"היה לי בור בנשמה"

דווקא במהלך צילומי "הישרדות", באי נידח בפיליפינים, הרגישה אלינה לוי שסוף־סוף נפל לה האסימון והיא מצאה את ייעודה האמיתי. בגיל 30, אחרי שלוש דחיות קורונה, היא נישאה לדור פרי, יוצר ועורך וידיאו, ובמעונם הטרי, ברעננה, יש חדר טיפולים. זה לא אומר שהיא נטשה את הקריירה שלה כשחקנית, להפך, בזכות התהליך שעברה היא הרבה יותר בשלה לתפקידי עומק, אבל היא חורשת את הארץ עם ההרצאה "הבחירה שלי", עורכת סדנאות ומלווה אנשים – 95 אחוז מהם נשים – בדרך לשינויים משמעותיים.

"לכל אדם יש תיק ולכל אדם יש מסע", היא אומרת. "אתמול שמעתי ברדיו שיר שהעלה לי את הסעיף. 'שתמיד תחייכי'. איך אפשר לשמור על חיוך תמידי? החיים מורכבים. לא רק אצלי. מצד אחד אני מותשת מלדבר על החיים שעברתי ועל החורים השחורים שצברתי, אני כבר לגמרי מוכנה להתחיל לחיות אותם, אבל בדיוק לפני שנה יצאתי עם ההרצאה 'הבחירה שלי', ומטופלים ששומרים איתי על קשר מדווחים לי על פריצות דרך שקרו להם ומעידים על חוויה רוחנית".

בהרצאה (הקרובה מתקיימת ב־29/6, פרטים באינסטגרם) היא חושפת חלקים מהמסע הלא־פשוט שלה, "במטרה לעודד את המאזינים לחפש את הנקודה שבה הם נעצרו, לכתוב לעצמם תסריט אחר ולהתחיל לחיות מחדש. בגיל 19, כשיצאתי מ'האח הגדול', התרכזתי בהפרעות האכילה, בולימיה ואנורקסיה, שחוויתי על בשרי. הייתי בבית ההוא 110 ימים, הגעתי לגמר, וגם הגעתי לקצה. הפיצוי היחיד שמצאתי בשפל הנפשי היה בריחה לאוכל, ולמרות שזללתי לא שבעתי. היה לי בור בנשמה. כשהתחלתי ללכת לאודישנים שמעתי 'את חייבת לרדת, זה לא מצטלם טוב' ובמשך שנה התזונה שלי הייתה כמעט רק חלבונים. יוגורט אפס אחוז, תפוח אחד ביום וחמישה אימונים בשבוע. ככה חייתי, בבכי ובסבל, עד שהתעוררתי והבנתי שאני לא יכולה לחיות בתת־תזונה".

לפני שנתיים יצאת ל"הישרדות" במטרה לעלות במשקל או לרדת?

"המשקל כבר לא קיים בחיי", היא מחייכת. "יצאתי ל'הישרדות' במטרה לשבור את הפרפקציוניזם שעל ברכיו גדלתי. בגיל חמש עליתי עם הוריי מקייב שבאוקראינה, ובראשון־לציון גדלתי כרקדנית שחייבת להקפיד על משטר של תזונה ואימונים. לא משנה כמה מדליות תביאי, תמיד יהיו טובות ממך. היו לי התקפי אכילה ותקופות של הרעבה, עברתי שנים של טיפולים מסוגים שונים ומשונים, עד שהבנתי שכל התנהגות שלילית שאדם מאמץ לעצמו – מהפרעות אכילה ועד להתמכרות לסמים – נובעת מאיזשהו שורש שאפשר לפגוש אותו, לדייק אותו ולשנות אותו לטובת חיים טובים. כל אדם חייב לקחת אחריות על התהומות שלו כדי שהן לא ימשיכו לנהל אותו. המפגש עם הכאב הוא עוצמתי, אבל אני לא רואה בו משהו מפחיד, מבחינתי הוא יציאה לחופשי".

ומהו השורש שכיוון את המסע שלך לאפיקים שליליים?

"אבא שלי", היא יורה ללא היסוס. "חד־משמעית".

"אין לי דת"

אביה לא שאף לפרפקציוניזם. "הוא חירש־אילם מגיל שנתיים", היא מספרת. "בקייב הוא קיבץ נדבות ברכבת ובארץ הוא השתלב באתרי בנייה, שבאף אחד מהם הוא לא החזיק יותר משבוע בגלל בעיות התנהגות. אף פעם לא דיברנו, לא ידעתי את שפת הסימנים, בטח שלא בעברית, אבל הבנתי שאבא שלי הוא האיש שחוזר מהעבודה, לפעמים נותן לי חיבוק ולפעמים לא, והולך לחדר שלו, לישון. הוא מעולם לא הרים עליי את היד, כל האלימות שלו כוונה כלפי אמא, שאני הייתי המגן האנושי שלה, ובבית שררה תחושה של סכנה קיומית. כשהייתי בת שש ברחתי עם אמא שלי למקלט לנשים מוכות בהרצליה, שבו שהינו חצי שנה ומאז הקשר עם אבא נותק. לקחתי על עצמי את התפקיד של הילדה שעושה הכל כדי לשמח את אמא. כשהיא קשרה את חייה עם משה לוי וילדה לי שני אחים, גלעד וארז, קראתי לו 'אבא' מפני שהייתי רעבה למשפחה ואימצתי את שם המשפחה שלו – לוי".

