הסרט, הספר, הפודקאסט והאלבום שאיתם תרצו לבלות בסוף השבוע הקרוב

הסרט החדש של פיקסאר, "לוקה", הוא סרט קטן במכוון שמציג סיפור התבגרות רב קסם ודמיון, ומהווה גם תחליף מוצלח לחופשה באיטליה. לא להחמיץ | בנימין טוביאס | 4.5 כוכבים

כשזה מגיע לקולנוע תמים וקצת קיטשי שנועד לרומם את הנפש, בטח ובטח בסרטי ילדים, לא צריך הרבה כדי לגרום לי להתאהב: מספיקה סצינה קצרה אחת שבה הדמויות מפליגות "על כנפי הדמיון" כדי שאתמסר לסרט לחלוטין. אטריו רוכב על הדרקון ב"סיפור שאינו נגמר", אמלי צופה בעננים בצורת חיות בפתיחת "אמלי", פדינגטון ממריא בכדור פורח או שני גיבורי "לה לה לנד" או "מולין רוז'" רוקדים בין הכוכבים - וכמובן אינספור רגעים דומים במיוזיקלים אחרים.

ב"לוקה", הסרט החדש והנפלא של פיקסאר אין סצינה אחת כזו - יש שלוש, שבהן גיבור הסרט מדמיין את עצמו נוסע למרחקים, לשמש, לכוכבים. ולכן לא משנה מה אומר לכם על העלילה ושאר הסרט, הנקודה ברורה: I'm sold. אני ממש אוהב את הסרט הזה.

"לוקה" מקסים בין היתר כי הוא במובהק הולך על הפורמט של "אגדה קטנה" ושל סרט "צנוע" יותר של פיקסאר - ובעיקר אירופאי במוצהר בווייב שלו. אחרי אינספור סרטים מפוארים של פיקסאר שהתרחשו בתוך עולמות מוגדרים ומורכבים עם חוקים ברורים וקצת מנג'סים לכל אחד (בתוך הראש, בתוך הנשמה, או בעולם הצעצועים), "לוקה" לוקח בכוונה כיוון של סיפור קצר של קיץ. העלילה בהתחלה נשמעת כמו טייק גברי ל"בת הים הקטנה": בים התיכון לא רחוק מחופי עיירת דיג באיטליה, חיה קהילה קטנה של "מפלצות ים" מתחת למים. אחד מהם, לוקה בן ה-12 (בדיבוב ג'ייקוב טרמבלי, ילד הפלא מ"חדר" ו"פלא") חולם לצאת מהמים ולגלות את העולם האנושי שעל פני האדמה.

אלא שכאן, בניגוד ל"בת הים", מתחיל סיפור שהוא במכוון לא אפי וגם לא כזה "דרמטי": לוקה מגלה שדי קל לעלות מעל פני המים, ושהוא מיד הופך לאדם. את סודות המציאות שלנו מגלה לו מיד "תפלץ ים" אחר וקצת יותר מבוגר ופרוע ממנו בשם אלברטו שעלה על הקרקע לפניו. השניים חולמים על מסעות בכדור הארץ עם הווספה שיקנו. תוך זמן קצר שניהם מגיעים לעיירת הדייגים הקרובה, חוברים לעוד ילדה, וההרפתקה כולה לוקחת ניחוחות של בילוי בחופשת קיץ בריביירה האיטלקית, עם סיפור על חברות ואהבה ראשונה שלא תישכח. (היו כבר ברשת מי שהתבדחו שזו הגרסה לילדים של סרט הארט-האוס הלהט"בי "קרא לי בשמך", שתיעד חברות שנרקמת בין שני בנים במהלך חופשת קיץ שמשית באיטליה).

