"רוצים צדק, לא כסף"

יום המודעות לחטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן יצוין מחר, ביום פטירתו של הרב עוזי משולם ז"ל שהנהיג את המאבק, ובגן הוורדים בירושלים תיערך עצרת מרכזית. כזכור, מתווה הפיצויים למשפחות יצא לדרך בתחילת החודש, אך הן לא פונות ואומרות: "מעולם לא ביקשנו כסף".

מנתוני משרד האוצר עולה כי מ־1 ביוני הוגשו רק כ־50 בקשות מקוונות של בני משפחה המבקשים את כספי הפיצויים, מתוך כ־1,050 משפחות זכאיות. לפי עמותת עמר"ם, המלווה את המשפחות ומובילה את המאבק בפרשה, מעבר לכך שמשפחות רבות לא זכאיות לפיצויים מאחר שלא פנו לוועדות בשל אובדן האמון במדינה, גם המשפחות הזכאיות – לא מעוניינות בכסף. לטענתן, פיצויים כספיים מעולם לא עמדו בראש סדר העדיפויות של המאבק, אלא הכרה, צדק וריפוי – בלי קיצורי דרך.

באיחור של 70 שנה, כשהדור שאיבד את ילדיו הולך ונעלם, אישרה הממשלה ב־22 בפברואר מתווה פיצויים שגובש עם משרד האוצר, החטיבה האזרחית בפרקליטות המדינה ומחלקת ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים, המיועד רק למשפחות שפנו בעבר לאחת משלוש ועדות החקירה שקמו לאורך השנים במדינה.

לפי המתווה, משפחה שילדה נפטר ולא נמסרה הודעה למשפחה בזמן אמת זכאית ל־150 אלף שקל, ומשפחה שלא ידוע מה עלה בגורל הילד שלה זכאית ל־200 אלף שקל. הגשת הבקשה לפיצויים נפתחה ב־1 ביוני והוגבלה לחצי שנה, כשבמעמד הבקשה נדרשות המשפחות לחתום על טופס שבו הן מאשרות שלא ידרשו מהמדינה שום פיצוי כספי נוסף. גורם המעורה בפרטים מסר כי מתווה פיצויים עבור משפחות שתיק ילדיהן לא נידון באחת משלוש ועדות החקירה, לא עומד על הפרק והן לא יוכלו לדרוש פיצוי כספי מהמדינה.

יעל ספייטר עם תמונת אחותה דליה | צילום: עמית שעל

דוד יוסף נקרא על שם אחיו הבכור דוד, שנחטף בשנת 1949 בבית החולים הדסה במעברה בראש־העין. אמו שרה העידה בוועדת החקירה הראשונה, אך משפחתו לא מתכוונת לבקש את כספי הפיצויים. "הפצע הזה חרות במשפחה שלנו אצל הילדים והנכדים. אחרי שנים שהסתירו את האמת, הכסף לא מעניין אותנו, אנחנו רוצים הכרה, רוצים שהסיפור הזה יילמד בבתי הספר, שהמדינה תקים מוסד ממשלתי שמכיל את העדויות".

האם סיפרה את הסיפור שוב ושוב לאורך השנים, איך ביקרה את דוד כל יום כמה פעמים כשלא ניתן לה לראות אותו אלא מבעד לחלון עד שהגיע לגיל שמונה חודשים. בוקר אחד הגיעה והוא לא היה שם. היא פנתה לאחות שעמדה בכניסה וזו אמרה לה שהילד מת מבלי לראות את גופתו. "אמא שלי אחרי 70 שנה שאיבדה את הבן שלה צריכה כסף? תבואו קודם, תגידו אתם צודקים, אנחנו מצטערים. אולי מחכים שכל מי שהיה מעורב ילך מהעולם", אמר דוד.

יעל ספייטר, שאחותה הבכורה דליה נחטפה בגיל שנה וחודשיים, אמרה בכאב כי הוריה נפטרו מבלי לדעת מה עלה בגורל בתם. "בשנת 1956 אמא שלי נסעה לבית חולים העמק כי אחותי הכניסה לפה קופסת גפרורים והיא הייתה מודאגת. במשך שלושה ימים היא הגיעה כל יום לבקר אותה עד שביום השלישי אמרו לה 'היא מתה, קברו אותה'", סיפרה יעל. אמה פאני הייתה בהיריון והאחות אמרה לה "הנה, יהיה לך תינוק חדש" וסילקה אותה לביתה.

אל ועדות החקירה משפחתה של יעל לא פנתה, אך הסיפור תמיד היה פצע פתוח בבית. "אמא שלי עד יומה האחרון הייתה מדברת על דליה. את אבי היינו שומעים בוכה בלילות. מעולם לא דיברנו על פיצויים בבית, אנחנו רק רצינו לראות את האחות שלנו וההורים שלי את הבת שלהם", אמרה יעל והוסיפה כי מתווה הפיצויים מבזה. "המדינה רוצה ככה להשתיק את הפרשה, הצער והכאב לא שווים מאה אלף שקל ולא שום הון שבעולם, מה שאנחנו רוצים זה לדעת את האמת".