סיפורים מהכרם

היום הוא יום ראשון בשבוע, השעה היא שעת בוקר, ובשכונת כרם התימנים בתל־אביב, סמוך לשוק הכרמל, לא מורגשת שום עדות לשביזות יום א'. ככל שמתרחקים מקולותיהם הרמים של סוחרי השוק ונכנסים עמוק יותר לתוך מבוך הרחובות הצרים, מבינים שכאן אין רגע דל. הפתיליות במסעדות מפעם כבר דולקות, ועליהן סירי נירוסטה עצומים עמוסים כל טוב שייפתחו בצהריים; קבוצות של מטיילים מסיירות בסמטאות, בולעים בשקיקה את הסיפורים שמתלווים כמעט לכל בניין; ומאחד הבתים בוקעים צלילי מוזיקה שמרחיבים את הלב ומזכירים את התרומה של השכונה להיסטוריה המוזיקלית הישראלית.

בימים אלה מככבת שכונת כרם התימנים בתערוכה בשם "עמק הפרחים", שנפתחה בשבוע שעבר בבית העיר בכיכר ביאליק בתל־אביב. לא הרבה שכונות זכו שיפנו אליהן זרקור מכובד שכזה, וכשצוללים לדברי הימים של כרם התימנים, מבינים מדוע דווקא הריבוע הלא־גדול, התחום בין שוק הכרמל לרחובות אלנבי, דניאל והכובשים, זכה לכבוד.

הסיפור של כרם התימנים מתחיל בשנת 1909, כשאהרן שלוש ויוסף מויאל רוכשים את אדמות השכונה, אבל למעשה היא מתחילה כמעט שלושה עשורים קודם, עם עלייתם של ראשוני יהודי תימן לארץ במסגרת מבצע "אעלה בתמר". ב־1881־1882, רגע לפני מה שמוכר כעלייה הראשונה, מגיעות לארץ מתימן קבוצות יהודים, חלקן מתמקמות סמוך לירושלים וחלקן באזור יפו. האחרונים יהפכו להיות תושביה הראשונים של שכונת כרם התימנים. מקור השם כרם התימנים לא לגמרי ברור, ואחת השמועות אומרת שעל שום השומר התימני של הכרם של יוסף מויאל שהיה באזור.

בשנים שיחלפו מאז ועד הקמת המדינה, יעברו תושבי השכונה לא מעט תלאות, כולל גירוש יהודי יפו ותל־אביב על ידי הטורקים בזמן מלחמת העולם הראשונה, מאורעות, מגפות והזנחה מצד הרשויות. במשך שנים הייתה שכונת כרם התימנים נטע זר בלב העיר שהתפתחה סביבה, ותושביה קשי היום גרו בבתים שנבנו בבנייה צפופה, ללא תשתיות וללא רחובות סלולים.

צילום: דין אהרוני רולנד

אבל אף על פי שחוותה עוני ומחסור, דיכוי וקיפוח מראשית ימיה, הצליחה השכונה במהלך השנים לגבש אופי ומורשת וגם להרים תרומה לתרבות הישראלית. תרבות הכרם – מהקולינריה דרך המוזיקה, הכדורגל, חיי הדת ועד עולם הפשע – עומדת במוקד התערוכה החדשה, ששמה ניתן לה משיר של אהובה עוזרי ז"ל, אחת מגיבורות התרבות שצמחו בכרם.

חום ופשטות

עבור גלית בראון (52), שגדלה כאן, שכונת כרם התימנים היא סיפור אהבה. "שזרתי את סיפור חיי עם המקום", מכריזה בראון. למעשה, הביוגרפיה שלה כמעט לא הותירה לה ברירה: בראון היא בתו של רחמים (גומדי) אהרוני ז"ל, איש עסקים שהיה חבר כנופיית הכרם שפעלה במקום בשנות ה־70 והתפרסם כשהורשע, יחד עם טוביה אושרי, ברצח הכפול של עמוס אוריון ועזר כהן. אהרוני נכלל ב"רשימת ה־11", שסימנה את ראשי הפשע המאורגן בישראל באותם ימים. הוא ריצה 29 שנות מאסר.

