זעקות השבר של המפלגות החרדיות בדרכן לאופוזיציה הן מטאפורה לניסוי ענק בבני אדם שעורכת מעבדה אחת ויחידה בעולם, מדינת ישראל. הן נובעות מהחיכוך הגובר בין המגזר החרדי לאוכלוסייה הכללית, והן בבואתו של הניסוי הזה.

בעולם נצפית בשנים האחרונות ירידה דרמטית בגודל האוכלוסייה. באירופה משפחה ממוצעת מביאה לעולם 1.7 ילדים, ארצות־הברית מתקרבת למספר דומה, ובדרום־קוריאה צלל מספר הילדים הממוצע במשפחה לפחות מילד אחד. ביפן נמכרו השנה יותר חיתולים למבוגרים מאשר לתינוקות; השוודים מסיטים תקציבים שיועדו לבתי ספר כדי לבנות בתי אבות. דמוגרפים מעריכים כי עד סוף המאה ב־183 מתוך 193 מדינות העולם קצב ריבוי האוכלוסייה יהיה נמוך משני ילדים לשני הוריהם, כלומר היפוך היסטורי – סוף העידן בו האנושות גדלה, ותחילת העידן שבו אוכלוסייתה מצטמקת.

אחת המדינות הבודדות שבחרה ללכת בכיוון הפוך היא ישראל, והיא עושה זאת באמצעות המגזר החרדי: בעוד שהאוכלוסייה החילונית והערבית מתרבות בקצב מתון, החרדים מביאים לעולם 6.6 ילדים בממוצע למשפחה, ומקפיצים את הממוצע הכלל־ישראלי ל־3.1 ילדים למשפחה, כמעט כפול מהממוצע במדינות ה־OECD.

במובנים רבים זו הייתה יכולה להיות בשורה נהדרת, אלמלא היה מתאם הפוך בין קצב הגידול של המגזר לאופיו הכלכלי. החרדים הם הצרכנים הגדולים ביותר של שירותים ציבוריים: הם מתבססים על תחבורה ציבורית ואף מצפים שהיא תספק להם כלי רכב נפרדים לנשים וגברים. רבים מהם נמנעים משימוש במעליות שבת ולכן מכתיבים בנייה דלת קומות שמגדילה את שטחי השכונות החרדיות. הם מתעקשים על מערכת חינוך עצמאית, עם כיתות נפרדות. 27% מהכנסותיה של משפחה חרדית מקורם בקצבאות של הממשלה, לעומת 12% אצל משפחה חילונית.

במקביל לצורכיהם הגדלים, תרומתם להכנסות המדינה הפוכה. בשש השנים האחרונות ירד שיעור הגברים החרדים העובדים מתחת ל־50%. זה קרה בעקבות החלטת ממשלת נתניהו לבטל את החוק שהתנה מימון מעונות יום לילדים בכך שהוריהם ייצאו לעבודה. כך, החרדים הם הצרכנים הגדולים ביותר של הקופה הציבורית, אך גם הספקים הקטנים ביותר שלה.

התוצאה של הדמוגרפיה הזו גוררת את מדינת ישראל לניסוי שאף מדינה מודרנית לא מרשה לעצמה: להביא לעולם מספר ילדים כפול מהממוצע במדינות המתפתחות בלי לייצר את המשאבים שיממנו את הילדים האלה. מנהיגינו מבטיחים לנו להיות דנמרק אבל אנחנו מקבלים את אנגולה.

החרדים מכירים היטב את המגמות האלה, ובניגוד למה שהם אומרים לתקשורת הם לא בונים על "סיעתא דשמיא". הם נטשו כבר לפני למעלה מ־30 שנים את אסטרטגיית הבידול, והבינו שהם חייבים להיות חלק מהפוליטיקה. יכולתם להתנהל כציבור מאורגן, מונוליטי וממושמע מאפשרת להם השפעה גדולה בהרבה מגודלם היחסי באוכלוסייה. הם בנק הקולות היעיל ביותר בישראל. לכן, הם לא מאמינים שזה קורה להם עכשיו, המעבר לאופוזיציה.

אבל אל תיתנו למבנה הקואליציה החדשה לטשטש את התמונה הגדולה. קצב הריבוי של המגזר החרדי יחייב אותו לחזור ולהיות חלק מהשלטון, ולכן החיכוך בינו לבין האוכלוסייה הכללית רק יעלה בשנים הקרובות. זהו מאבק קיומי בין שתי תפיסות עולם כלכליות, והוא יימשך עד שמישהו מהצדדים יוותר על צביונו. זעקות השבר של החרדים הן רק דציבלים. כמו שזה נראה עכשיו, האוכלוסייה הכללית היא זו שמוותרת.

הכותב הוא מרצה באוניברסיטת תל־אביב ובקריה האקדמית אונו