"כשטיפסתי על ההר, שביל תלול ארוך וצר / ציפורים למעלה, הן שרקו תמשיכי הלאה /
בין איים סירה נוסעת, בדמיון אני טובעת / געגוע שט, את הנוף שותה לאט"
(אוקיינוסים/ ג'יין בורדו)
ליד העיירה בראן שברומניה, בקרחת יער אלוהית שבה זורמים נחלים קטנים מאי שם ולכל עבר; ולמרגלותיה שטיחי דשא הפרוסים עד ההרים; ומכל עבריה מדגדגים את השמיים עצי מחט בכל גוון ירוק שתחלמו; וסביבה קרני שמש שמלטפות בסימפטיה; ומעליה כחול מוגזם של רקיע, ועננים בצורת מגף וצב מעופף;
כאן, בגן העדן הזה, כלומר מולו, על צלע הר המיתמר ליותר מ־2,000 מטר, בנקודה שבה הטבע מתעלה לקצה קסמו, הוא התגלה לפני 11 שנה בשפלותו. הקרפטים הזדקרו אל מול יסעור ישראלי. ועכשיו יש פה את נשיא המדינה, ושורה של רמי דרג שמול אנדרטת אבן מנסים לנחם שבע משפחות על יקיריהן: אבנר גולדמן, דני שיפנבאור, יהל קשת, ליאור שי, ניר לקריף, אורן כהן והטייס הרומני סטפן קלודיוס דרגנאה.
תפילה נוצרית בבס של שלושה כמרים רועמת, ועל רקע "זה לא אותו העמק", קריינית רומנית נושאת דברים. "מקום יפה למות פה", אמר אחד ההורים השכולים כשנשא עיניו סביבו. זה בעיקר מקום זר למות בו. אדמת הפרא שכאן רחוקה כל כך מהבית רווי הסכסוכים שלנו. שום מאבק לא מתנהל כאן. ובכל זאת דם נגבה.
מקודם מפקד חיל האוויר, האלוף עמיקם נורקין, עמד והביט ממושכות דרום־מזרחה, אל רכס הרי בוצ'ג המשקיף מבעד מובלעת עצים. "העונה הזו יפיפייה כי השלגים נמסו, הנחל מטפטף, הכל ירוק", תיאר, ואז הצביע אל קצה ההר, שתחתיו לאחר האסון נותר כתם שחור נורא. "שם למעלה, איפה שהשלג ככה יורד, שם המסוק פגע. הם טיפסו, טיפסו, לא ידעו שהם מול הר. ההר היה בתוך ענן, בגובה 10 אלף רגל. עוד 200־300 מטר הוא היה עובר", כיווץ את עינייו ונשך שפתיים.
תכף, בין דקת הדומייה לבין ה"יזכור", יתקדר ברגע. ענני המגף והצב יתפוגגו. טפטופים ילכו ויתחזקו, ירטיבו את משמר הכבוד הרומני. ואת העצב והגעגוע. ואז, כשיסתיים "אל מלא רחמים", ולפני שירין לקריף בת ה־10 וחצי, שנולדה לאחר האסון, תניח זר על אנדרטת האב שלא הכירה ועכשיו לראשונה באה למקום מותו – קרני השמש שוב ייצאו וילטפו בדאגה.
ובסוף, זה יהיה עוד תעלול של הטבע. אותו טבע שפרס פה שמיכת ערפל לפני 11 שנה, עד שלא ניתן היה להבחין מה שמיים ומה קצה הר. "אני לא מאמין איך אפילו כאן בכו השמיים בזמן היזכור שלנו", יתאר אחר כך ל"ידיעות אחרונות" הנשיא ריבלין, "כשיצאו המשפחות להניח את הזרים יצאה שוב השמש. כנראה שבכל דרך אפשרית העולם אומר, יש זמן לבכות אבל חייבים למצוא את הכוח לצאת, להרים ראש, להמשיך".
