ביום הבחירות ב־17.3.2015, בסביבות השעה אחת בצהריים, התעורר בי חשד, שנתניהו שוב אינו במיטב חושיו. הוא השמיע באוזניי מונולוג תימהוני, דחוס והיסטרי, על גניבת הבחירות שמתבצעת בשעות אלה. על הממשל האמריקאי, הסי־איי־אי, מפלגת העבודה ותנועת V15, שקשרו קשר להדיחו מהשלטון. בקוצר נשימה הוא תיאר תוכנת מחשב המאתרת תוך אפס זמן מאות אלפי מתלבטים או כאלה שאינם מתכוונים להצביע ובעקבותיה מגיעים ממריצים עם הפתק הנכון. זה נשמע כמו עלילה בדיונית, הלוצינציה, קטע מסרטים.

בנימין, ביקשתי ממנו, תן לי דקה להתאושש. הבהרתי לו, שעד פרסום המדגם אין לי מה לעשות עם חומר כזה. חשוב שתדע, אמר, שתוכל להסביר איך נעשתה גניבת הבחירות הגדולה בהיסטוריה וגם שלא טעית בהערכותיך. הוא לא דאג למוניטין שלי. היינו שותפים לרגע. הוא יגן על ניצחונו הגנוב ואני אגן על ההערכות שלי שלפיהן, בניגוד לסקרים, הוא צפוי לנצח. בסוף השיחה המוזרה אמרתי לו, בנימין, תרגיע, אתה תמשיך להיות ראש הממשלה! אתה צוחק עליי?! הוא שאל. אני בוכה על עצמנו, אמרתי.

שנים רבות קודם, ב־1999, בערב שבו הובס על ידי אהוד ברק, אמרתי, שהוא יורד מהבמה כהערת שוליים. קביעה מדויקת לשעתה. לצער רבים ואם יורשע אולי גם לצערו שלו – הוא חזר לרצף קדנציות. הצייצנים שלו נהגו לקנטר אותי. הוא דווקא התרשם עמוקות. כעבור עשור, בין מאי לאוגוסט 2009, לפני נאום בר־אילן ואחריו, הפציר בי שאבוא לעבוד איתו. הוא נשבע שהוא עומד לאמץ מדיניות כזו שאני אוכל להגן עליה בקלות (!)

פועלים בינינו, כותבים ומשדרים, עיתונאים שכיסו כהונות של שבעה־שמונה ראשי ממשלה שונים. נדמה לי שקליינט כמוהו לא היה להם. נתניהו הוא גם חלום וגם סיוט של כל עיתונאי: רואה בתקשורת את חזות הכל, מלא חזיונות, מנוסח טיפ־טופ – אך משוחרר ממגבלות האמת ומשחק מלוכלך. אם אתה נגדו, אתה מופעל על ידי מישהו או נסחט על ידי מישהו. אם אתה בעדו, הוא ילוש לך סיפורים עם בצק לא אפוי, כך שלאחר הפרסום הוא יהיה מבסוט אבל אתה תקבל כאב בטן.

בנובמבר 2014 התפרסמו ידיעות על כוונתו להקדים את הבחירות ועל פגישותיו עם ראשי המפלגות החרדיות כדי לסגור קואליציה מראש. לשכתו הוציאה הכחשה טוטלית, לא היה ולא נברא. המונח "פייק ניוז" טרם התאזרח אז. ביום שישי האחרון של החודש קיבלתי ממנו שיחה. יש לי סיפור חזק בשבילך לערב: הבדיות הללו כאילו אני רוצה לפרק את הממשלה זה הכל שקרים, סיפורי בדים, הפוך ממש – אכן נפגשתי עם החרדים, הבטחתי להם שאדבר עם יאיר לפיד, איישר אותו ואחבר ביניהם. אתה נותן את זה בפתיחת המהדורה, בגדול, כן?! אמר. אני לא נותן את זה בכלל! אמרתי. למה? שאל. כי אני מכיר מצב דברים אחר, אמרתי. אמנון, רימיתי אותך פעם? שאל ובקולו תדהמה ועלבון. חס וחלילה, אמרתי. אז למה שלא תיתן את הידיעה הזו? שאל. אין לי עניין בה, אמרתי, תרגיש חופשי לתת אותה למי שתחפוץ. שלוש יממות אחר כך הוא פיטר את לפיד ואת ציפי לבני והקדים את הבחירות כשהוא סגור מראש עם החרדים.

