בית אבא /
אני בא ממשפחה דתית, בנוסח מזרחי. זה אומר כיפות, בית כנסת בימי שישי, כשרות. גדלתי בעיר התחתית בחיפה, ואני הילד הראשון במשפחה שהבין שהוא לא רוצה להיות דתי. בהתחלה ניסו להכריח אותי בכוח לחזור לתלם הדת, כולל מכות מאבא. “אתה חייב לבוא לבית כנסת”, הוא היה אומר, ומוסיף סטירה. זה לא עזר. באותה נשימה צריך להגיד שלא היינו ילדים מוכים, ולקבל סטירות מאבות היה סטנדרט אז. לזכותו של אבא, שהיה איש קשוח, ייאמר שהוא הבין מהר מאוד שאין טעם ללחוץ עליי. בשלב מסוים הוא הרפה מהעניין, וזה הסתדר. מכל זה למדתי שלא חייבים ללכת בתלם שהתוו לך, וזה קו שהנחה אותי כל החיים. תיעזר באחרים, אבל תייצר את הדרך שלך לבד.
אבא היה לאורך כל הדרך איש דתי מאוד, אבל הייתה לו אמביציה מטורפת שילדיו יהיו משכילים כי הוא ואמא לא היו כאלה. אז היינו בגן דתי אבל הוא רשם אותנו לבית ספר חילוני שנחשב יותר טוב. אחי הגדול, הרצל, הוא פרופסור לאלקטרוניקה עם הישגים בינלאומיים. הוא נשאר דתי. האח השני, ויצמן, למד הנדסת בניין. כמו שאתה שם לב גם השמות ציוניים, יחד עם ישראל. אני הייתי אמור להיקרא בן־גוריון, כך אבא רצה. אמא הטילה וטו, אז התפשרו על ישראל. אחי השלישי קיבל את השם איתן, והוא גר היום באוסטרליה.
בגיל ארבע או חמש אבא שלי בא בפעם הראשונה והאחרונה לקחת אותי מהגן, אירוע מסעיר בפני עצמו, ואומר לי: “קנינו לך מתנה גדולה, יש לך הפתעה”. זה היה נשמע לי מוזר. בחיים לא קנו לנו מתנות, גם לא בימי הולדת. אני מגיע הביתה ובחדר האמבטיה עומד ופועה בעל חיים שקוראים לו כבש ועד אז לא ידעתי על קיומו. ברחתי כל עוד נפשי בי ולשווא ניסו הוריי לחבב אותי על החיה. אחרי יומיים הגיע הביתה שוחט ושחט את הכבש. הכריחו אותי לראות את זה, אבל לא הסכמתי לאכול מהבשר שלו. שנים אחר כך אמא שלי סיפרה לי את הסיפור המקביל. היא הייתה בהיריון ואחד מזקני העדה אמר שיש בן שלישי בדרך. אבא נדר נדר שאם יש בן, הוא שוחט כבש. אני נולדתי, והוא לא שחט כבש, הפר את הנדר. אמא כל השנים נידנדה לו שאני יצאתי ילד חולני – טענה שאני מכחיש כי הייתי בריא – בגלל שלא שחט את הכבש כפי שנדר. אז הוא נענה לה ואמא טוענת שמאז הפכתי ילד בריא. מכל מקום, לא יצאתי עם טראומה מכבשים ואני לא נמנע מבשרם.
