משחקי הרעב

בסוף שנות ה־60, בשעת ערב לא מאוחרת בסלון בית משפחת בן־נפתלי, נחו זה על גבי זה שני גופים. "צפינו בכדורגל. יוהאן קרויף ומשחקי הגביע העולמי. מול הטלוויזיה, בכורסה החומה, אבא שלי ישב ואני שכבתי שרועה עליו", נזכרת מיכל בן־נפתלי. "תמונת הזיכרון הזאת נשמרה לי מאבא. מהקרבה לאמא נותר זיכרון חושי. אני יכולה להרגיש את השמחה, את ההזדהות, את הקשר החזק שהיה בין גופי לבין הישות הפיזית שלה".

סצנה דומה מתוארת בחלק הראשון בספרה החדש של בן־נפתלי, 'הקבוצה' (הוצאת כתר). דרך שני סיפורים — נובלה וממואר — מחזיק הספר את שני הקצוות: החלק הראשון המגולל נסיעה של סבתא, אמא וילדה לעיירת נופש אוסטרית, שבסופה תחליט המספרת־ילדה להפסיק לאכול; והחלק השני שעוסק בקבוצת תמיכה לנשים הסובלות מהפרעות אכילה. אחת המשתתפות היא בן־נפתלי, אז בת 21.

"שני הטקסטים עוסקים בגוף", היא אומרת. "הנובלה מנסה להבין איך קרה שהיחסים עם האכילה היו לחוט המוליך של החיים שלי. הממואר מכוון למומנטום של לקיחת אחריות".

את פותחת את הספר במוות ובאבלות של אמך על אביה.

"הנובלה נכתבה חודשים ספורים אחרי שאמא שלי נפטרה. תמיד ידעתי שהיא התאבלה עמוקות על אבא שלה. אבל הייתי צעירה מאוד כשסבא שלי נפטר, ואת האבל שלה עליו אני ספק זוכרת. חלק מהכתיבה היה להצטער על שרגע משמעותי בחייה של אמי אבד לי. רציתי להיפגש עם האֵבל שלה, להפגיש אֵבל באֵבל, לחבור אל מה שהיא אולי הרגישה. אבל האֵבל הוא בעצם האֵבל של הילדות, של הקשר גוף־אל־גוף".

והפרידה הזאת מגוף ההורים מובילה לפרידה הכואבת של ילדה מגופה שלה.

"כמה שנים לפני האנורקסיה תקפו אותי כאבי בטן. הלכנו לרופאים אבל במשך חודשים לא הצליחו להבין מה גורם לכאבים. זה היה מפנה דרמטי בחוויית היחד של הוריי ושלי, באיכות הקרבה הגופנית ששררה ביני לבינם. זה הרגע שסביבו נולדה היסטוריה של אי־נוחות גופנית. היום, בדיעבד, אני יכולה להבין שההורים שלי נבהלו, אולי אפילו כעסו. זה לא משנה אם אתה ההורה או הילד, ההיפרדות היא קשה. כל אחד זוכר אותה אחרת, מספר אותה אחרת".

• • •

למעשה תחילת דרכה של בן־נפתלי בכתיבה שחוקרת שובע לצד רעב. "את הסיפור של הגוף פיצלתי בין ספרים שונים" היא אומרת, ומרפרפת לחלק הפותח את ספרה הראשון 'כרוניקה של פרידה'. "התעניינתי בפסוק שאומר: 'ותאכל ותשבע וַתֹּתַר'. מה זאת אומרת? מדוע ההותרה הזאת? איך יכול להיות שרות שבעה כל כך בקלות?"

בן־נפתלי הייתה אז בראשית שנות ה־30 לחייה. הכתיבה הייתה מנגנון של בחינת המצב הסביבתי. "ניסיתי לבטא את המתח הגדול שהייתי שרויה בו, בלגן קיומי שבו מתקיימות בכפיפה אחת תשוקות רוח עזות והכחשת גוף גדולה. זה ספר אניגמטי. בחלקים, אפילו הרמטי. כמעט שאין אינטגרציה בין הגוף שלוקח בו חלק פעיל, לבין התיאוריה שבו, שנוסקת לגבהים. לא חשבתי או ידעתי אז שאי פעם אחזור להתעסק בחומרים".

15 שנים עברו, בן־נפתלי פירסמה ספרי מחקר נוספים, פרוזה וממואר. כיום, כשהיא כותבת על הפרעות אכילה, היא כותבת מנקודת מבט אחרת. ואילו 'הקבוצה' מתחיל באקספוזיציה, ברגע שלפני.

