לפני הגל

לישראל היו שתי אפשרויות: להחליט שהיא מסיימת את פרשת הקורונה וסוגרת את גבולותיה מעשית, כפי שעשו אוסטרליה, ניו זילנד ובמידה רבה טיוואן. לחלופין, להכיר בכך שאינה רוצה להיסגר לעולם ולכן היא מוכנה להכיל ולהתמודד במהירות עם התפרצויות קורונה שיבואו וילכו.

במצב אחד "הקורונה מאחורינו", כמו שאומרים רבים בהתלהבות; במצב השני, הקורונה עוד כאן ובכל פעם שצומח וריאנט חדש, מאלפא דרך דלתא ועד אומגה, ניאלץ להתמודד איתו. מה ישראל והממשלה הקודמת עשו? החליטו, כרגיל, לא להחליט. ישראל פתוחה לעולם, אבל גם עובדת כאילו הקורונה מאחוריה. מרכז השליטה החל מתפרק, המעבדות הוצאו אט־אט משימוש, תוכניות ניטור חדשניות (נניח בביוב) נזנחו, משפחות יצאו לנופשונים בדובאי, לא הייתה אכיפת בידודים - לא צמידים אלקטרוניים ולא ביקורים משטרתיים. ומאיפה שמעו המומחים של קבינט המומחים לקורונה על כך שמסירים מסכות? מהתקשורת. למה שיתייעצו איתם? הקורונה מאחורינו.

אלה היו הימים המסוכנים ביותר, ימי בין השמשות, בין הממשלות. ואלה בדיוק הימים שבהם קרו כמה דברים במקביל: זן דלתא החל משתלט בכל העולם ובפרט במדינות מועדות כמו רוסיה והאמירויות. משפחות הסתערו על חופשות קיץ מוקדמות. וכמובן, הבונבון של הסרת מסכות בבתי ספר ובחללים סגורים. צירופי המקרים האלה ייצרו, תוך זמן קצר, את ההתפרצויות שאנו רואים כעת.

ממילא ממדי ההרתעה סביב הבידוד התבררו עוד בשיא המגפה כמוגבלים; ניטור סלולרי הראה שכמחצית מהמבודדים לכאורה פשוט שמים פס על הכללים. זה לא מפתיע שבמדינה מחוסנת להפליא, ללא אשפוזים כמעט, מי ששקלו להפר את הבידוד חשו רוח גבית. הם אחראים להתפשטות כעת. איש מהם, נכון לאתמול אחה"צ, טרם נחקר במשטרה. משרד הבריאות עובד בעצלתיים בהעברת השמות, מסתבר.

כל עוד ישראל פתוחה לעולם, היא תמיד תהיה חשופה לזנים חדשים. אם החיסון עובד נגד אשפוז כמו שהסטטיסטיקה מבריטניה מלמדת, לא נורא. נראה הרבה מקרים, ומעט אשפוזים. העניין הוא שבבריטניה, קצת אחרי שהסטטיסטיקה הזו פורסמה, החלו האשפוזים לעלות.

תמצית העניין פשוטה, ומלמדת הרבה על ההתמודדות האנושית כולה עם קורונה: אנחנו לא יודעים עדיין. לא יודעים כיצד תתמודד אוכלוסייה שכ־57% ממנה מחוסנת בחיסון פייזר, עם זן דלתא. אם זה יגרום למחלה תסמינית קלה ונרחבת, ללא הצפת חדרי המיון, או עם עומס מוגבל בלבד – הכל יעבור מעלינו, כמו צלילה מתחת לגל שנשבר אל החוף. נרגיש תנועה ולא יותר. אבל אין די מידע. ויש אנקדוטות - לא מחקרים נרחבים - שמצביעות על כך שזן דלתא איננו רק מידבק מאוד, אלא גם אגרסיבי יותר.

בתנאים האלה מקבלי החלטות חייבים לפעול במצב שנוא עליהם במיוחד - תחת אי־ודאות. הממשלה החדשה איחרה בתגובה שלה בלפחות יומיים, ובאופן כללי מערכת הבריאות ומומחיה מפגינים חשש מאלרמיזם, מצעדים שיסתברו בדיעבד כמופרזים. במקום להסתער על המקרים הראשונים במודיעין ובבנימינה, חיכו שם לעוד נתונים. ומה לגבי סגירת שרשאות הדבקה? הבטיחו לנו שעם עד 200 נדבקים ביום אפשר למנוע את המשך התפוצה של הווירוס באוכלוסייה. ממון וזמן רב ומשאבים הושקעו במפקדות הללו. שיוכיחו את עצמן, בלי הסברים ובלי תירוצים.

ההצהרה של ראש הממשלה בנט אתמול הייתה כמה צעדים בכיוון הנכון. ראשית, ההכרה בכך שמדובר בהתפרצות. שנית, הבקשות שהשמיע, בקשות – להבדיל מצווים או פקודות: לשים מסכה. לא לטוס לחו"ל אם לא חייבים. האם הבקשות יסייעו? אולי כן, אולי לא, אבל הן יותר מעניין סגנוני. יש בהן מרכיב של שיתוף הציבור. בנט דיבר באורח נורמלי וענייני, ללא הפחדות מרובות וגם הבהיר שהציבור יעודכן מהו סולם הצעדים הבאים; כך עשו גם הבריטים בחודשים האחרונים והציבור הגיב בחיוב.

ספק אם שר הבריאות הורוביץ וראש הממשלה חושבים שהבקשות הללו יספיקו בהכרח, אבל זה שווה ניסיון. אגב ניסיון, הקו שהציגה הממשלה אתמול הוא המשך ישיר לתפיסה של נתניהו, שידע לזהות היטב את הסיכונים (וגם, פאסון דה פרלה, נטה להוסיף עליהם תיאורים כגון "המוות השחור" וכו'). ההצלחה הקבועה של נתניהו הייתה הבנת האיום; כאשר נכשל, זה היה בכניעה לסקטורים על רקע פוליטי, איטיות משוועת במהירות התגובה או רצון להשביע את רצון הציבור בהקלות מהירות מדי. שוב ושוב ישראל לקתה באיחור, נמנעה מצעדים קטנים ומדודים וכתוצאה מכך הידרדרה במהירות לצעדים נרחבים, קשים וגסים. בנט, הורוביץ וגנץ חייבים ליישם במהירות את המסקנות מלקחי העבר. הנה לקח אחד: כל עוד ישראל פתוחה לעולם, היא תמיד תצטרך להיות על קצות אצבעותיה, מוכנה לצעדי בלימה חזקים, ולתגובה מיידית לכל הדבקה. עוד עמדות בדיקה בנתב"ג לא יספיקו.

בינתיים אפשר לקוות - מי שרוצה יכול להתפלל - שיתברר כי אוכלוסייה כה מחוסנת כמו הישראלית צולחת בקלות גם את דלתא. העולם כולו מביט שוב במצב הישראלי, ומקווה שכך יהיה.