הילד הטוב /
הייתי נער מקובל, לדעתי כי הייתי יוצא דופן, הילד הטוב של השכונה. בימים ההם לא קראו לזה חננה, אבל היום אני מניח שכן. כמעט כל חבריי, שהיו עבריינים קטנים, התייחסו אליי באופן מיוחד. אולי הם חשבו שבתוך כל הבלגן בשכונה הם צריכים ילד אחד טוב אצלם. הם היו פורצים לבתים למשל, מסתבכים, בשעה שאני הייתי אלוף השכונה בבניית עפיפונים, ותמיד היו באים אליי לבקש עזרה. יצא לא פעם שהייתי הולך לבקר חברים בבית סוהר או במוסדות לנוער עבריין, אבל לא היה סיכוי שאסחף לזה. אם יש מישהו ששמר עליי יותר מהכל זה החברים האלה, דווקא העבריינים, שדאגו שאשאר נקי מהדברים האלה, כל הזמן. בכל זאת לקחתי משהו מהם: התחלתי לעשן בגיל 16, משהו שאני עושה עד היום, עם הפסקות פה ושם. אגב, להורים לא היה מושג איפה אנחנו מסתובבים. היינו באים מבית הספר, זורקים את הילקוט, חוזרים בתשע. עשינו מה שרצינו. הילדים שלי היו יכולים לרדת לרחוב בלי שאדע איפה הם? אין סיכוי.
גרנו בדירת שני חדרים, ארבעה אחים וזוג הורים. כמה אתה יכול להיות בבית? לא הרגשתי מחסור ולא מקופח, כי כולם בשכונה היו ככה. גם כילדים תמיד עבדנו בחופש או אחר הצהריים. הייתי מוכר סברס, אחרי שהיינו קוטפים וקונים בלוק קרח לשים ממעלה. בגיל 16 כבר הייתי עובד רשמי של מחלקת ספורט ונוער בעיריית חיפה, מדריך במועדון הנוער השכונתי. עם המשכורת הראשונה הלכתי למסקין ברחוב הרצל בחיפה וקניתי חליפה. הייתי כבר גנדרן, מתברר. יצא לי ללכת איתה מעט מאוד, רק לחתונות משפחתיות או סתם להצטלם. לא הייתה באמת סיבה שאקנה אבל זה האופי שלי מאז. אם אני רוצה, אני קונה. גם אם אין סיבה מספיק טובה.
כוח של אמא /
אבא, בכור, נולד בסמרקנד, וכשהוא היה בן 15, אבא שלו שלח אותו לארץ ישראל עם שני אחיו הקטנים, להכין את הקרקע לבוא ההורים. אלא שהם לא הופיעו מעולם בגלל מסך הברזל ובינתיים נולדו להם עוד שמונה אחים ואחיות, שאת חלקם הוא לא ראה מעולם. תחשוב על אבא שלי, ילד בן 15 עם שני אחיו, נשאר תקוע בארץ וצריך לגדל אותם, להתפרנס. אני חושב על הילד שלי, כשהיה בן 15, מגדל את אחיו הקטנים וזה בלתי נתפס, ורק בפער של דור. אבל כולם הסתדרו, התחתנו, הולידו ילדים. הוריי, עם מעט מאוד כלים הוריים ואמצעים דלים, גידלו אותנו יפה מאוד.
אבא נפטר בגיל 56 מהתקף לב. כל מערכת הדם שלו הייתה הפוכה, בשפה הרפואית קוראים לזה “לב בצד ימין”. באותו יום שיחקנו במגרש, ואמרו לי פתאום: “יש מגן דוד ליד הבית שלך”. רצנו לשם, היה בחוץ אמבולנס ולפי המבטים שקיבלתי מאנשים שעמדו שם, הבנתי שזה קורה אצלנו. עליתי למעלה ואמא שלי מיררה בבכי. הוציאו את אבא באלונקה וזה היה המגע הראשון שלי עם המוות. במידה מסוימת, החיסרון של אבא בגיל כזה חיזק את עניין העצמאות שלי. לאבא הייתה חנות וילונות קטנה מאוד בעיר התחתית בחיפה. החנות לא הצליחה למרות שהוא עבד מאוד קשה. אחרי מותו אמא נכנסה לחנות והצליחה פי עשרה ממנו. פתאום הבנתי מה זה “אשת חיל” מהתפילות. אמא שלי הרימה את החנות, פירנסה ארבעה בנים והסתדרה. החרדה הכלכלית במשפחה אחרי מות אבא התבררה כלא מוצדקת.