"הנובלה מציפה את תל־אביב של שנות ה־70, תל־אביב של קפה קפרי בפינה של שדרות חן, קפה רוול בדיזנגוף, הסניף הגדול והשופע ספרים של סטימצקי בסמוך לקפה של כיכר מלכי ישראל, עוד לא כיכר רבין", היא מספרת. "דמותה של הסבתא בנובלה מגלמת מיליה מסוים שמוכר לי: אנשים אמידים אבל אמידים באופן ממוזער, באופן נהנתני, מטריאליסטי. לא עושר סולידי שעובר בירושה, במשפחות בעלות אחוזה, אלא מעין מיניאטורה של עושר".

דרך עיניה של המספרת והגיבורה, האמא והסבתא עומדות כמו שני קטבים. "גם האמא וגם הסבתא, חסרות מעש", אומרת בן־נפתלי. "התשוקה של הסבתא נמצאת בחוץ. היא נהנית לבזבז. אבל האמא, הבת של הסבתא, כמעט שלא מדברת, מאופקת, נרתעת מגלותיות ומזקנה. הפיצול בין האמא והסבתא בנובלה, זה פיצול שאני זוכרת מהמציאות".

כל אחד מהקטבים מייצג גם, אולי, אפשרות לשפת אם.

"דווקא בגלל שאמא שלי הייתה דמות שחוויתי כחסרת קול, לקחתי דברים שדימיתי לשמוע אותה אומרת והגברתי אותם. כשרציתי לשחק כדורסל בהפועל תל־אביב. מבחינתה זה היה דבר שלא יישמע, לא יתואר שאפתח שרירים. הייתי, אגב, שחקנית ספסל. בגלל שהרגשתי שאמירת 'לא' עלולה לפגוע בה הפכתי את ההימנעות לצו גורף, את הדבקות שלה באיפוק העצמתי, את הציווי לריסון כיבדתי עד אבסורדום. שפת אֵם, על כל הרוך שלה, על החולשה המיוחסת לה, היא שהייתה לי לצו".

באיזה מובן?

"אפשר לומר שבהגברה הזאת הייתה מידה של כבוד ובה בעת מידה של מרידה. הרי אף אמא לא רוצה שתהיי אנורקטית, שתיאבקי ברעב, שלא תשבעי. דווקא משיח האיפוק יצרתי עודפות. יצרתי הפרזה שרוקנה את האפשרות של מרי רגיל. אבל הייתי מסוכסכת עם לשון החוק החדשה שיצרתי לעצמי. ההשלכות היו קשות. בראש ובראשונה במובן הפשוט ביותר שהייתי צריכה לאכול ואהבתי לאכול. תמיד היה לי תיאבון גדול. בצופים הייתי פותחת קופסאות שימורים של שפרוטים ובולעת בבת אחת קופסה שלמה. האנורקטיות מקלקלת את הקשר הטבעי בין רעב, שובע ורוויה. נדמה לך שאם תאכלי אגוז את תתנפחי. הרעב הופך לטבע שני".

בנובלה הרעב מומר בתאוות הקריאה. המספרת מעידה על עצמה שהיא בולעת ספרים.

"הטוטאליות דורשת פיצוי. אצלי הפיצוי היה לימוד; זללתי את הספרים, קראתי בבולמוס, הקריאה היא אבות ואמהות המזון. הייתי הילדה שיודעת ושלומדת. היה ברור שאהיה באקדמיה, הכנתי את עצמי, דהרתי לקראת זה. לצד זה, כאדם מאוד רעב, איבדתי ריכוז. אני זוכרת יום זיכרון שאני עומדת בצפירה וכל מה שאני חושבת עליו הוא הרעב. גם אם אנשים אחרים חושבים על כל מיני דברים במהלך הצפירה, עבורי זו הייתה חוויה קשה מנשוא — לדעת שבגלל הרעב אני לא נענית לצו מחייב. הרגשתי אז על הבשר את השורה שכתבה תרצה אתר, 'ואין בי רעב שאיננו בולע את כל היושבים יחד'".

'הקבוצה' הוא סוג של כתב וידוי, זיכרון דיווחי, לעיתים מקוטע, שנפתח כמו סצנה מסרט של אלפרד היצ'קוק: "אנחנו שמונה נשים צעירות, יושבות במעגל דחוס המועב באור קלוש. חם, קר, אנחנו מזיעות". זו הפעם הראשונה שיש לבן־נפתלי הזדמנות לדבר על עצמה בגוף ראשון רבות.