והיום בראון, בתו, שמכירה את רחובות השכונה כמו את כף ידה, מעבירה כאן סיור מודרך בשם "מלכה בכרם", "כי פה נתנו לי להרגיש מלכה כילדה. היו פה חום ופשטות. במקומות אחרים היו אומרים עליי 'הנה הבת של הרוצח'. התחלתי את הסיורים לפני שלוש שנים, והמסך שהורדתי בגיל 11, כשחברה אמרה לי 'אבא שלך רוצח', עלה מחדש. חשוב לי להעביר שמאחורי כל פושע ורוצח יש משפחה, ילדים, אישה".

היא הילכה בסמטאות האלה כבר אינספור פעמים, ועדיין נרגשת להעלות זיכרונות: "ב־1882 הגיעה לכאן המשפחה של סבא שלי בעלייה מתימן. הם התחילו את דרכם בשבזי ועברו לכרם התימנים. היו להם 15 ילדים וכך היינו פה שבט של נכדים. כל המשפחה המורחבת שלי גדלה פה, אבל אותנו אבא שלי העביר לתל ברוך. זו הייתה שכונה מפונפנת. לא היו שם הרבה ילדים וכל הזמן חיכיתי לבוא לפה. פה היו משחקי רחוב, אנשים היו יושבים בחוץ כי הבתים היו קטנים, נשים היו יושבות ובוררות אורז בסירי אלומיניום ברחובות, מייבשות חצילים, מקלפות במיה ומקשקשות", היא מספרת, ומילותיה מקימות לתחייה את החיים שהיו כאן בסמטאות. "חלק מהאנשים עסקו במכירת קרח. זו הייתה שכונה ענייה ודלה, אבל כולם פה היו אנשים עם נתינה. הדלתות של כולם היו פתוחות".

"כרם התימנים ידעה מתוך דלות חומר מטורפת לייצר חומרים לנשמה", אומרת איילת ביתן־שלונסקי, אוצרת ראשית ומנהלת מתחם ביאליק, שבו מוצגת התערוכה. "במהלך העבודה על התערוכה התוודעתי לתרומה העצומה של השכונה למדינה. פתאום גיליתי שהתשתית של הזמר המזרחי צמחה כאן".

|

ואכן, אי־אפשר להפריז בתרומתה של השכונה לעולם המוזיקה הישראלי, תרומה שהחלה בשנות ה־50 של המאה שעברה, עם התפתחות החפלות בבתים ובחצרות של השכונה. בראון מתארת: "פשוט מוציאים שולחן לרחוב, ויורד דקלון, מגיעה אהובה עוזרי, סולימאן הגדול, אבא של יזהר וחופני, יהודה קיסר, וכל השכונה שרה. לנשים תימניות היה אסור לשיר, רק לקונן. ואהובה הייתה יושבת עם הבולבול־טרנג (בנג'ו הודי), מנגנת ושרה. היא פרצה את הדרך עבור נשים תימניות. אהובה הייתה גם שחקנית כדורגל בחסד, וגם כינו אותה הסייחית הכי טובה. לא בגלל סוסים – בגלל הסיחים מהמנגל. היא ידעה לשפד שיפודים הכי טוב מכולם".

את שירה הנודע של עוזרי "היכן החייל", שיר קינה של אם המצפה לקבל מכתבים מבנה החייל שנהרג במלחמה, כתבה על משפחה שגרה בשכנות אליה בכרם התימנים. על החפלות שפירסמו אותה סיפרה בעבר: "המסיבות היו נמשכות עד שעות מאוחרות מאוד. אלה היו אנשים מגזע אחר, לא כמו היום שמסתכלים כל הזמן על השעון. בחפלות הישנות לא היו שעות. היו מנגנים ושותים, מנגנים ושותים".

פתיליות לצד ביר בזאר

על מה שהיה פעם ביתה של אהובה עוזרי, ברחוב ישכון 27, נבנו שתי וילות – דוגמה לתהליך ההתחדשות שעבר על השכונה בשנים האחרונות, שבא לידי ביטוי בבתי יוקרה לצד בתי מגורים דלים. "היום נשארו בשכונה רק 15% מהתושבים התימנים", מספרת בראון בהשלמה מהולה בצער. "היום צעירים ממלאים את השכונה, ובקיץ תושבי חוץ מצרפת. יש הרבה דירות אייר־בי־אנד־בי והמחירים נושקים לאלה של נווה צדק הסמוכה".

