אני אתה והוא גיטרה
אורח לא קרוא / ואז הוא הגיע לפתע, האורח. הוא לא דפק בדלת. הוא נכנס ככה בלי מפתח, ואפילו בלי גיטרה על הגב שמעידה על קרבה ורצון טוב לשיר יחד. וכשכולם הביטו בו בבעתה היה ברור שאיש לא הזמין אותו. להפך.
הלו, למרות היורו המשעמם עד כה מי בכלל רצה שתבוא? דווקא רצינו שתלך. ולמה נָחַתָּ דווקא בבנימינה (ליד אמפי שוני). או במודיעין. בואו תתקדמו. הוא חזר. וההוכחות? איך שהוא הגיע ראינו בטלוויזיה את ותיקינו המלומדים והמלומדות וכמובן את כַּתבי הבריאות הנוגים שהיו כבר בהקפאה.
אמא'לה, זה אמיתי? ועוד הודי? שאלה אותי. שמעי, בינתיים כולם ישובים על המרפסת בלי מסכות, הרגעתי אותה ושתינו קפה.
פינויים / כל אימת שהיינו הולכים לקנות דירה בחיים האלה, השאלה החמישית (אחרי כמה מטר בנוי יש בדירה, והאם יש בה חניה, דשא סינתטי ושכנים טובים) הייתה: "מתי אתם מפנים?"
אז אגב פינוי הבית הממלכתי, אני נזכר בסיפור על פינויים מסוג אחר. זה סיפור שכבר סיפרתי אותו בטח מאה פעם, ובמרכזו איך אמא שלי וחברה שלה הצטרפו אליי בזמנו לנסיעת הופעה שלי בלונדון.
זו הייתה נסיעה פנטסטית. בונדינג היסטרי בינינו. וגם הייתה אחלה הופעה במרכז לונדון בטרם הפכה העיר למשאבת וריאנטים. אבל כשעמדנו לחזור הביתה, הודיעה לי אמא לפתע שהיא והחברה החליטו להישאר עוד שבוע בסיטי כדי לעשות חיים. רק מה? היא ביקשה ממני שאסדר לה שביום הטיסה לא יפנו אותן מוקדם מדי מהמלון. אז סידרתי להן את זה ובאמת הן עשו חיים. אמנם לא מסיבות סלבס אבל הן אכלו אחלה גלידה בקובנט גארדן.
שבוע אחר כך כשהגיעה שעת הנחיתה שלהן בבן־גוריון חיכיתי בשדה עד אחרי שאחרון הנוסעים מהטיסה שלהן פינה את עצמו, אבל הן לא ירדו. ואני זוכר כמו הרגע את דפיקות הלב המואצות כשחציתי מהיר ועצבני 9 בריצה את השדה הגדול, אל השרוול ומשם לבטן המטוס עצמו. ואז בשורה האחרונה מצאתי אותן יושבות ומפטפטות שיחות מרקס אנד ספנסר (קניות), בעוד המנקה כבר שואבת את האבק מהטיסה.
למה לא הגעתן עם שאר הנוסעים שירדו? שאלתי. "לא פינו אותנו", ענתה אמי בנונשלנטיות, והוסיפה, "אולי שכחו". וכשאני חושב על זה היום, הן יכלו להישאר שם לנצח, ולטוס בחינם ממקום למקום, מארץ לארץ ובטח היו נהנות. אבל שתיהן בסוף התפנו וחזרו הביתה. ואנא יהיה הסיפור המפונה הזה לזכרן.
פעם הייתי / אלעדיק ואני (שאפילו לא העלינו על דעתנו לנסוע לחוץ לארץ השנה) נפגשנו יחד לדפוק גם כמה אספרסואים כדי שנתעורר מהזמן ההזוי הזה.
"רוצה לשמוע משהו מצחיק?" שאלתי.
"כן", ענה.
"אז פעם הייתי בבלפור".
"בלפור האמיתית או בלפוריה?" שאל אלעדיק בהתרגשות והוסיף: "ספר לי על זה. זה מעניין לשמוע".
"עזוב", עניתי. "אני דווקא רוצה לספר לך על השיר 'אני גיטרה'".
בכל מקום גיטרה / וככה, בעוד הסטארט־אפ ג'ויטיונס שמציע לימוד נגינת מוזיקה באפליקציה השלים גיוס של 50 מיליון דולר, גיליתי ששירה האלמותי של נעמי שמר, הקרוי 'אני גיטרה' החל לרדוף אחריי לאחרונה לכל מקום.
"פליז תשיר לנו בבקשה את השיר הישן 'אני גיטרה'", ביקשו אנשים מאוששים, חלשים ומבקשים. "מה קרה לכם בני אדם? לא בא לכם לאור המשתנים את 'ארץ חדשה' שלי?" שאלתי. או לאור החום המתלהט את 'חום יולי אוגוסט'? או לאור האורח החדש את 'שאלתי מה קרה'?