שינית את שם המשפחה שלך בתעודת הזהות?

"רציתי, ניסיתי, וגיליתי שזה בלתי אפשרי. כדי לשנות ל'לוי' בתעודת הזהות צריך אישור מהרבנות וידעתי שלא אקבל אותו מפני שאמא שלי לא יהודייה. גם זה אתגר שזימנו לי החיים. הם לא עשו לי הנחות, הם כאילו אמרו, 'לזאת יש כוח, היא תעמוד בזה, היא תשרוד'. אילנה רוגל, מטפלת נהדרת שאצלה למדתי, אמרה לי, 'עזבי את הסיפור של ילדה שננטשה, הנשמה שלך בחרה באב שלא יתפקד כאב כדי שתוכלי להיות הורה לעצמך', והפירוש הזה פקח לי את העיניים. מאז החתונה אני אלינה פרי, שם שפותח תפקידים בהוליווד".

את שומרת טינה לרבנים שלא איפשרו לך להתגייר?

"עשיתי הרבה מאמצים להתגייר, במשך שלוש שנים למדתי פעם בשבוע אצל רב בירושלים, הדלקתי נרות שבת, התחלתי לשמור כשרות, לא נכנסתי הביתה בלי לנשק את המזוזה, ובכל פעם הרבנים הפסיקו לי את התהליך בטענה שמי שרוצה להיות בת ישראל כשרה לא יכולה לעלות לבמה במכנסיים או בתלבושת לא צנועה. ולא עזר לי כשהסברתי שאני שחקנית שמתלבשת בהתאם לדמות ולתפקיד. באיזשהו שלב הכל נראה לי טפל. האמונה נקבעת על פי אורך החצאית? השלמתי עם העובדה שאין לי דת, אני לא יהודייה ולא נוצרייה, אני פשוט אישה מאמינה, ואין בי שום טינה. המקום של מי צודק הוא נוסחה לאומללות, שבה שרפתי יותר מדי שנות חיים".

לא ניסית ליצור קשר עם אבא שלך?

"ידעתי שהוא חזר לאוקראינה. לאבא שלי יש אח תאום שגרושתו שמרה על קשר עם אמא שלי ומסרה לה עדכונים, אבל לא העזתי להזכיר את שמו בבית מפני שידעתי איזה זיכרונות הוא יעלה באמא שלי. כשהייתי בת 18 עניתי לטלפון, שמעתי את הקול שלו ומיד ניתקתי. לא מפחד, אלא מכעס. הבנתי שלא משנה כמה ולמה החיים התאכזרו אליך, אין שום הצדקה להטרדות מיניות ולאלימות כלפי נשים. אתה לא יכול להשליך את השיט שלך על אחרים. סירבתי לתת לו הזדמנות להסביר את עצמו, לנמק ואולי להצטדק. במשך שנים העברתי את הלילות שלי במחשבות על מה יקרה אם בוקר אחד אתעורר ויבשרו לי שאבא שלי נפטר ועניתי לעצמי שזה לא ישפיע עליי בשום צורה. השלמתי עם הקונספט של אבא שלא קיים".

בלונדינית יוצאת ריאליטי

ההשלמה הזאת תבעה ממנה מחיר כבד, שהיא לא הייתה מודעת לקיומו בזמן אמת. "עברתי אצל המון פסיכולוגים, גיליתי שהדבר הכי משמעותי עבורי הוא ריבסינג, טיפול בנשימה מעגלית. כשאין עצירה בין שאיפה לנשיפה, כמו בנשימה רגילה, אפשר לחזור לשורש, לרגע שבו הנשימה שלך נעצרה בפעם הראשונה. זה הרגע שבו את יכולה לשחרר את הכאב ולכתוב את הסיפור שלך מחדש, אבל גם אחרי שהתחלתי ללמוד את שיטת הטיפול הזאת רציתי להיות שחקנית צחקנית ומוארת ומתוקה. התעקשתי לשדר שהכל אצלי סבבה, שאני חזקה ושזה לא כואב שאין לי אבא. כך נוצרה לי התדמית של הקלולסית עם הצחוק המתגלגל והקול המאנפף".

זה רע?

