.

× × ×

"הייתי רוצה את זה אחרת

תשובה אחת לכל השאלות

והיא

שקט" (מתוך 'שקט')

זו תקופה קשה בעולם. הצרות תכופות. מגפה, אסונות, מלחמות, מחלוקות קשות בתוכנו, מצב כלכלי וחברתי קשה ביותר. ולא ברור מה רלוונטי כבר, והאם יש מקום בכלל לדבר ולא ברור על מה.

להוציא דיסק? בשביל מה? מרגיש כמו פלסטר על נמק. אבל אני מבין שזה גם זמן גדול. זמן לכנות. זמן לדבר באמת על הכאב הגדול. זמן לראות אחד את השני ולנסות לקלוט שלכולנו אין מושג מה קורה פה. תכלס. לנסות לנקות התמכרויות. להסכים להרגיש את החלל שבבטן, להפסיק לבנות חומות של פחד. לחסות בצל האמונה והעין הטובה. להתקרב לכל מה שלא דומה לי. לצאת מאזור הנוחות, להיפרד מאג'נדות ומשען דמיוני וחיצוני של כבוד ופרסום או של חיים דתיים לא כנים. יש הרבה חושך, אבל מתחת, במסתרים של התקופה הזו, יש התעוררות גדולה. בכל מיני מקומות ובכל מיני צורות נפלאות ומפתיעות. זה קורה בגדול. קשה לצלם את זה ולצערי התקשורת לא באמת יודעת איך לספר על זה.

הטלוויזיה של ההורים שלי עדיין מדברת את אותו החושך כמו בעומר לפני 30 שנה. באסה, לא קל לצלם את זה. לא קל לכתוב את זה, לא קל לנגן את זה אבל זה קורה. אני פוגש את זה המון, יותר ויותר.

החיים מתחילים לנגן.

אביתר בנאי ישיק את האלבום 'החיים מתחילים לנגן' בהופעה ב־22 ביולי, בהיכל התרבות תל־אביב

בסוף חלינו, כל המשפחה. אביתר בנאי