אמא שלי, נקדם (שפירוש שמה הוא ברת מזל), שנקראה גם שרה, עד הסוף לא הבינה את העניין שלי בבישול. יום אחד היא שאלה אותי כמה עולה לאכול במסעדה שלי אז, 'תפוח זהב'. ידעתי שאם אגיד לה 200 שקל לאדם היא לא תאמין, או שתתחרפן. אמרתי לה 50 שקל והיא התחרפנה. “מי זה המשוגע שמוכן לשלם 50 שקל על זה”. אמרתי לעצמי, מזל שלא אמרתי לה את האמת.
קשב וריכוז /
בגיל 15 הייתי די מבולבל, לא יודע בדיוק מה איתי, אבל היה לי ברור שיש לי מסלול משלי. אלכוהול אני לא סובל, אפילו אלרגי, אני לא נוגע כי מרגיש נורא אחר כך. את החשיש גילינו בגיל 16 גם, וזה היה נחמד ולא עשה לי את זה. מה שכן עשה לי את זה היה הציור. כל המחברות שלי והכריכות של הספרים היו מלאות בציורים ובאיורים שהוציאו את הוריי ואת המורים מדעתם כי הם פירשו את זה כחוסר עניין בלימוד, ולא היה להם מושג שזה בדיוק מה שאני צריך כדי להתרכז. כבר אז גיליתי בעצמי יכולת נדירה שמשמשת אותי עד היום - לעשות שלושה דברים בעת ובעונה אחת ולהיות קשוב לשלושתם. לא ידעתי לפרש את זה אז כהפרעות קשב וזה היה מאוד מתסכל.
בכיתה י' בתיכון עירוני א’ המחנך אריה רוטשטיין ניגש אליי בהפסקה ואמר לי שיש במוזיאון תל־אביב תערוכה של פיקאסו, שידעתי במעורפל מי זה, והציע לי כרטיס. כמובן שמאוד שמחתי, הבנתי שהעיסוק שלי בציור הוא לא לשווא, וגם שמחתי שמישהו בכל זאת קלט את העניין שלי באמנות. בחיים לא הייתי במוזיאון עד אז. נסעתי לשם והייתי המום. הרי מה ראיתי עד אז בציורים? רק יפה או שלא יפה. פתאום אתה רואה ציורים שלכאורה לא יפים, אישה עם עין גדולה ואחת קטנה, ובפעם הראשונה בחיים הבנתי שאפשר לראות הרבה מעבר למה שנראה לעין. הגילוי במוזיאון הטמיע בי תובנה מאוד חדה: יש אפשרויות בלתי מוגבלות בחיים, רק צריך לנסות לראות מעבר.
תחת אש /
קיבלתי תאריך גיוס והלכתי, ברור שלבד. שנתיים לפני, התחלתי להתעסק בצילום. קניתי מצלמת לייקה יד שנייה מהכסף שהרווחתי בעבודה והתחלתי לצלם. עשיתי בחדר האמבטיה מעבדה קטנה והייתי מפתח תמונות. אמרו לי בצבא שיש קצין מיון שיקבע לאן אלך ועלה בי הרעיון המבריק שאני אהיה צלם צבאי. הגענו לבקו"ם, עד אז לא ישנתי מחוץ לבית, לא יצאתי אף פעם לטיול שנתי. אז היה הלם. קצין המיון לא הסתכל עליי בכלל ושאל פרטים יבשים, כולל מה ארצה לעשות בצבא. אמרתי צלם צבאי, והתכוונתי לפתוח את תיק העבודות המרהיב שלי בפניו. אבל הוא רק ניפנף ביד ואמר לי “מה עם חיל קרבי?” אני לא יכול לתאר לך את ההלם שחטפתי מהאופציה ובתמימות מבישה אמרתי, “בשום אופן לא, אני לא מתאים לקרבי”. יצאתי מהחדר ואני שומע שאומרים: “כל המספרים מפה ופה - אתם לגולני”. אני מצביע ואומר, “יש פה טעות”. אמרו לי “שום טעות, עלה למשאית”. ואני אומר לעצמי, איזה ברדק! בשלושת החודשים בטירונות בבן עמי הייתי פעמיים בשבוע אצל סמלת הסעד להסביר לה שחלה פה טעות חמורה.