ואז הנשיא היוצא בן ה־82, שלפני חודש פרץ דיסק בגב, והנסיעות הפכו קשות לו, ייכנס אל רכב השרד מרופד הכריות שהכינו לו, וכדי למנוע טלטלות יחל בהתגלגלות איטית בהרים, יותר משלוש שעות לבוקרשט, אחרי שלוש שעות לפה. "הייתי נוסע לכאן גם יומיים", יאמר לצוות.
דממה עם נוכחות
בצהריי ה־26 ביולי 2010 יסעור מספר 46 לא חזר ממשימתו.
זה היה באימון משותף של חיל האוויר הישראלי עם חיל האוויר הרומני, תרגיל "שמיים כחולים", במסגרתו השתתפו מסוקי יסעור מטייסת דורסי הלילה. על המסוק היו שני זוגות טייסים, צמד מכונאים מוטסים, ומשקיף רומני.
והנה עכשיו את ערפילי הבוקר חותך "ראם" צבאי. משלחת הכוללת את משפחות הנופלים, צמרת חיל האוויר ונציגי משרד הביטחון ממריאה אל יותר מ־1,800 קילומטר בעקבות הבנים. אל מסע של געגוע בארץ אחרת.
טיפה קודם, 7:29, המשלחת התכנסה בבסיס תל נוף. "תסתכל על השעון", לחש בכיר בחיל האוויר, "כשהשעון יתחלף ל־7:30 אפס אפס, התדרוך יחל". כשאנחנו על המטוס תא"ל עודד כהן, מפקד המשלחת ובסיס תל נוף, מסביר את העניין הזה של הדיוק. "זה חלק מתרבות החיל. הפעם זה תדריך, אבל הרבה פעילויות שלנו מסונכרנות ברמת השנייה, כמו פצצה". רק שכרגע יש משלחת לתקתק. "מקווה שנצליח", הוא עמוס קמטי דאגה, "באירוע כזה בארץ אני שולט במאה אחוז. ברומניה אתה תלוי באחרים. נהג האוטובוס הרומני, אני יודע איך ייסע?"
עוד לא יצאנו מהטרמינל ברומניה, ותא"ל יואב עמירם, היום מפקד בסיס פלמחים, ואז מפקד טייסת 118, "דורסי הלילה", אומר שיש לו רגשות אמביוולנטיים לארץ הזו. האמת שלא חייבים דיבורים, העיניים שלו מגלות הכל. יש בהן עצב, וגם אשמה, ודרכן, כאילו זה עכשיו, פלשבקים מאותו אירוע.
"תמונה ראשונה", הוא מתאר, "אני מטפס על ההר איזה שעתיים־שלוש אחרי התאונה, ולא מצליח להגיע. והתחושה הזאת שהשארתי אותם, כשאני יורד למטה, זה דבר שחרוט בי. תמונה שנייה, אנחנו חוזרים לארץ. נוחתים במבנה חסר. המוני אנשים מחכים, מהמשפחות, מהטייסות. אנחנו יורדים מהמסוקים ויש דממה. לא שקט, דממה. דממה זה משהו עם נוכחות".
הוא פקד אז על האימון ברומניה, היה על הקרקע. "אומרים שאבד הקשר, ובדקות הראשונות אתה לא מבין", הוא משחזר, "ואז אתה פועל באוטומט. אנחנו מגיעים לשטח, טסים מעל העננים, ואז טייס המשנה שלי אומר לי: מה זה הכתם השחור על ההר. אני מסתכל. ברור לי שזו הפגיעה של המסוק. משם אנחנו ממשיכים לנסות לחפש אם יש בכל זאת מישהו שנמצא על הקרקע ואולי אפשר לסייע לו, אבל זה יותר הלב. לראש כבר די ברור שמתאונה כזאת לא ניתן לצאת בחיים".