"זה הגביל את קשת התפקידים שיכולתי לקבל. גם המראה החיצוני שלי היווה מקל בגלגלים שלי. בלונדינית? יוצאת ריאליטי? למדתי שלוש שנים אצל יורם לוינשטיין, גרתי בשכונת התקווה, עברתי כברמנית כדי להתפרנס, ולא הבנתי למה אני לא מקבלת את התפקידים שעליהם חלמתי. במקצוע שלי קל מאוד להתמרמר ולקטר על המלהקת ששמה לי רגל ועל הבמאי העיוור שלא ראה עד כמה אני מוכשרת. זהר שטראוס, שלימד בסטודיו של יורם, אמר לנו שאודישן הוא כמו דייט. אם אתה בא לדייט ממקום של פחד לקבל סירוב ודחייה ־ או שאתה לא פותח את עצמך או שאתה מחפש מה לא בסדר בצד השני. ואני הייתי שם. הגעתי לאודישנים כמו קבצנית שמתחננת, 'תאשרו אותי, תגידו לי שאני טובה' ולא יכולתי להיכנס עד הסוף לתפקיד וליצירה".

וכל הדנ"א שלך השתנה בזכות אגוזי הקוקוס בפיליפינים?

"לא רק בזכותם. החיים שלי השתנו לפני חמש שנים, כשהכרתי את דור. עשיתי אודישן לסרט גמר שהוא כתב, התקבלתי, גם הוא שיחק בו וזה היה יום הצילומים הכי מאושר בחיי. כשהוא הסתיים, עליתי להסעה ופתאום דור צילצל ואמר, 'חכי שנייה'. חשבתי ששכחתי משהו על הסט. אבל דור הגיע, סימן לי לצאת מהרכב ונתן לי נשיקה. לא נשיקה סמלית, נשיקה של גבר־גבר. אהבה ממבט ראשון. כשהתחלנו לדבר על חתונה שאלתי אותו בשיא הכנות אם חשוב לו שאתגייר והוא הסכים איתי שאלוהים לא היה רוצה שהדת והאמונה יגרמו למלחמות וייצרו שנאה. גם לא ראינו את עצמנו טסים לחו"ל ונכנסים לחדר של ראש עיר שיחתן אותנו בנישואים אזרחיים. לא הרגשנו צורך בשום התערבות חיצונית. בגלל הסגר עשינו טקס קטן על שפת הים, השחקן אליאור אליהו אמסלם, חבר שלי מהלימודים, עזר לנו להתחייב אחד מול השני ולהחליף נדרים, ומה יכול להיות יותר עמוק מזה? אחרי הקורונה עשינו מסיבה גדולה לחברים, עפתי על שתי השמלות הלבנות שאלון ליבנה תפר לי וכבר הודעתי לו שאני מוכנה לחתונת הכסף".

"קצת מוקדם לאימהות"

בפיליפינים, לדבריה, היא גילתה שיש לה כוחות נפש מטורפים. "לא הצטרפתי למשחק ממקום של אלינה שרגילה להתקפל ולהקטין את עצמה כדי למנוע צעקות ופיצוצים. באתי במטרה לבצע את הבחירות האמיצות שיכתיב לי הלב. כשעברתי ברית בצורה קיצונית התגאיתי בעצמי על זה שהסכמתי שלא כולם יאהבו אותי. הבנתי עד כמה נמאס לי מהשיח של מה הוא אמר ומה היא לבשה. היקום צעק לי, 'אלינה, את לא במסלול הנכון', גם הטבע המדהים השפיע עליי לטובה וזו הייתה קריאת ההתעוררות שקיבלתי. לבחור בעצמי מחדש. בפיליפינים גם הבנתי למה אני מתה על המקצוע שלי. מבחינתי, המשחק והטיפול הולכים יד ביד. שניהם כופים עליך לפגוש את עצמך לא כדי להתקרבן על מר גורלך, אלא לצורך התפתחות ולמידה".

הפעם האחרונה שלך על המסך, כשחקנית, הייתה בדמות העיתונאית הביצ'ית בסדרה "יש לה את זה". מאז חלפו שלוש שנים.

"נכון, אבל המפגש עם החלקים המלוכלכים שבתוכי שיחררו אותי גם כשחקנית. במקום לשאול, 'למה לא קיבלתי את התפקיד' אני שואלת מה הכישלון מלמד אותי על עצמי. עדיין אסור לי להרחיב על סדרת המתח שאני כותבת עם בעלי ועם אליאור, שחיתן אותנו, אבל אין מצב שלא אשחק בה את התפקיד הראשי. משחק הוא לא ספרינט וגמרנו, זה ריצה למרחקים ארוכים, ואני לומדת לפתח את שריר ההתמדה".

את כבר חושבת על ילדים?

"עד שהכרתי את דור לא העזתי לחשוב על ילדים, רק המחשבה שהילד שלי יחווה חרם בבית הספר גרמה ללב שלי להתרסק. היום, אחרי שלקחתי אחריות על המסע שלי, אני מוכנה להביא ילד לעולם לא מושלם, אבל כיוון שרק בגיל 25 התחלתי להתעורר בבוקר בשמחה אני מרגישה כמו ילדה בת חמש. זה גיל קצת מוקדם לאימהות. עוד קצת וגם זה יקרה". 

smadarshirs@gmail.com