את הערבוב מלא החן בין ישן לחדש בשכונה מייצג יותר מכל הצד הקולינרי – מסעדות של פעם, שבהן מבשלים את האוכל בסירים על פתיליות, פועלות כאן ביציבות לצד דוכני שף טרנדיים שבאים והולכים וסניפים של רשתות מזון ושתייה. כך, למשל, ליד קפה כהן, שנוסד ב־1935 והבעלים שלו עד היום קולה קפה ושר, פתחו סניף של ביר בזאר עם מבחר בירות מסחרר. מול שלמה ודורון, מוסד שמגיש חומוס ופול מאז 1937, נפתח סניף של גלידת גולדה. חומוס נודע אחר, בפאתי השכונה, הוא "הבן של הסורי".

אחד המוסדות הקולינריים שהשתמרו ומושכים עד היום קהל קבוע הוא מסעדת האחים עוזרי, שכולם מכירים בתור "סיסי". המסעדה, ברחוב יחיא קאפח 30, נוסדה ב־1977 וכיום מתפעל בה את הסירים על הפתיליות אופיר עוזרי, הבן. זה המקום לאכול שיפודים (פרגית, לבבות, קבב), חומוס בשלל צורות הגשה וכמובן גאוות המטבח התימני – מרק רגל (וגם מרק זנב, ריאות, קורקבנים, שעועית ומה לא). את חלל המסעדה מעטרים צילומים היסטוריים של בני העדה, כולל ילדים עם פאות מסולסלות לומדים תורה. אווירה ואוכל טוב לא חסרים כאן.

במבנה הסמוך, ברחוב יחיא קאפח 28, נמצא עוד מוסד: שמעון מלך המרקים. כמתחייב משמו של המקום, מוגשים כאן בעיקר מרקים, וגם כמה תבשילים תוצרת בית, למי שאוהב את המזון שלו קצת יותר מוצק. את המסעדה פתחו שמעון וציפורה סעדיה, ילידי תימן, בשנת 1973‬. כששמעון הלך לעולמו, לקחה ציפורה את המושכות, והיום מנהלת את המקום ביד רמה הבת יונית סעדיה־ליבוביץ'. מדי יום היא מגיעה בשמונה בבוקר ומתחילה להכין את רשימת המרקים המבטיחה, שתלויה על דף נייר הממוסמר לקיר: מרק רגל, מרק בשר בקר, מרק ראש, מרק זנב, מרק קורקבנים, מרק מעורב. נדמה כי לכל חלק בפרה ובתרנגולת מוצאים כאן שימוש הולם.

שלל מרקים (וגם חידוש: מרק ביז) אפשר למצוא במסעדת "התימני בכרם" הוותיקה, ברחוב מל"ן 27. בניגוד לקודמותיה, למסעדה הזו חלל רחב ידיים וגם מקומות ישיבה רבים ברחוב. מה שכן, בכל מסעדה מקפידים על שולחנות מצופים בשעוונית – גם סוג של מסורת. בשולחן צדדי יושב שמשון דנוך, בן 93, אח של אמא של גלית בראון, שהיה ידוע כשומר הראש של הברים בשכונה. גם בגילו המתקדם הוא נוהג לפקוד את המקום בקביעות, לבוש טיפ־טופ.

אי־אפשר לדבר על אוכל תימני בלי להתייחס לדברי המאפה שכה מאפיינים את העדה. מבין שלל המאפיות שפעלו בעבר בכרם נותרה היום אחת, מאפיית הכרם של שרון – ברחוב נחליאל 11, או פשוט לפי הריח. מיטב הבצקים מונחים כאן על גבי לוחות עץ טריים־טריים: סלוף, לחוח, קובנה, ג'חנון, סמבוסק. אז איך התימנים נשארים רזים? לפי בראון, יש שתי סיבות עיקריות: "בגלל החריף ובגלל שהגת סותם את התיאבון".

|

"פעם פחדו להיכנס לכאן"

בשנות ה־70 עלתה כרם התימנים לכותרות בהקשרים לא מחמיאים במיוחד: היה זה לאחר שהעיתונאי אבי ולנטין חשף בעיתון "הארץ" את קיומו של פשע מאורגן בישראל, ואת "רשימת ה־11", מסמך שהכינה משטרת ישראל עם שמותיהם של מי שנחשדו כראשי הפשע המאורגן בארץ, ובהם נציגי חבורת הכרם, טוביה אושרי ורחמים אהרוני.