ואז הוא מדבר באומץ שנדיר למצוא פה על אחריות. ועל מה שהוא סוחב מאז. "לי יש אחריות קודם כי הייתי מפקד הטייסת ומפקד הפריסה. ויש לי אחריות שהיא גם לא כללית, אני יודע להצביע על המקומות שבהם יכולתי לעשות דברים אחרים, ולתת לצוות סיכויים יותר טובים להצליח במשימה שלו. אז האחריות הזו היא איתי כל הזמן".
רגשות אשמה?
"תמיד. מי שאין לו רגשות אשמה על תאונה כזאת, יש אצלו בעיה. זה היה במשמרת שלי, יש לי אחריות לעמוד במשימות, יש לי אחריות להחזיר את האנשים, ולא עשיתי את זה. אבל רגשות אשמה בפני עצמם לא מסייעים לך, אני לוקח את זה למקום של אחריות. של מסר קודם כל לעצמי, ולאנשים שאני מפקד עליהם".
"תשמרי על פיצי"
ליד האנדרטה שמתחת להר מחובקות שתי נשים. מגי לקריף־אורן והרמינה דרגנאה. אחת רומנייה, אחת ישראלית. הן בוכות אחת לתוך השנייה. בכי מר ושובר לב. את החיים שלהן הן בוכות. את האהבות שלא חזרו. את 11 השנים האחרונות. את הבת של מגי והבן של הרמינה שהיו ברחם כשקרה האסון, ועכשיו עומדים לידן.
שעתיים קודם, על הספסל האחורי באוטובוס שעושה דרכו מבוקרשט למחוז בראשוב, יושבת מגי, 37, עם משקפי שמש. בחלון הגדול שמאחוריה, כמו במנהרת זמן, הנוף מזדחל לאחור. בהתחלה מבני העיר המודרניים, ואז כבישי אוטוסטרדה שמתכנסים אל דרך צרה, ואז עיירות שכאילו קפאו במאה שעברה. בתים מצוירים, נוף הררי מתפתל, איכרים, פרות, קוריצות. וירוק, אין סוף ירוק. ועל כל אלה אומרת מגי: מדינה אפורה. ומתעקשת. "ככה אני חווה את רומניה", היא מסבירה.
מאיפה מתחילים, אני שואל, ומגי מתארת. איך בגיל 16, כשגרה בקריית־שמונה, הכירה את ניר, כשזה אירגן מסיבה לחבר; ואיך למרות שהעיניים שלו צדו אותה, נתנה לו קצת לרדוף אחריה; ואיך שמונה שנים אחר כך, המשוגע הזה העיר אותה בשתיים בלילה, כל הבית נרות, על השולחן טיסן, ובתוכו בייגלה עם שומשום, על תקן טבעת אירוסין; ואיך אחר כך כרע ברך עם טבעת אמיתית, יהלומים, אבן ספיר, כאלה. "רגע מושלם", היא מתארת. "לא היינו צריכים לדבר, מספיק להסתכל אחד לשני בעיניים".
מפה הסיפור שלה קופץ 11 חודשים אחרי שנישאו. אל יום האהבה, ט"ו באב. מצא לו יום למות, היא מציינת. באותו בוקר הלכה לעבוד, למרות תחושת כבדות שקשה לה להסביר. "הרבה אומרים 'הרגשתי שמשהו רע עומד לקרות'. אמרתי, מי יכול להרגיש דבר כזה. אבל כן, זו הייתה הרגשה ממש ממש שונה".
בבוקר ניר התקשר מרומניה. היא זוכרת שהתבכיינה. למה כולם טסו לשבוע, והוא לשבועיים. "הוא הבטיח שבחמישי הוא חוזר והכל יהיה טוב", היא נזכרת. ואז, 11:30, שלח הודעה, פזמון "מרוב אהבה" של יוסי בנאי. "יום אהבה שמח אהובתי, תשמרי על פיצי", הוסיף. "לא ידענו אז אם זו בן או בת, ככה קראנו לה", היא מספרת על ירין. שעה אחר כך, לפני שיצא לטיסה, התקשר שוב. הפציר במגי שתלך הביתה, והבטיח שיסמס כשינחת.