במהלך החקירות הגיע אליי אחד מנערי המקהלה שלו ובפיו סיפור פנטסטי: קציני אגף החקירות, מאחורי גבו של מנדלבליט, "חבר שלך" לדבריו, מאזינים האזנות סתר בלתי חוקיות לשיחות בין נתניהו לעורכי דינו ולשיחות עורכי דינו עם מנדלבליט. ביקשתי ראשית ראיה או דבר מה נוסף. הבחור אמר שהוא יחפש, לא בטוח שימצא, אך אם ימצא יביא לי בהקדם. במחשבה שנייה, אמרתי, אל תתאמץ ואל תביא, אם יש לכם ראיה כזו, תשמרו אותה למשפט. האם יציגו בהמשך המשפט ראיה להתרחשות כזו? לא יציגו כי אין ולא הייתה כזו.

ראשי ממשלות, בכל העולם, אינם דמויות מופת. דמויות מופת גומרות במוזיאונים ולא בלשכת ראש המדינה. בכדי להגיע לתפקיד צריך קצת לבלף, לסבן, לעגל פינות, להפר הבטחות, לדרוך על אנשים. כל זה צריך להיעשות בגבולות מוכרים ובני הגנה.

"ארץ קטנה, והיא שלנו"

בתוכניות אירוח בידוריות נפוצה השאלה, מה ישראלי בעיניך? התשובות נעות בין פלאפל לבין עקיפה בכביש. ישראלי הוא מי שהישראליות היא המרכיב המרכזי בזהותו, בהגדרתו העצמית. אחד שיודע שגורל המדינה נחרץ אך אינו מעלה בדעתו להתחפף מפה. גורל המדינה נחרץ? קיים חשש שללא תפנית דרמטית, גורלנו יהיה כגורל מדינות, או קהילות, דו־לאומיות ודו־אתניות עוינות. או כגורל בית ראשון ושני במונחים עכשוויים – כשקיצוניים ימניים, קנאים, גברו על אנשי מרכז־שמאל ואחר כך הובסו על ידי אויב חיצוני.

למשורר דוד אבידן יש שיר המתאר את חיינו כאן כאילוץ: "מה שמצדיק יותר מכל את הבדידות, את הייאוש הגדול... היא העובדה הפשוטה, החותכת, שאין לנו בעצם לאן ללכת". נדמה לי שהישראליות האמיתית, המשלימה עם גורלה, הוגדרה דווקא לא רע בפזמון לא יומרני של הזמרת אילנית: "ארץ בה נולדנו, ארץ בה נחיה, יהיה מה שיהיה".

ייתכן שאני גורם עוול לנתניהו, אך בשונה מכל ראשי הממשלה שהכרתי, תמיד חשדתי, שהישראליות שלו חלקית ופגומה. זה מתחיל עם הגירתו מהארץ, שנקראה בעת ההיא ירידה ולא רילוקיישן. זה נמשך עם תחושת החמצה, שבמקום להיבחר לנשיא ארצות־הברית, הוא נענש לשמש 15 שנים ראש מושבת העונשין ישראל. לא ייתכן שמי שקיבל במודע החלטות לטובת עצמו ולרעת החברה והמדינה – הוא ישראלי על מלא. לא סביר שמי שהכריע פעם אחר פעם למען האינטרס הפרטי ובניגוד לאינטרס הלאומי – "אוהב את המדינה", כטענת הביביסטים. הערת אגב: הטיעון "אוהב את המדינה" לא הושמע מעולם להגנת בגין, שמיר או שרון. מעניין מדוע חשים אנשי ימין צורך לנקוט בו להגנת נתניהו.

לפני שנים אחדות פירסמתי בעיתון זה מאמר שהסתיים בשאלה, האם נתניהו הוא פטריוט ישראלי? הוא אמר לי שכתבו עליו שקרים (נכון) ושהשתלחו בו ובמשפחתו (גם נכון), אך מעולם הוא לא נפגע כמו מהסיומת הזו של המאמר ההוא. בשיחה עם שרה נתניהו, לפני יותר מעשור, דיברנו על אהבת מולדת. שרה סיפרה, שכשהם חוזרים מחו"ל והמטוס מתקרב ומנמיך לעבר חופי ישראל, ביבי תמיד אומר לה: "תראי כמה הארץ שלנו קטנה אבל היא שלנו". ביבי הנוכחי איננו ביבי מלפני עשור וגם אם נאפסן את אבחנת הישראליות הפגומה לגביו, עדיין קשה למחוק אותה.

נתניהו היה ראש ממשלה מצוין לעצמו ולמשפחתו. הוא היה חגיגה לעיתונאים, ישנם עיתונאים אשר בנו על גבו קריירה וישנם שבזכותו שידרגו קריירה. השאלה היא איך הוא היה, ואולי עוד יהיה, מבחינת החברה והמדינה, החוסן הלאומי, החזון הישראלי?

אמנון אברמוביץ' הוא עיתונאי חברת החדשות של ערוץ 12