סיכת ניצחון

באיחור של למעלה מ־47 שנים ייסגר היום אחר הצהריים מעגל מרגש. צוערי השריון מבה"ד 1 שלא זכו לסיים את קורס הקצינים שלהם כיוון שהוקפצו להילחם במלחמת יום כיפור יקבלו את סיכת המ"מ מקצין שריון ראשי, תא"ל אוהד נג'מה, בטקס מרגש שייערך בלטרון. סגירת המעגל התאפשרה אחרי שביום הכיפורים האחרון חשף "ידיעות אחרונות" את סיפורם של לוחמי גדוד 71 מחטיבה 7, בו לחמו רבים מחניכי הקורס.

לסיפור נחשף גם ראש אכ"א שהחליט לאשר את הענקת סיכות המ"מ ללוחמים הוותיקים. "אני מאד מתרגש", אמר אתמול שלמה גל, מחניכי קורס הקצינים הוותיק שיקבלו את סיכת המ"מ היום. "חיכינו לסיכה הזאת כמעט חמישים שנה". באוקטובר 73’, ערב המלחמה, בעיצומו של קורס קצינים, נשלחו הצוערים מבה"ד 1 היישר אל התופת.

הם נלחמו ברמת הגולן ובחצי האי סיני, בקרבות עמק הבכא והחווה הסינית. רבים מהם שובצו בגדוד 71, שהוקם רק יממה וחצי לפני שפרצה המלחמה. ארבעה ימים השתתפו בקרבות הבלימה בגזרת הצפון תחת חטיבה 7. ביום הרביעי למלחמה בא הקץ על גדוד 71 במתכונתו המקורית.

המג"ד, סא"ל משולם רטס, נהרג. הסמג"ד, רב־סרן גדעון ויילר, נפל. סגל הפיקוד הצעיר נפגע. בשטח נותרו לוחמים מעטים, שסופחו לגדודים אחרים והמשיכו להילחם. בסוף המלחמה שבו הצוערים מיד להשלמה החיילית. הם קיבלו דרגות קצונה, אבל סיכת המ"מ לא הוענקה להם מעולם.

ביום כיפור האחרון, כאמור, פירסם "ידיעות אחרונות" את סיפורם של אלעזר (לזר) לויה ושלמה גל, שניים מלוחמי הגדוד. "זה מת, ההוא מת, לא אכפת לך. אתה על אוטומט. תמות – תמות, תחיה – תחיה", תיאר אז אלעזר לויה את הקרבות בהם השתתף. "הגדוד שלנו כמעט הושמד ואפילו לא יודעים עליו. היינו כמו ערמת זבובים וזהו, נגמר העניין. פתאום היה גדוד, פתאום אין גדוד. שלום על ישראל". היום, בעקבות הכתבה, תוענק לצוערים סיכת המ"מ בטקס חגיגי, בנוכחות משפחותיהם, המשפחות השכולות, מפקדים בכירים ומפקדי עבר.

"זו יותר מזכות עבורי לקחת חלק בסגירת המעגל וסיום המסע שלהם", אמר אתמול קצין שריון ראשי, תא"ל אוהד נג'מה, שיעניק היום לצוערים הוותיקים את הסיכות. נג'מה עצמו נולד שלוש שנים אחרי מלחמת יום כיפור. "אני נרגש ושמח לעמוד איתם, לחוות את הרגעים האלה ולדעת שגם אחרי שנים רבות אנחנו מכירים וזוכרים את אלה שאיתנו ואלה שאינם".

"אני חושב ביום הזה על שני אנשים שלא הכרתי לפני המלחמה", שיתף אלעזר לויה. "משולם רטס, המג"ד, וסרן משה רז, שהיה המ"פ שלי. את רטס ראיתי פעם ראשונה שעה לפני מותו עם כובע טנקיסטים בצריח הטנק שלו ופנים מפויחות. את רז, המ"פ שלי, ראיתי רק כמה דקות לפני מותו, כשפינו אותו. המבט שלו היה של אדם שיודע שזה סופו. דווקא רגעים מינוריים כאלה חרוטים בי יותר חזק מאשר חיילים ישראלים שבערו למוות כמה מטרים ממני".

שלמה גל, ממקבלי הסיכה היום, סיפר שכאשר יעניקו לו את הסיכה יחשוב על אמא שלו, אסתר ז"ל. "אני, שלוימל’ה, כפי שהיא קראה לי, צבר אמיתי, הייתי החוליה המחברת של אמא שלי בין הגלות לארץ ישראל הצעירה והמתחדשת", הסביר. "אם היו נותנים לי את הסיכה בשנת 73', אין לי ספק שאמא שלי הייתה מגיעה לטקס. לצערי היא נפטרה לפני שלוש שנים ולא זכתה".