עכשיו היא נזכרת בבית הקטן שבו גרו בתל נוף. מאחוריו שביל ארוך, ובפינת האוכל חלון מאורך וצר. דרכו, היא משחזרת, אזור רבע לשבע, ראתה טור נעלים צבאיות, ותיק עזרה ראשונה אדום. ואז קולות צעדים. "כאילו האדמה מתחילה לרעוד. שמעתי נקישות בדלת. ואז הקול של עמיקם נורקין, שהיה חבר ומפקד בסיס תל נוף. מה זה כל האנשים האלה? 'מגי זה עמיקם, תפתחי בבקשה'. התיישבתי על הרצפה, נשענתי על הדלת, התקשרתי לאבא שלי. אין לי מושג למה. הוא בקריית־שמונה, שלוש וחצי שעות נסיעה משם. איך ששמעתי את הקול שלו פרצתי בבכי, 'יש פה מלא אנשים. אני לא פותחת. אני צריכה שתבוא'", היא מחקה את הקול של עצמה אז, "ניתקתי. המשכתי לשבת על הרצפה".
בעוד כמה שעות האלוף נורקין יתאר איך זה נראה מהצד השני של הדלת. "לא ידעתי שמגי התקשרה לאבא שלה", יאמר. ואז יגלה שהמסע לרומניה החזיר אותו להליכה באותו יום בין שבילי השיכונים בתל נוף, שבו "עוד רגע אתה משנה למשפחה את החיים". הוא אפילו יזכור את רעידות השרירים ברגליים.
"לקח להם כמה דקות טובות לשכנע אותי לפתוח", מגי ממשיכה, "בסוף קמתי, עמיקם מולי, מחזיק אותי בידיים, ואומר: 'מגי, הקשר עם המסוק של ניר אבד. כרגע הוא בחזקת נעדר'. התעלפתי, צללתי איפשהו. אחר כך אני זוכרת פלשבקים. כאילו לא אני חווה אותם. אני על הספה עם לחץ דם, בודקים לי מדדים. ומלא אנשים בבית שלי. ואני לא מבינה, מה קורה, מה כל האנשים האלה עושים פה.
"זה קרה ביום שני, והימים שאחר כך, שבהם הוא נעדר, נראים כמו שנה. אני מדמיינת אותו זרוק באיזה יער. מחכה שיגיעו אליו. נאחזת בשברי אופטימיות. וכולם מסביבי מבינים שאני חיה בסרט. בימים האלה לא עצמתי עיניים, ועשיתי עסקאות עם אלוהים. רק שיחזיר לי אותו, נכה, קטוע, ואני אשמור שבת, ואהיה אדם יותר טוב. כמובן שזה היה אידיוטי. אלוהים לא רצה לעשות איתי עסקה. אולי לא הצעתי מספיק או שהיה מאוחר.
"בין רביעי לחמישי לפנות בוקר אמרו שיש זיהוי ודאי. כולם נהרגו. שעתיים אחר כך פרסו לי מפות של בתי עלמין, איפה לקבור. לא הבנתי למה מראים לי את זה. ניר חוזר הביתה. כאילו אתה על קרקע, מישהו שומט אותה, ואין עצירה".
בתקופה שאחרי הבית התרוקן, ומגי סחבה בטן שהלכה וגדלה. היא מתארת איך על המחשב הנייד של ניר שהוחזר מרומניה מצאה קובץ עם שמות אפשריים לקטנה שבדרך, אחד מהם ירין; ואיך קיבלה טלפון, שבו התבשרה שבעלה רכש עריסה. "מי עושה דבר כזה? מי קונה עריסה בחודש השלישי ולא מספר לאשתו? הוא עשה דברים שאדם נורמלי לא עושה, אלא אם אתה מרגיש איפשהו שאתה הולך למות".