בשלב מסוים הבנתי שאני בגולני כדי להישאר, וזהו. מרגע זה נכנסתי לעניין. זו הייתה נקודת מפנה בחיי, כי התחלתי מדף חלק, ללא קשר לחיפה תחתית.
הלכתי לקורס חובשים, ובמלחמת ההתשה הייתה לנו הרבה עבודה, פצועים, קטיעות איברים, הרוגים. ראיתי מספיק מתים. אני זוכר את הפעם הראשונה. היינו באימון חורף ליד יריחו, הייתה שבת, נשארתי עם עוד חובש. פתאום הפגזה רצינית מירדן. פעם ראשונה שחוויתי את זה והיה מבהיל מאוד. היינו אני ועוד חובש ורופא תורן ולמרות המצב הייתי המום מקור הרוח שהפגנו תחת אש. טיפלנו בכמה וכמה פצועים והיה הרוג אחד. לא היה לי את הלוקסוס להזדעזע מזה בזמן אמת כי אתה כל הזמן מופגז וזה מספיק מבהיל. רק אחר כך בא הזעזוע. זה אנשים שהיית לידם, איתם, קרוב, ואתה רואה דברים קשים. בסופו של דבר מאוד רצו שאחתום קבע, אבל אני לא רציתי. נחשבתי לחובש מבוקש אבל תמיד החגור שלי היה עקום ועשיתי רעש. כשהיו יוצאים למארבים אמיר דרורי המג"ד היה אומר: 'תביאו אליי את אהרוני, תשקיטו לו את החגור, תבדקו מחסניות, שפרו לו את ההופעה”. ידעו שאני חייל דמיקולו אבל חובש מעולה.
לגלות עולם /
בשנה שאחרי השחרור עבדתי מהבוקר ועד הערב כדי לחסוך: בבוקר הייתי בעיריית חיפה, בערב תקליטן של מועדון המאה ועשרים, המועדון הכי גדול על הכרמל, ששכן בבניין עות'מאני ישן, מקסים ביופיו. הייתי משמיע שירים של התקופה, הדלתות, אריתה פרנקלין, ג'יימס בראון. אז לא הייתה חשובה הטכניקה לתקליטן, והיית רק צריך להביא רפרטואר טוב. עבדתי שנה ואז נסעתי להולנד, במטרה ללמוד אמנות בדן האג. זו הייתה הפעם הראשונה שנסעתי לחו"ל וההתרגשות הייתה גדולה. אמסטרדם נחשבה למעוז ההיפים וזה היה מאוד אטרקטיבי. למדתי שם שנתיים, ראיתי המון הופעות, דיוויד בואי, לו ריד, רולינג סטונס, ג'וני מיטשל, זה היה בשבילי וואו, לא יכולתי לחלום על זה בכלל. כל מה שנראה לי פעם כפנטזיה בלתי אפשרית להשגה, היה פתאום ביד. ואז אתה מבין שהכל אפשרי, רק תתאמץ, אל תוותר.
הולנד היא לא מעצמה קולינרית אבל גיליתי שם חומרי גלם חדשים שלא ידעתי עליהם. במסעדה סינית אכלתי בפעם הראשונה ספריבס שהיו אדומים ומתוקים. מי שמע אז על בשר מתוק ואדום? כתבתי גלויה לחברים: אתם לא מאמינים, אכלתי במסעדה סינית בשר מצופה בסוכרייה.