כן, יש רגעים בסרט שלצופה המבוגר אולי יימאס שמאכילים אותו בכפית שמדובר ב"סרט האיטלקי של פיקסאר": אינספור איזכורים לפסטה-מוצרלה-וספה יש פה בכל דקה. אלא ניכר שלבמאי אנריקו קאסרוזה, אנימטור איטלקי שמביים את סרטו הארוך הראשון בפיקסאר אחרי 20 שנה שם, יש באמת אהבה עמוקה לארץ מולדתו ולקולנוע שלה. לא נראה לי שהילדים בקהל ישימו לב למחוות ל"חופשה ברומא", "סינמה פרדיסו" ו"אהבנו כל כך", אבל זה לא משנה. עבור ההורים הסרט הזה הוא מן הסתם התחליף האידאלי לחופשה באיטליה בעידן שבו זה עדיין נראה כעניין בלתי אפשרי.

בסך הכל, מדובר בסרט מקסים ממש. כן, נטול מורכבות ועם כל השיעורים המתבקשים על קבלת האחר, ובכל זאת הוא פשוט מעורר תחושה חמימה בפנים. קצת כמו לקרוא ספר ילדים בכיתה ב' או ג' עם איורים, ולהתרגש כשמגיעים ל"סוף". (וראו איזה פלא, כך גם הסרט מסתיים). לא להחמיץ.

בספרו החדש והמומלץ "שבועת אמונים", מתאר דומניקו סטרנונה באופן מבריק את אחת הפתולוגיות הבולטות של המאה ה-21 - "תסביך המתחזה"  | רן בן-נון | 4.5 כוכבים

פייטרו, מורה לספרות בתיכון, מתאהב בתרזה, שהייתה תלמידתו וכעת לומדת באוניברסיטה. הוא בן 33, היא צעירה ממנו בעשור ואהבתם סוערת וחסרת מעצורים, רצופה בריבים קולניים, חלקם אפילו פומביים, שפה ושם מידרדרים גם לאלימות. מערכת היחסים הסבוכה הזו עומדת במרכז "שבועת אמונים" הנהדר של כוכב הספרות האיטלקי דומניקו סטרנונה (כתר).

ברגע דרמטי של התמסרות טוטאלית, פייטרו ותרזה מחליטים להפקיד את גורלם זה בזרועות זו: כל אחד מהם מספר לאחר סוד נורא מעברו, שאם יתגלה יהרוס את חייו. זמן לא רב לאחר מכן הם נפרדים, תרזה מהגרת לבוסטון והופכת למדענית בעלת שם בינלאומי ואילו פייטרו פוגש את נדיה, מורה מקסימה למתמטיקה, שהופכת עד מהרה לאשתו ואם שלושת ילדיו. אבל תרזה תופיע שוב ושוב בחייו, אם בחליפת מכתבים ואם בביקורים עתירי נוכחות. האם האקדח שהפקיד בידיה יירה במערכה האחרונה?

המורה הצנוע והחתיך הופך עם הזמן להוגה נערץ, סופר נחשב ומרצה מבוקש, אבל אנו מציצים מאחורי גבו אל האגו המתנפח והאישיות הנואשת לחיזוקים. סטרנונה מתאר באופן מבריק את אחת הפתולוגיות הבולטות של המאה ה-21, "תסביך המתחזה" – תחושת הזיוף שרבים מאיתנו חיים איתה, הידיעה שאנחנו לא מספיק טובים וראויים ורק מציגים תדמית ריקה ונבובה שאין מאחוריה תוכן ממשי. פייטרו חש כאילו הוא עוטה מסכה קבועה, שרק תרזה יודעת מה באמת מסתתר מאחוריה.

אבל אם כבר זיוף, פייטרו מעלה אותו לדרגת אמנות. הוא ממציא גישה רכה לדיונים, שממיסה מיד את כל יריביו ומתנגדיו, מעין גרסה חדשה ומשודרגת של פאסיב-אגרסיב שהופכת את התוקפנות הסמויה לליטוף חומל המפרק כל מגננה. וכשמישהו מתמחה עד כדי כך בהעמדת פנים, הוא מעריץ רק את זו שהבולשיט שלו לא עבד עליה מעולם, האחת שלא קנתה את הכרטיס להצגת חייו.

