על החיים ועל המוות

רצח זה לא מנומס // רובין סטיבנס - תרגום: ענבל שגיב־נקדימון - הוצאת עוץ - 279 עממ'

"לא מוצאת חן בעיניי המחשבה ששתיכן תהלכו כאן כאילו כל אחת מכן היא מיס מארפל הצעירה... 'מיס מארפל!' סיננה דייזי. בבקשה ממך, אני הולמס והיא ווטסון".

כשדייזי וולס והייזל וונג, גיבורות הספר 'רצח זה לא מנומס', מקימות את מועדון הבילוש שלהן, הן בטוחות שיעסקו לנצח במציאת עניבות נעלמות ובמעקב אחרי תלמידות חדשות בפנימיית דיפדין שבה הן לומדות. אולם כשהייזל מוצאת באולם הספורט את גופתה של המורה למדעים, ומיד לאחר מכן הגופה נעלמת כלא הייתה, הן מבינות שנפלה לידן תעלומה אמיתית, ופוצחות בחקירה.

סטיבנס משלבת בין שני ז'אנרים — ספרי בלש וספרי פנימיות, וכך מייצרת סיפור קצבי ומותח, שבמקביל מאפשר לקורא להכיר לעומק את הדמויות ואת מערכות היחסים הסבוכות ביניהן. שכן דבר בפנימיית דיפדין אינו כפי שהוא נדמה, ובוודאי לא היחסים בין הייזל ודייזי עצמן. בתחילה נראה כי אכן מדובר בגרסה צעירה ונשית של הולמס ו-ווטסון: דייזי, הנערה האנגלייה המושלמת — חדת מחשבה, בטוחה בעצמה, נאה ופופולרית; ולעומתה הייזל — איטית והססנית, חנונית ושמנמנה. חלוקת התפקידים הזאת מחוזקת בעובדה שהייזל אמנם מספרת את הסיפור בקולה, אך הגיבורה הראשית בעיניה היא דייזי הנערצת.

עם זאת, בניגוד לווטסון, הייזל מתגלה כבלשית טובה לא פחות מחברתה. למעשה, הייזל דומה יותר להרקול פוארו, הבלש הבלגי של אגתה כריסטי. כמוהו, צורת המחשבה ה"אחרת" שלה מתגלה כחדה וחריפה ככל שהעלילה מסתעפת, והיא שמביאה אותה בסוף למצוא את הראיה המרשיעה. בנוסף, כמו פוארו, הייזל היא זרה בסביבתה, והזרות היא אחד מיתרונותיה כבלשית.

כסינית שמגיעה לפנימייה אנגלית בשנות ה־30, היא סובלת לא מעט: "רוב האנשים באנגליה, אחרי שהם לומדים להכיר אותי, פשוט מעמידים פנים כאילו אני לא אוריינטלית... אבל לפעמים הם מפשלים, ורסיסי ארס שהם מסתירים בפנים נפלטים להם מהפה".

אולם הזרות גם מאפשרת לה נקודת מבט חיצונית רעננה על מה שהיא מכנה "העניינים האנגליים האלה", מסייעת לה לראות נכוחה דברים שדייזי מתעלמת מהם, ולקדם את החקירה בכיוון הנכון. הייזל נעדרת את הביטחון העצמי והניסיון של פוארו, וסטיבנס מיטיבה להשתמש בספקותיה העצמיים כדי לבלבל את הקוראים, ולהפוך את העלילה למותחת עוד יותר, עד לסוף המאוד בלתי צפוי.

למרות שתעלומות בלשיות נפוצות למדי בספרות הילדים והנוער, מקרי רצח אינם רווחים בהן, ושמורים לרוב לספרי אימה. הבחירה של סטיבנס ברצח לא נועדה להפחיד, אלא להשתמש במוות כמנוע ספרותי המערער סדרי חיים, שופך אור על מערכות יחסים והיררכיות חברתיות, ומציב סימני שאלה לגבי הזר והמוכר. כל אלה הופכים את 'רצח זה לא מנומס' לספר מסעיר ומרתק, שיכול לעמוד בגאון על מדף ספרי הילדים ומדף ספרי הבלש כאחד. •