מפה היא ממשיכה אל חדר הלידה. "ארבעה ימים הייתי שם. החזקתי אותה חזק־חזק בפנים. לא מוכנה ללדת. לאיזה עולם אני מביאה אותה? ממש פחדתי. ובפנים קיוויתי שניר במשימה סודית של הצבא ותכף יחזור, כי מה, הוא יפספס את הלידה של הבת שלו?"
בסוף, אחרי שבכתה שעתיים, ואחרי שלא הייתה ברירה, תינוקות הרי לא יכולים להישאר ברחם, ירין יצאה, ומגי הראתה לה תמונה של ניר. "וזה היה רגע מכונן. שם החלטתי שאני לא נשארת באבל, במסכנות, ברחמים העצמיים. אני בוחרת להמשיך. יש לי סיבה לחיות. ומאז אני במשימת חיי. לגדל את ירין".
אוי, המציאות
מרכז בוקרשט, שעת ערב. בין שדרות האבן, ובית הכנסת "ישועה טובה", ופסל הסוס מברונזה, מתרוצצות מגי וירין. הן נראות כמו אחיות. מתקתקות סלפי, עושות צחוקים. בעוד רגע המדריכה תעצור בכיכר המהפכה לספר על צ'אושסקו, סיקוריטטה וכאלה. ודווקא על רקע ההיסטוריה העקובה, וההוא שלא פה, תבלוט העליצות של מגי וירין ויבלוט היש בחייהן. וביש הזה קיימים אסף אורן, בעלה השני של מגי, ויובל, אביו של ניר ז"ל, ועדנה, אשתו של יובל, שגם גידלה את ניר, ומיתר האחות. רגע, הנה החבורה עוצרת לתמונה, והצלם הוא אסף - שהוא עולם ומלואו, אבל הוא לא הבעל והבן שאיננו.
אוי, המציאות. טונות תעצומות נפש נדרשים, מכל מי שפה, כדי שזה יעבוד. סיטואציה מוזרה, מגי מסכימה באוטובוס. ואז קוראת ליובל ולאסף, כדי שיספרו בעצמם.
יובל: "אתה מסתכל מהצד, זה ואוו. בהתחלה היה לי נורא קשה. אבל ברגע שאתה מקבל, זה הופך להיות קל. כשמגי הכירה את אסף, הראשון שהרימה אליו טלפון זה היה אליי. אמרתי לה: אני כל כך שמח. וכשהכרתי אותו, באמת איש מקסים. אנחנו חברים".
מגי: "לפעמים יובל עוקף אותי. מדבר ישירות עם אסף, קובעים דברים בלעדיי".
אסף: "בתקופה הראשונה היה לי קשה. חוויתי דברים שלא ידעתי איך לאכול. הפרידה שהייתה לה מניר, לא הייתה מכעס. זה מישהו שהיא אוהבת. כולם צריכים לדעת להכיל, ולדעת גם מתי לשחרר. לתת למגי את הספייס, אחרת שנינו נחנק".
את אסף, 39, הכירה כשירין הייתה בת שנתיים. יחד הביאו לעולם עוד שתי בנות, אמי בת שש וחצי ואגם, שנה ועשרה חודשים. "בהתחלה אמרו לי 'את צעירה, תהיה לך עוד זוגיות'. נורא כעסתי", מגי מספרת, "כשהכרתי את אסף הייתי מלאה בחומות ומגננות. לא היה לי מקום בלב לאף אחד. הייתי עסוקה בלהבהיל אותו. אני תיק, בת 20 ומשהו עם תינוקת, אתה רווק. מה נתפסת עליי? תתקדם. לא הייתי ישנה אז בלילות. ועם אסף הייתי ממלאת את הלילות בשיחות בטלפון. שיחות נפש עם מישהו זר.
