מבוא לניו־אייג'

התשובות // קת'רין לייסי - תרגום: מאיה אנדריץ'־פלדמן - עם עובד - 284 עמ'

 קראו את הספר באתר ''עברית''

מרי פרסונס היא בת 30, בת למשפחה דתית קנאית שגידלה אותה ללא שום גישה לתרבות או לחברה. בעזרת דודתה היא נחלצה מביתה, למדה ועברה לניו־יורק. העיר הגדולה אינה מבשרת גאולה: מרי תקועה בעבודה מחורבנת, שקועה בחובות, וזה כמה שנים גם סובלת משלל סימפטומים רפואיים תמוהים ואיומים. היא בודדה, כמעט מאוינת ("לא רציתי להפסיק לא להתקיים"), ענייה, מקוששת ארוחות חינם בסניף של הרא קרישנה והופכת ל"שק עור מלא בעיות". לאחר שהרפואה המערבית כשלה מלהושיע, פונה מרי לטיפול בקפ"אות — קינסתזיה פנאומטית אדפטיבית: שילוב של רייקי, אבנים חמות והמהום, או "פנג שווי לגוף האנרגטי, לוחמת גרילה נגד אנרגיות שליליות", או "שיטת ריפוי ידנית באמצעות צ'י נירו־פיזיולוגי". מה שנשמע כמו טרלול שרלטני, עובד. אבל כמו כל הטיפולים האלטרנטיביים, העלות שלו אינה רוחנית כלל אלא דומה מאוד לשכר דירה.

כדי לממן את הטיפול מרי עונה למודעת דרושים מסתורית. אחרי סדרה של ראיונות היא מתקבלת לעבודה בנס"ח — "ניסוי החברה": מיזם עתידתני ושאפתני של שחקן פופולרי ורדוף בשם קורט סקיי, שמטרתו "להמציא שיטה מדעית מוכחת ליצירת זיווג אנושי מושלם ומספק יותר". במסגרת הנס"ח מלוהקות נשים שונות למלא פנים שונות של מערכת יחסים: החברה האימהית, החברה המינית, החברה הכועסת וכו'. מרי מלוהקת לתפקיד המחייב של החברה הרגשית, והחוזה שלה כולל שורות כמו: "בתום תקופה של חודשיים עד ארבעה חודשים, תידרשי להיות מסוגלת לבכות לפני קורט... אין לבכות או לומר לקורט שאת אוהבת אותו בטרם עברו חודשיים, והפרה של סעיף זה עלולה להביא לפיטורים".

'התשובות' הוא ספרה השני של קת'רין לייסי, ילידת 1985, שספרה הראשון היה הבטחה גדולה. במידה רבה זהו רומן של העת הזאת — נדרש איפוק כדי לא לומר "מילניאלי" — על שלל מרכיביה הפופולריים: דיסטופיה פמיניסטית, כמעט "מעשה השפחה" גרסת הדייטינג; קורבני, אנטי־גברי במידה לא מעטה (גברים שבוחנים את גופה של מרי בחולשתה מתוארים כ"תערובת של פדופיל וערפד" — דימוי כל כך... אסור לומר מילניאלי!) מתוארת בו תקיפה מינית "הגוף שלו דחף חלק ממנו לתוך הפה שלה (ומהו פה ומהו גוף?)" ויש בו גם רמז לפודיזם. העלילה מעוגנת, אמנם באופן ביקורתי, בתפיסת האדם ורגשותיו כמערכת הניתנת להסבר מדעי מלא ("ידעתי שטכנית אהבה מהסוג הזה היא בסך הכל קוקטייל של מוליכים עצביים"), ויש בו נהירה — שכלתנית ומיושבת — אחר אפיקים ניו־אייג'יים כאנטיתזה לתפיסה הזאת. למען השם — יש בו אפילו פסקה על שוגייזינג! הרכיבים האלו אינם, כמובן, ערובה לספרות טובה, אבל הם מבטיחים את הרטט המענג של קריאת ההווה.

רעיונות, על פי רוב, הם רעיון רע, כשמדובר בספרות או באמנות בכלל, ו'התשובות' הוא במיטבו לפני שלב הפרמוט והגימיק, שדומה לרבים אחרים (למשל ל־THE ONE של ג'ון מארס, שגם עובד לסדרה קיקיונית בנטפליקס). דיסטופיה מסוג זה היא למעשה הרומנטית שבסוגות, בכך שהיא מעלה על הדעת ועל הכתב את ביטול הגורם האנושי, את אפשרות פענוחו המוחלט על ידי אלגוריתמים, ואז מכשילה את הפתרונות האלו, שמשוכללים ככל שיהיו, אינם יכולים למסתרי הנפש. זהו מעין מחזה מוסר הומניסטי, שמטרתו להאדיר שוב ושוב את האדם ולעיתים גם להעניש את החוטאים בהיבריס הטכנולוגי. המסרים הופכים כמעט תמיד לפשטניים — "אנחנו מתכוונים ליצור טיפול שיאפשר לאנשים להרגיש מה שהם רוצים להרגיש ולא רגשות שלא מועילים להם" — שכן לא ניתן לכתוב את המיכון האנושי באופן מחוכם ולא ברור אם הבעיה נעוצה בכך שהטיפשות והרידוד הם מהותו של המיכון, כשהשפה רק חושפת את העובדה הזאת, או שבדיוק ההפך: שאנשי השפה אינם יכולים להעביר את העומק ואת המורכבות השגיבה של המכונה.

לייסי היא סופרת מחוננת, מהטובות בדורה, היא ניחנה בעין ביונית, ברגישות תרבותית, בהומור ובייאוש במידה הנכונה, וכמובן ביכולת לתרגם את כל אלו למשפטים רבי־יופי. אך כידוע לכל אחד שכבר עבר כמה שנים עם עוגות בחושות: כשהתנור חם מדי, העוגה נופלת באמצע (קוראי המדור מוזמנים להכניס כאן אנלוגיית אפייה לבחירתם: למשל, "כשחומרי ההתפחה רבים מדי, העוגה מתייבשת"). הקלוז'ר של הרומן מפוקפק למדי, וככל שנוקפים הדפים, מתרבות הקלישאות והניו־אייג' גובר על ההומור. משפטים כמו: "חשבתי על כל מיליארדי הלבבות שפועמים שם בחוץ, מנסים למצוא אהבה או לקיים אותה", או "ומי החדיר בנו... את הפחד משינוי בשעה שאנחנו כל הזמן משתנים?" לא צריכים לצאת את מקלדתה של סופרת כה מוצלחת. •