"הקבוצה נערכה אז כניסוי", היא מספרת. "קודם לכן אנורקטיות הייתה מחלה שאינה מכונה בשם. בבית הספר הייתה אולי רק עוד נערה אחת, יכולנו להנהן זו לזו ממרחק, לעולם לא לשוחח על זה. לא לדבר".

בהמשך השימוש בגוף ראשון רבות מתגבר, הופך תכוף, האפקט מהפנט. "אנחנו לא צוחקות. אנחנו לא מתבדחות. משהו לא בסדר איתנו. אנחנו חשות בזה... אנחנו לא נוטות לשיחה... אנחנו עוקפות את זה. אנחנו לא רוצות לומר על זה מילה. אנחנו נענות להזמנה הזאת מפני שבאיזשהו מקום אנחנו כן רוצות למצוא מילים. אך אנחנו רוצות להשמיע את המילים האלה ולהסתלק מיד".

כשמגיע תורה של בן־נפתלי לדבר, מישהי, אחת מחברות הקבוצה, קוטעת את דבריה. "אני לא מוכנה לשבת איתה", היא אומרת, מתייחסת לבן־נפתלי בגוף השלישי, "היא לא מקיאה. היא לא מתעסקת עם כל הגועל". זה המשפט שהממואר לא יפסיק להשמיע, שבן־נפתלי שוזרת לאורך הטקסט, שהיא שוב ושוב ממוללת תחת יד הכותבת שלה. "זה היה הסוף מבחינתי, לא חזרתי אחרי".

גם כאן בקבוצה המאוכלסת בנשים מעין "אחיות לצרה", השותפות היא שותפות לכאורה. בסוף המשפט הזה שוב המחברת נשארת לבד, גוף ראשון יחידה.

"'הקבוצה' נכתב ב־2019. קצת אחרי שתירגמתי את 'שיבה לריימס', ממואר סוסציולוגי (של דידיה אריבון - א"א)", בן־נפלתי מספרת. "בבסיס שלו מונחת ההשקפה שהנפש לא שקופה, שהנפש טעונה בהשפעות. יכול להיות שזה יישמע מגוחך שרק עכשיו גיליתי את הסוציולוגיה. אבל נזכרתי בקבוצה כשבעצם לא הייתה קבוצה. היה רגע אחד של מפגש שמתפרק. גם אם הבתים של הבנות בקבוצה מוזכרים, הפרעת האכילה הופכת למה שהילדה עושה, מה שהיא עושה עם מרחב הפעולה שלה, עם הגוף".

וכמו שהיא בוחרת לעשות את זה, היא גם זו שתגיד בחלק האחרון של הממואר, "די".

"כשמלאו לי 40 וחזרתי לארץ, שאלתי את עצמי: האם זה תמיד יתקיים בצוותא? האם תמיד יהיו לי החיים החשאיים ובמשורה חיי חוץ? לא ידעתי אם ואיך יהיה לזה סוף. כשערב אחד יצאתי מחברה, היא הכינה לי ארוחת ערב, הזינה אותי, הייתי שבעה. אבל בדרך חזרה עברתי דרך הפיצוחייה. אחר כך ידעתי שזו הפעם האחרונה. ממה שאומרים לי אני מבינה שנדרשים כוחות גדולים בשביל לומר לזה די. בתחושה שלי לא הייתה לי ברירה. זו הייתה החלטה של הגוף, וזהו. נשאר מה שהגוף זוכר. מה שאנחנו עושות עם הגוף שלנו יש לו השלכות לכל החיים. כמה שלא אספר את זה, ייוותרו ההשלכות".

• • •

רחוב הירקון 14, בד הקורדרוי בצבע זית שנקנה באגף לבגדי נוער במשביר לצרכן. הממואר מלא בספציפיות, בירידה לפרטים. אבל כשהיא מגיעה לציוני הזמן היא כותבת, "השנה היא קרוב לוודאי 1984".

"הברית ב'קבוצה' היא הברית של הממואר. האני המספרת מספרת על דבר שהיה. שיש עליו אחריות אמפירית. אבל הנתון הזה מתעתע. מה באמת בר שחזור? אני לא מכירה את הילדה, את הנערה, את האישה הצעירה. ביני ובינן חוצה מרווח השנים והניסיון. אני רוצה שיאמינו לכל מה שיוצא לי מהפה. אבל הממואר מבקש אמונה במה שאין לו לא נפח ולא תוקף של הוכחה".

שאין לו מראי מקום.