לתת סיכוי /
שבוע אחרי החזרה לארץ הלכתי לבקר חברים בקיבוץ חולתה, כולל בחורה בשם תלמה שהייתה מציירת איתי בצבא. בדיוק נכנסה לחדר מזכירת הקיבוץ ושאלה את בעלה של תלמה אם הוא יכול להיות עם חבורת הנוער כי המדריך לא חזר מהמילואים. תלמה אמרה לי, “אתה יכול להיות המדריך”. הייתה שם חבורה מטעם עליית הנוער, מה שנקרא היום נוער בסיכון, חבר'ה שהגיעו מכל הארץ לשלוש שנים בקיבוץ. מצא חן בעיניי. הייתה לי צמה, לא נראיתי קיבוצניק בכלל, באתי רק לביקור ונשארתי בחולתה חמש שנים, כמדריך של חבורות נוער. זו הייתה חוויה מהממת, פרויקט שהיה הצלחה מאוד גדולה, נערים שבאו עם מעט מאוד סיכוי. לפני עשר שנים הייתה פגישת מחזור. נפרדתי מהם בגיל 18, ופתאום אני נפגש עם אנשים בני יותר מ־50, שהסתדרו בחיים. זה היה רגע מאושר עבורי.
מיליארד סינים /
את ההחלטה על כך שאני רוצה לעסוק בבישול סיני הבנתי לקראת סוף ההדרכה בחולתה. החלטתי לנסוע לטייוואן, שנת 1979, ללמוד בישול סיני. בתקופה ההיא לא היו ממש שפים בישראל ואת מקצוע הטבחות אף אחד לא ספר. להפך, זו הייתה מילת גנאי עם הביטוי השגור: “אפילו טבח אתה לא יכול להיות”. פתאום אני נוסע ללמוד בישול, ועוד סיני, ועוד בטייוואן שאף אחד לא ידע עליה כלום. אבל סין הייתה אז סגורה וטייוואן הייתה אופציה יחידה. נסעתי עם בת זוגי אז, שהכרתי בקיבוץ. הלכנו לשוק וראיתי דברים שלא ידעתי שקיימים. נפתח עולם שהיה מדע בדיוני בשבילי עד אז. למדתי בבית ספר בטייוואן שכולם בו סינים והייתי הזר היחיד. אף אחד לא מדבר אנגלית, אני לא מדבר סינית, אבל כל כך התרגשו שבא תלמיד זר, כך שקיבלתי יחס מלכותי.
לפתוח שולחן /
חזרתי לישראל ופתחתי את מסעדת 'ין יאנג' בתל־אביב. כולם צחקו עליי שאני פותח בשדרות רוטשילד מסעדה, כי אז הרחוב הזה היה בית קברות, אבל התעקשתי. היה לי גם שותף. כשגרתי בירושלים אחרי הצבא הייתי מדריך נוער ועשיתי ארוחות סיניות פרטיות. לאחת הארוחות ביקש להגיע מפקד סיירת גולני מודי בן ש"ך ואמרתי שאני לא מסכים שהוא יבוא, כי אין לי כוח למפקד סיירת שיעמוד עם הידיים וישאל אם אפשר לקבל קצת חומוס. אמרו לי שהוא אוהב אוכל, שזה בסדר. תוך שלוש דקות הפכנו חברים והוא זה שדירבן אותי לנסוע לטייוואן. מודי השקיע במסעדה. בתוך שבועיים 'ין יאנג' הייתה מלאה עד אפס מקום, ובמשך 20 שנה מאז.
הערב הראשון כשף מסעדה היה עבורי קטסטרופה. שום דבר לא עבד כמו שצריך. לא היה לנו רפרנס ולא ממי ללמוד, אז פשוט פתחתי כמו שדמיינתי. והנה מגיע הערב הראשון, ושום דבר לא עובד. התיאום בין הפלור למטבח, המלצרים, המטבח עצמו. כלום, התרסקות מפוארת. אנשים קיבלו את האוכל מאוחר או שלא קיבלו בכלל. הכל קרס. הלכתי הביתה מבוהל לגמרי. גרתי אז לבד ברחוב מלצ'ט, וחשבתי שלא אשן כל הלילה. אבל נרדמתי מהר מאוד. קמתי בבוקר עם לב קל, ידעתי מה צריך לעשות ותוך שבועיים המסעדה תיפקדה כמו ותיקה.