החלקים החותמים הנפלאים של הספר מסופרים על ידי אמה, בתו הבכורה של פייטרו ועל ידי תרזה עצמה. מהטקסטים האדירים שלהן עולה מסקנה אחת ברורה וצלולה: לפעמים, כל מה שאדם צריך בחייו הוא שמישהו יציב מראה מול פניו, רצוי בצירוף סטירה מצלצלת.

יובל מלחי עורך ומגיש פודקאסטים כבר שנים, מסיפורי גיבורי תרבות ועד עליית יהודי אתיופיה. הסדרה הנוכחית של "קטעים" שעניינה מדע לצעירים, לא עולה כיתה | אסף יערי | 2.5 כוכבים

זה אחד הפודקאסטים הוותיקים בישראל, מופיע קבוע בדירוגי ההאזנה של האפליקציות השונות והצליח לפרסם כבר 466 פרקים. מצד שני "קטעים" בהגשת יובל מלחי לא מתמקד בנושא אחד, וגם לא יוצר הפרדה של נושאים שונים לפודקאסטים שונים.

הסדרה הנוכחית של הפודקאסט פונה לקהל צעיר במסגרת סדרת "פרונטירז מדע לצעירים".

הסקרנות הובילה אותנו אל הפרק האחרון, מספר 466: מספרים ראשוניים מצילים את העולם.

לרגע נדמה היה שנכנסנו למנהרת הזמן ויצאנו בשנות השבעים מול מסך הטלוויזיה החינוכית. "קרימינל הנבל", בעצם יובל מלחי שעושה חיקוי של פושע, ניסה לעניין אותנו במספרים ראשוניים, ואז יובל "הרגיל" עונה לו. "מוזר" היא מילה עדינה לתאר את הקטע הזה.

באופן כללי הפרק מנסה להסביר לקהל צעיר, שגילו אינו מוגדר, את המושג המתמטי של מספרים ראשוניים וגם את השימוש שיש בהם, למשל בהצפנה. מכיוון שהפודקאסט הקצר פונה לילדים, מלחי משתמש בהומור ילדותי, או מה שהוא חושב שמצחיק ילדים. לא בטוח בכלל.

הניסיון של מלחי מעניין: לקחת נושאים מתמטיים מורכבים, ולדבר עליהם בשפה יומיומית. אבל להסביר נושאים מופשטים בפורמט קולי בלבד זאת משימה כמעט בלתי אפשרית. גם בהסבר חזיתי עם לוח, בסרטון או בזום קשה להבין הוכחות מתמטיות, אבל בלי שום עזר ויזואלי גם לאדם בוגר קשה לעקוב, והקולות המוזרים והבדיחות לא ממש עוזרים.

כלומר מספרים ראשוניים הם באמת דבר חשוב, שמסייע למערכות מחשב בהצפנה, ואולי אפילו בתקשורת עם חייזרים, אם וכאשר יבואו, אבל זה לא נושא מצחיק, גם אם ממש מתאמצים להגחיך אותו בשביל ילדים.

את הפרק מסכם מלחי באתגר: 3 חידות מתמטיות, שלפחות אחת מהן הוא לקח מויקיפדיה. כמעט מיותר לציין שאין להן שום קשר למספרים ראשוניים.

בסיום הפרק הוא מזכיר שהוא נעזר בצוות של מוזיאון המדע – וזה כבר קצת מדאיג.

לפודקאסט אפשר להאזין בכל האפליקציות וגם באתר

https://historia.co.il/episodes/all-episodes/

פרק 466:

https://historia.co.il/2021/06/14/%d7%a4%d7%a8%d7%a7-466-%d7%9e%d7%a1%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a8%d7%90%d7%a9%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%a6%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%a2%d7%95%d7%9c%d7%9d-%d7%a4/

יותר מ-20 שנה אחרי שכבש את העולם, מובי מחזיר את הקלאסיקות שלו לחיים בעזרת תזמורת סימפונית ושלל אורחים מפתיעים | אמיר שוורץ | 4 כוכבים