"ההיי לייט היה שנפגשנו באוטו מחוץ לבית שלי. הרגשתי שאני עושה משהו אסור. כאילו אני בוגדת בניר. ייסורי מצפון מטורפים. רק אחרי שהיינו ארבעה חודשים בקשר הוא נכנס אליי הביתה, פגש את ירין. התיישב איתה על השטיח ושיחק איתה, והרגשתי את הלב שלי מתמלא ומתרחב. שנה וקצת אחר כך אסף עבר לגור איתנו. חודש אחרי הוא הציע לי נישואים. לא האמנתי שאוהב עוד פעם בחיים. זה מוזר לאהוב שני אנשים במקביל, אחד שחי ואחד שלא. עד היום, מאוד קשה".
אסף: "אני זוכר את הפעם הראשונה שירין קראה לי אבא. יום אחד אכלנו. ואז היא אמרה, 'אבא תביא לי משהו'. אני ומגי הסתכלנו אחד על השנייה".
יובל: "ושתי הבנות הנוספות של מגי קוראות לי סבא, וזה ענק. העניין הוא להבין ולקבל, בלי תנאים. בתוך ליבנו אנחנו יודעים שניר מסתלבט עלינו למעלה".
תכף האוטובוס יגיע וירין תבקר לראשונה במקום שבו איבד את חייו האב שלא הכירה. "קצת קשה לי", היא תגיד, ואז תוסיף שהיא גם קצת עצובה. "חיכיתי הרבה זמן להיות פה. רציתי לראות מה יש כאן. לראות בעיניים איפה זה קרה".
צעקה שאי־אפשר לשלוט בה
אתמול היה ערב קשוח.
המשלחת התכנסה במלון בבוקרשט, וכל משפחה סיפרה על הבן. האנשים הכי טובים שיש למדינה שלנו להציע הלכו בהר ההוא. אולם שלם בכה.
"עשר אזכרות, עשרה ימי הולדת מבלי שהתבגרת, 3,971 יום", מנתה רותי, אחותו של אל"מ דני שיפנבאור, שנהרג בגיל 43. וכשדיברה על הבנים שלו, שלושה גברים מקסימים שישבו מולה, עצרה. הדמעות חנקו. אותה, את כולנו. נורא ואיום שאני לא מצליחה להתרגל לסיטואציה הזו, התנצלה.
מירי קשת סיפרה על רס"ן יהל שלה, אז בן 33, ותיארה את אין ספור ההישגים של הבן. "ילד שהטבע בירך בכל מה שרק אפשר", ציטטה מספר המחזור שלו; מזל שי, אמו של רס"ן ליאור, 28, גילתה שעם השנים מתווספת תחושת פספוס, ושממשפחה מאושרת הפכו למשפחה חסרה. אוהבים ומתגעגעים, אמרה בקול חלש. משפחתו של אבנר גולדמן, 48, בחרה להשמיע הקלטה מתוכנית רדיו של סיון רהב וידידיה מאיר, שסיפרו על הסגן אלוף המבריק שאהב לפתור חידות היגיון. רובי, אחיו של רס"ר אורן כהן, 24, אמר שהיה נותן הכל כדי לא לדבר עכשיו וכדי שיחזירו את 11 השנים האחרונות. ואת אורן.
"כל מה שרציתי זה להחזיר אותו אליי. לנשום, להרים ולחבק – ולו לעוד רגע אחד", אמר יובל לקריף על ניר שלו, 25, ותאר כיצד הוא מנציח ממקום של שמחה, מפגן טיסנים, הדבר שהילד הכי אהב.
סא"ל י', מפקד טייסת "דורסי הלילה" הנוכחי, סיפר על הלוחמים שהכיר מצוין. הוא תיבל בכמה אנקדוטות משעשעות, כדי שלא יהיה עצוב מדי, אבל כשהגיע לליאור שי, שעל שמו קרויה אורי בתו, נשבר. והקול שלו נחנק.
שעתיים או שלוש קודם, כשהסתובבנו בבוקרשט, סא"ל י' חשש שלא יחזיק מעמד כשידבר. ליאור והוא גדלו בטייסת יחד, היו חברים קרובים. "אני זוכר את היום ההוא כאילו זה אתמול", שחזר, "חבר מהטייסת מתקשר אליי ואומר את השמות אחד־אחד. נפלטה צעקה שלא הצלחתי לשלוט עליה. כאב עצום, תחושת פספוס, אכזבה. מלא תחושות שמתערבבות בפנים, ומלוות מאז. אתה לא יודע איך להגיב לסיטואציה. לא יודע אם להאשים מישהו.