לא, לא, תן לנו ביצוע של 'אני גיטרה', התעקשו.
"נו ואיך אתה מסביר את הפופולריות המתפרצת שלו?" שאל אלעדיק. "יש ב'אני גיטרה' המון נחמה", השבתי, "הוא אף פעם לא מאחר לבוא. כלומר תמיד מגיע ברגע המדויק שהנשמה זקוקה לו". "יפה", הגיב אלעדיק בחמימות נוכח ההסבר המלומד שלי. ועדיין ביקש שאקריא לו רק את השורות הבולטות בשיר:
אני גיטרה/ הרוח מנגן עליי/ בחילופי עונות/
אני גיטרה/ מישהו פורט עליי בחילופי המנגינות.
אני סימן/ אני עדות לידידות ולבדידות/
לא התייאשתי מימי/ כי מה שלא קרה במאי/
יקרה בעזרת השם ודאי / ביוני יולי...
"רק לקרוא את נעמי שמר כותבת שם בעזרת השם זה מעיף לי ת'שכל", אמר אלעדיק. ואולי מה שאנשים אוהבים בשיר זה את זה שהוא (ה'אני גיטרה' הזה) לא התייאש לעולם, ככתוב: לא ביולי, יוני או במאי. כלומר הוא לא קורבן ולא מיילל.
אבל למרות ההסברים עדיין לא פתרנו את החידה למה אנשים חשים כמו גיטרה? האם יש מצב שנמאס להם כבר לחוש ולהיות בני אדם?
50,000 / זה היה לפני המון זמן. הגמלים העתיקים באזורי הנגב מדברים על זה כבר 50 אלף שנה, כי רק הם ראו את שני בני האדם האותנטיים נפגשים והופכים את העולם למה שהוא כיום.
הראשון שבהם נקרא האדם הניאנדרתלי והוא היגר מאירופה, ואילו השני המודרני הגיח מאפריקה. ושניהם נפגשו בעין עובדת ובאופקים. וההוכחות? באזור הראשון נמצאו שרידיו של המודרני ובשני נמצאו כלי צור אופייניים לאדם הניאנדרתלי.
אבל מה היה שם? האם הם דיברו? שרו? רקדו? ניגנו בגיטרות? עשו מנגל? ריכלו? או שהם סתם כיסחו זה את זה בתהליכי הישרדות? אז לפי מחקר ישראלי חדש הם פשוט החליפו גנים. והגנטיקה של ההומו־סאפיינס (המודרני) התערבבה עם הגנים הניאנדרתליים, ואיכשהו מזה יצאנו אנחנו. כלומר מין אפליקציה מוזרה עם הדי־אן־איי שלנו.
ובלפור? נידנד אלעדיק.
גם זה היה לפני איזה 50 אלף שנה ולא בעידן הנוכחי, אז מי זוכר, עניתי.
תיאוריית הבלון והסיכה / באחד הימים נסעתי עם הנכד שלי לבדוק רכישת גיטרה משומשת. וכשירד חיכיתי לו ברכב, פתחתי את הרדיו והופס שוב 'אני גיטרה'. עד כדי כך הוא רדף אחריי השיר הזה.
הנכד שב מאוכזב. כי גיטרה היא כמו אישה, או שאתה מתאהב בה בדקה, או שלעולם לא. וכיוון שלא התאהב רכשתי לו למחרת בחנות בראשל"צ גיטרת מרטין חדשה שעף עליה. אחר כך הגיע החופש הגדול והוא נראה פשוט נפלא והזכיר לי שבנעוריי עבדתי בחופש בבניין שנבנה בתור מעלה ומוריד דליי מלט. והייתי דלוק בהפסקות הצהריים על האיש עם הזקן הלבן (להלן הטייח) שהיה מנגן בגיטרה ושר במבטא שירים של המאמאס והפאפאס. למשל את קליפורניה החולמת.
והאיש החכם הזה לימד אותי פעם תיאוריה חמודה שאיני שוכח. "שים לב", אמר, "שכל אדם שתפגוש בחיים האלה יחזיק בידו בלון סיכה וגיטרה בלתי נראים".
ולאיזה צורך? התעניינתי.
"הבלון כדי לנפח את עצמו ואת האגו שלו למול כולם, הסיכה כדי לפוצץ את הבלון של כל מי שבא מולו וככה להוציא ממנו את האוויר". והגיטרה? שאלתי. "הגיטרה כדי לשיר את החיים העוברים", ענה. וככה סיפק כנראה את ההסבר הפשוט ביותר שחיפשתי לשיר 'אני גיטרה'.
“אז אתה כבר מנגן עליה?”, שאלתי את הנכד השבוע. “גם מנגן וגם שר”, ענה וצחק. וכשהשמיע לי כמה צלילים דרך הטלפון הוסיף, “כן, בזמן הוויראלי המתחדש הזה מסתבר שגם אני כבר גיטרה...”.
לפנייה לכתב/ת 