על קו התפר שבין סוף הניינטיז לתחילת המילניום השלישי, עבדתי בחנות דיסקים. הלקוחות היו סבירים ברובם, החברים למשמרות נהדרים, השכר פחות – המק ג'וב המושלם לסטודנט חובב מוזיקה. פעם בכמה חודשים נחת בחנות איזה דיסק שהכתיב לנו את סדר היום. בהתחלה ניגנו אותו בהיסוס. אחרי זה קצת התאהבנו בו. ואז התחלנו להתווכח עליו. כשלנו כבר נמאס ממנו – אחרי שבועיים בערך, לפעמים פחות – התחילו לזרום הלקוחות שדרשו ממנו עוד ועוד. Play של מובי, שיצא החודש בשנת 1999, הוא מהזכורים שבהם.

אי אפשר היה לברוח ממובי בקיץ ההוא. וגם בסתיו ובחורף שלאחר מכן. כל אחד משירי האלבום הזה מצא את דרכו לפרסומת אחרת, וגם היושבים בציון התאהבו בשילוב המבריק והחדשני שבין האלקטרוניקה העכשווית לקטעי הבלוז הישנים שרקח המפיק הקירח, הרזה והטבעוני מניו-יורק. אם אני זוכר נכון היו לנו שני עותקים מהאלבום ליד הקופה. אחד שנוגן ברמקולים שבחנות. השני לטובת אלו שרצו לשמוע אותו בעמדת ההאזנה שליד הקופה. הם גם קנו אותו. אם התגוררתם באזור חיפה רבתי אז ורכשתם את הדיסק הזה, יש סיכוי של 20 אחוז שאני האיש שמכר לכם אותו.

מובי המשיך להוציא אלבומים. מדי פעם גם כתבתי עליהם במשלח היד הבא (והנוכחי) שלי. אבל הקשר בינינו הלך ונמוג. אבל עכשיו נראה לי שאנחנו בשלים לחדש את ימינו כקדם. הכל הודות ל-Reprise, האלבום החדש שלו שהוא מעין הכלאה בין אוסף לפרויקט רטרוספקטיבי עם טוויסט. במהלך מרהיב מובי צולל פה בעזרת לא מעט קולגות לכמה מהרגעים הגדולים ב-Play לצד כאלו מוכרים פחות שיצר לאורך השנים.

האלבום החדש (שיצא גם בתקליט ויניל כפול) נמשך 70 דקות ואף שנייה בו לא משעממת. זה מתחיל מהאכסנייה המפתיעה שדרכה הוא יצא – חברת דויטשה גרמופון האגדית המתחמה בהקלטות של מוזיקה קלאסית חמורת סבר שכתבו מלחינים מתים ממערב אירופה ופחות באמני טכנו אמריקאים חיים למדי. זה ממשיך בשלל האורחים שנאספו כאן ובהם גרגורי פורטר (בביצוע אדיר ל-Natural Blues), ממשיך בג'ים ג'יימם ממיי מורנינג ג'אקט (Porcelain) ונוסק בדואט הסדוק והמעושן של מארק לאנגן וקריס קריסטופרסון ל-The Lonely Night, מהקאברים היותר יפים ששמעתי מאז שג'וני קאש טיפל ב-Hurt של ניין אינץ' ניילז. בין לבין מגיעה גם מינדי ג'ונס ומגישה עם מובי גרסה מהורהרת עם כלי קשת עדינים ל-Heroes של דיוויד בואי.

הרבה אמנים ששיאים מאחוריהם מנסים לחזור בכל דרך לתודעה. מובי הוא לא הראשון שנעזר בתזמורת סימפונית ובחברים משלל ז'אנרים כדי לזכות בסיבוב נוסף. Reprise לא יכתיר בשנית את מובי לאיש הטכנו לכל המשפחה הכי פופולרי בסביבה, אבל הוא בהחלט אלבום אוסף מומלץ למי שניגן בלופ את הדיסק של Play לפני 21 שנה. גם אם הוא לא קנה את העותק שלו ממני.

https://open.spotify.com/album/1bqeVjo54gj4BjjOH8dC97