"בעידן שבו הציבוריות, הפוליס והפוליטי משקרים, בתקופה של פייק ניוז, מגיעה הספרות ולוקחת על עצמה את שני התפקידים — גם לספר את האמת שנמצאת אי שם בחוץ, וגם לשמור על הקומפוזיציה. זה אולי אחד ההסברים לרגישות הדורית שמתבטאת באינפלציה הנוכחית ובעובדה שהז'אנר כרגע כל כך פעיל. אם יש איזושהי בעיה היא לא בסוגה, אלא בשיחה שמתנהלת עליה. בזה שהדיונים על ממוארים הולכים רק לקונקרטי ושוכחים על הדרך את הטרנספורמציה, את הספרות".

בשנים האחרונות ספריה של בן־נפתלי עומדים במרכז השיחה הספרותית. ספרה 'המורה' זיכה אותה בפרס ספיר לספרות ו'בגד מאש', ספרה הקודם, היה בין מועמדי הרשימה הקצרה.

"אני לא רגילה להיות מנצחת", היא אומרת. "במשך שנים העניין העמוק והמתמשך שלי היה בשוליות ובחולשה. בתור אדם שהדרמה הגדולה שלו היא האפשרות לתפוס מקום, 'ספיר' נתן לי מקום. היום, אחרי ש'בגד מאש' היה מועמד, אני יודעת שההבדל בין הזכייה לרשימה הקצרה הוא כל ההבדל שבעולם".

נבהלת?

"שמחתי בכל ספרייה, בכל הזדמנות לשוחח, להיות בקבוצה. יום אחרי ה'ספיר' חוזרים למקום שבו הספרות והספרים נמצאים. פחות אנשים קוראים, ספרים מוכרים פחות ופחות עותקים. הקול הדומיננטי שינה את מקומו. לא רק כי אנחנו בישראל, כי גם בצרפת, מקום שמושקע בספרות ובו ספר נתפס כמצרך יסוד, לא לוקחים כל כך ברצינות את הכותבים ואת מה שהם כותבים. לכן בכל מה שקשור לספרות מונחים כמו מרכז ושוליים נשמעים לי צורמים. אני חושבת שהמונחים ההולמים היום הם הרבה יותר רכים, גמישים, נזילים. ויש לזה צדדים חיוביים של ריבוי קולות, של ספרות יותר מגוונת, אולי נועזת יותר, אין הצופה לבית ישראל, כולנו הצופים לבית ישראל או נכון יותר, המציצים לבית ישראל".

את התפוצה הרחבה של ספריה האחרונים, בן־נפתלי מסבירה בעובדה שהיום, יותר מאי פעם בעבר, היא נמצאת בשיחה. יחד עם בת זוגה, הפסיכולוגית הקלינית והמשוררת דנה אמיר, היא מחלקת את השבוע בין תל־אביב וחיפה. לאורך השנים לימדה באוניברסיטה העברית, אוניברסיטת תל־אביב וקמרה אובסקורה. "בזכות הזוגיות ארוכת השנים וההוראה אני אדם שמדבר יותר, שיותר מן הזמן מצוי בדיאלוג", היא אומרת.

שיחה אחת עם קוראים זכורה לה במיוחד עד היום. "אחרי שראה אור 'כרוניקה של פרידה' פנה אליי זוג הורים שביקש להתייעץ על הילד שלהם. אחרי הפגישה הזאת יצאתי לרחוב ונפלתי אפיים ארצה. נפלתי כי זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את הפרספקטיבה של ההורים. עמדתי פנים אל פנים מול האמת הפשוטה שיש עוד אנשים שעליהם הבאנו את הפרעת האכילה. וכמו בכל המשפחות אפשר להיות עם זה ברגעים מסוימים, לפקוח עיניים ולהיבהל. אבל מיד אחרי לחזור לשגרה. בתוך חיים צריך להכריע איפה אתה מתמקם ביחס לסימפטום שהוא סימפטום מתמשך, של שנים. בדיעבד, רק אחרי שנים, הבנתי שבזכות אמא שלי הפכתי להיות אדם כותב".

הספר נפתח באבל, אבל הסוף פתוח: יציאה לחיים חדשים.

"הספר הזה הוא מסדר הפיוס והסליחה. הכתיבה הזאת שהתחילה באבל, נסכה בי שקט, אפילו שמחה. אני יודעת שיש אנשים שלא רוצים ולא יכולים לסלוח. לא אינדיבידואלית ולא קולקטיבית. שיש אנשים שאי־הסליחה היא התנאי לקיום שלהם. אני לא נמנית עימם. בשבילי הסליחה חיונית. גם הספר הזה יש בו מן המנחה. לא בכדי אני משתמשת במונח של הקרבת קורבנות. אני לא הייתי סולחת לעצמי לו לא הייתי סולחת לאמי". •