"הייתה תקופה שאנשים פחדו להיכנס לכאן בגלל סטיגמה של שכונת פשע", מספרת בראון. "בשנות ה־60 זה עוד לא היה קיים. היו רק גנבים קטנים. אבל הכתבה חשפה שמאוחר יותר פרח פשע מאורגן בארץ. בגדול אבי ולנטין צדק לגבי טוביה אושרי ורחמים אהרוני, כשהוא טען שהם מקבלים חסות מהמשטרה. ואז, ב־1980, היה הרצח הכפול שזיעזע את המדינה, ואבי וטוביה חשודים. אבא הצליח לברוח לברזיל והיה שם שנה".

מה ידעת כילדה על מעשיו של אביך?

"כילדה ידעתי שיש לי אבא עשיר, לא ידעתי שהוא בכנופיה. ידעתי שהוא עוסק ביהלומים ובבשר. ידעתי שיש לי אבא כמו אל קפונה, מסתובב בשכונה עם חליפה וכולם עושים לו כבוד. היה עושה פשעים אבל גם עוזר לאנשים, מעין רובין הוד של השכונה. אבא וטוביה היו נכנסים עם מכוניות פאר, טוביה תמיד בחליפה לבנה".

את עסקיהם בכרם ניהלו אושרי ואהרוני מתוך מבנה בולט לעין שקירותיו החיצוניים צבועים אדום, ברחוב נחליאל 32. היום הוא בניין מגורים. "זה היה של אבא וטוביה", אומרת גלית ומצביעה על המבנה. "למטה היה מפעל סלטים, אבל בעצם היו פה עסקים אחרים. היה להם גם מפעל בבת־ים שבו התבצעו הפשעים".

את משתמשת במילה פשעים, לא רצח.

"אבא היה שותף מלא לרצח. כל השנים שאלתי שאלות, ורק חודש לפני שנפטר הוא התחיל לזמר. הייתי מסיעה אותו לדיאליזה והוא היה אומר לי, 'ידעתי שטוביה ירצח, אבל לא ידעתי שהוא יערב אותי'. הוא לא דיבר מעולם על טיב המעורבות שלו. אמרתי לו, 'אבא, למה היית צריך לפנות לדרך כזו?' והוא אמר, 'רציתי לעטוף לך את הסנדוויץ' בנייר פרגמנט, לא בנייר עיתון'. שם הבנתי מאיפה זה הגיע. וגם הבנתי שהוא הלך בדרך לא טובה כדי לעשות את זה".

על התערוכה: שיר לשכונה

התערוכה "עמק הפרחים", שנפתחה בשבוע שעבר בבית העיר (ביאליק 27, תל־אביב), היא פסיפס צבעוני ומרתק של כרם התימנים, שמציג את ההיסטוריה של השכונה לצד הדמויות המרכזיות שהפכו אותה למה שהיא. בכניסה מקבל את פני הבאים פורטרט מצויר של אהובה עוזרי ז"ל, משגרירות התרבות הבולטות של המקום, וסביבה שלל סמלים ממורשת יהודי תימן – מהרקמות הצבעוניות ועד קופסאות הפח. בהמשך מוקרנים סרטונים על משטחי פח, מחווה לפחונים שהיוו פעם את גגות הבתים בשכונה. תולדותיה של השכונה מסופרים באמצעות תמונות ומיצגים שונים.

"התערוכה נולדה בכלל מתוך מחשבה לעשות תערוכה לכבוד 100 שנה לשוק הכרמל", מספרת איילת ביתן־שלונסקי, אוצרת ראשית ומנהלת מתחם ביאליק. "התחלתי לחקור על השוק והגעתי לכרם התימנים. התחלתי להיחשף לכל מיני סיפורים מלאי אקשן על עולם הפשע והחלטתי להתביית על הכרם. בתחקיר עלה שהתימנים הם החלוצים הראשונים, ולא העלייה הראשונה כמו שלומדים בבית הספר. מבחינתי זו הייתה חדשה מרעישה כי ההיסטוריה שאני למדתי לא הייתה כזו. החלטתי לשים את זה על השולחן ולהגיד שזו בעצם הייתה העלייה הראשונה שהגיעה לכאן. התערוכה היא שיר לשכונה, ונוגעת בעושר האנושי שלה. בנינו סוג של היכל תהילה בלי היררכיה של הנפשות הפועלות".

הצבת בתערוכה זה לצד זה רוצחים וזמרים.