"מאז אנחנו החברים נפגשים כל הזמן, עושים לליאור יום הולדת פעם בשנה. לפני שלוש שנים נכנסתי לפיקוד על הטייסת. באירוע החלפת הפיקוד הרגשתי שהוא איתי. לא יודע להסביר את זה. הוא בן גילי, היה טוב ממני בכל דבר אפשרי. אם אני והוא היינו מתמודדים על התפקיד, הוא היה אוכל אותי. ופתאום אני שם והוא לא".
"אנחנו לא שוקעים"
שעת לילה. הכוהנים מכונסים יחד. זו משפחה שכולה חיל אוויר. האב אילן היה איש קבע בטייסת 118, שאליה הגיע בנו אורן ז"ל; הבן רובי הוא מכונאי מוטס ב־118, באותו תפקיד שבו היה אחיו; הבת דניאלה שירתה בטייסת 210, ואפילו זכתה לאות הצטיינות מהנשיא. ואיתם נמצאת האם לולו.
יחד הם חוזרים עכשיו לרגע שבו התבשרו על המסוק הנעדר. את כל אחד מהם זה תפס במקום אחר. "הייתי בבסיס", רובי משחזר, "הטיסות הופסקו. לא בדיוק היה ברור למה. לאט לאט התברר שקרה משהו. קראו לי למשרד. העבירו לי את הבשורה שאבד קשר עם המסוק, ושאורן בין הנעדרים. נשארתי עוד בטייסת. אנשים התאספו, והתמונה התחילה להתבהר, עד שביקשו ממני להתלוות למישהו עם מדים יפים, שאמר, 'אנחנו לוקחים אותך הביתה'".
"אני מטיילת בקניון, בקרביץ. מסתכלת על שטויות לשנה החדשה", מתארת דניאלה, אז תלמידת תיכון. "אבא התקשר, שאל: אכלת? אמרתי לא. הוא אמר, 'תקני מקדונלדס ותבואי'. שאלתי קרה משהו, אמר כן. ואז בבית מלא אנשים. אבא אמר שאבד הקשר עם המסוק. אמרתי, טוב נו, נעדרים. הייתי ילדה. הייתי אופטימית".
אילן: "אנחנו היינו בבית חולים, בביקור אצל חמותי. כשהתקשרו ירדתי ארבע קומות ברגל. אשתי לא הבינה, רצה אחריי. אמרתי לה, 'בואי ניסע הביתה. כשנגיע קצין העיר יהיה בדלת'".
לולו: "בדרך הוא אמר לי, 'נשארו לנו רק שני ילדים'. הוא כבר הרגיש".
"ראיתי מספר מקרים, הבנתי שהסיכוי קלוש", אומר אילן ששימש כאיש צוות קרקע באסון המסוקים ב־97'. הוא נזכר שכבר אז אמר לאשתו: "אנחנו לא עוצרים את החיים, ואנחנו לא שוקעים. כי אם אנחנו נשקע, כולנו נשקע. ממשיכים קדימה".
שלושה חודשים לפני מותו התראיין אורן עבור טקס ליום הזיכרון. "זיכרון הנופלים מחייב אותנו להיות יותר טובים", אמר שם. "צוואה", אומר רובי על דברי אחיו, "הצו שאחי השאיר היה לקחת את הזיכרון למקום חיובי, לגרום לאנשים לחייך".
גם דניאלה לקחה משם משהו לחיים. היא שירתה כטכנאית מטוס ללא טייס. אצלה לא היה חשש שיקרה משהו למי שבפנים, ובכל זאת, היא מספרת, "הייתי בודקת שעות את המטוס, בקפידה רבה. בראיון אורן אמר שאנחנו צריכים להיות הכי טובים. לקחתי את המילים אליי".
"הוא איתי כל יום", אומר רובי. "אני מרגיש את זה כשאני יוצא לטוס. אני מרגיש את זה כשאני עובד על מסוקים ומכין למשימה, ואני רואה את היסעורים ממריאים ונוחתים בבסיס. אורן היה החבר הכי טוב שלי. לא עובר יום שאני לא פוגש אותו ברוחי".
דניאלה: "הייתי בת 15. הוא האח הבכור שלי. עכשיו אני בת 26, והוא לנצח יהיה בן 24".
אילן: "ככל שהזמן מתרחק, אתה מתגעגע יותר. אתה קם עם זה, ישן עם זה. זה יעבור רק כשאהיה בצד השני, במקום שאף אחד לא חוזר ממנו. זו האמת".
"אל תכעס על אבא"
במסע כזה יש הרבה לספר. יותר מהמילים שנכנסות בדף. למשל על אלמנת הטייס הרומני, שפרצה בבכי כשפגשה את אילן כהן, וזה אמר לה: דוררה דין אינימה נו טרצ'ה, כלומר הכאבים שבלב לא עוברים; או על אריה מועלם, בכיר משרד הביטחון, שתיאר איך המדינה עזרה לה לקנות בית; או על כמה מהמשפחות השכולות שמדי שנה עולות להר עצמו, שעתיים בטרקטורונים ועוד שעה וחצי טיפוס ידני וחבלים, ובדרך מוצאות חלקים מהמסוק; או על העיניים המוצפות של תא"ל יואב עמירם, שאחרי הטקס באנדרטה, מילמל: "מנסה לאסוף אוויר"; או על מוטי שי, אביו של ליאור ז"ל, שנשאר לשבת אחרון אחרי הטקס, ואז גילה שקרא לבנו בהשראת שירים שכתב נתן יונתן לבנו ליאור, שנפל בתעלת סואץ; או על תמי שלח, יו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, שתיארה עד כמה התחזקה מהנשים שפגשה במסע; ועל הדרך סיפרה על הקווץ' שהיה לה בלב כשהמראנו מתל נוף, המקום שממנו טס בעלה במלחמת יום הכיפורים, ולא שב.
אבל עכשיו הזמן לחזור הביתה.
כשאנחנו באוויר, הנשיא ריבלין נכנס לקוקפיט. תא"ל במיל' ליהוא הכהן, מקברניטי הטיסה, סיפר קודם על פגישתו האחרונה עם חברו דני שיפנבאור. "אני חושב עליו הרבה. כל כמה ימים הוא עולה לי בזיכרון", אמר. ואז ליהוא ביקש מהנשיא שיקליט סרטון לבן שלו שמסיים היום תיכון, אבל ממנו נבצר מלהיות בטקס. "אל תכעס על אבא, הוא עושה דברים חשובים ביותר. הוא יידע לפצות אותך", הבטיח ריבלין לבן הטייס.
"נשיא רומניה אמר לי 'אין עם כמוכם שיודע לכבד את זכר אותם אלה שהיו מוכנים וגם נפלו למען ארצכם'", אמר ריבלין ל"ידיעות אחרונות", "ואני בתחושה הזו מגיע לכל אזכרה. ההרגשה היא שאני ממלא את חובתי כלפי אותם אנשים, שהחובה שהם מילאו, אין למעלה ממנה". וכשהנשיא ייצא מהקוקפיט אני אנזוף בטייסים, בצחוק, "הלו, שכחתם את המטוס".
בינתיים, מבעד לחלון הראם, מדינת הקרפטים מתרחקת, ואת האפור שמגי לקריף רואה כשהיא מביטה בה, מחליף כחול־שחור של ים. יש איזה חצי משפט ברומנית, שאחד האבות השכולים ציטט במהלך המסע על הבן שלו. סופלטול אה ראמס אן מונטי. הנשמה נשארה בהרים.
בכל שפה זה שובר את הלב.