הביקורות הראשונות על 'ין יאנג' היו מדהימות. זו הייתה הפעם הראשונה שיש מסעדה בארץ עם טבח - לא קראו לזה שף אז - ופרצוף והשם שלו. האופציה של להיות מפורסם בכלל לא הייתה קיימת ולא חשבתי על זה. יום אחד מתקשרת אליי דבורה לוין שהייתה העורכת של 'את' ואומרת: 'אני רוצה לעשות עליך כתבה'. שאלתי בתמימות למה, והיא התעקשה ועשתה כתבה. פתאום התחיל זרם של כתבות, והפכתי מפורסם. עוד לפני כן הזמינו אותי לתוכנית 'עלי כותרת', הכנתי שם מרק אבטיח חם. הייתי בהלם מהתגובות ברחוב וכן, אהבתי את העובדה שאני מפורסם. 'פת קואה' בהרצליה הייתה המסעדה השנייה שפתחתי, היא נסגרה לפני כשבועיים. לא נצבט לי הלב. לכל דבר יש את הסוף שלו. היא הייתה קיימת 30 שנה, מספיק.
משפחה /
גיגי אשתי הייתה שכנה שלי במלצ'ט. היה לי אז כלב דני ענק והיא התחילה איתי, הייתה מביאה לכלב אוכל, למרות שזה היה מגוחך כי הייתי מביא לו המון שאריות מהמסעדה. אבל לא אמרתי מילה. הפכנו בני זוג די מהר ואחרי שלוש שנים התחתנו. מאז אנחנו יחד. זוגיות היא כמובן לא דבר קל, אבל כשעובדים עליה יחד, עובדה שאפשר לשרוד. הפכתי לאבא בגיל 34. הייתי שפוט של הילדה, אבל גם קול לגמרי. בלילות הייתי בעבודה אבל הבקרים היו פנויים ונדמה לי שהייתי אבא משקיע יחסית לאבות של הזמן ההוא. הייתי הולך עם מנשא ברחוב ואנשים היו מסובבים את הראש כי זה לא היה מקובל. היום יש לי כבר שני נכדים. הנכד הבכור ישן אצלי פעמיים בשבוע ואני מביא אותו ומוציא מהגן לא מעט. מת על שניהם ואוהב את הזמן שלי איתם.
לכתוב את האוכל /
שלוש שנים אחרי פתיחת 'ין יאנג' הוצאתי את הספר ‘הבישול הסיני של אהרוני', רב־מכר מטורף, מספרים שלא קיימים לספר ראשון. על הכריכה של הספר הופיע הבן אדם שמאחוריו ואת זה המו"ל הבין שצריך לעשות. נוצר מקצוע חדש, מתווך אוכל. כלומר, זה לא רק האוכל אלא האיש מאחוריו. התמונה על הכריכה הייתה הצהרה. בהמשך התחלתי לכתוב ביקורת על ממתקים בעמוד של שאול אברון בעיתון ‘חדשות’ תחת שם העט מרדכי פטיפור. אחר כך כבר היה לי טור משלי. אחרי שנתיים ב’חדשות’, רם אורן ודב יודקובסקי באו אליי למסעדה לשכנע אותי לעבור ל’ידיעות אחרונות’. עברתי, ואחר כך ‘חדשות’ נסגר. מאז ועד היום אני כותב ב’ידיעות אחרונות’ ואני מאוד אוהב להשוויץ שלא הפסדתי אפילו שבוע אחד. גם כשאני נוסע לחודש לחו"ל, אני משאיר ארבע כתבות קדימה.
שף ללא מסעדות /
כשפתחתי את 'ין יאנג' פגשתי את שאול אברון והפכנו חברים מאוד טובים. כמה שנים לאחר מכן נסעתי איתו לטיול קולינרי בצרפת, שלושה שבועות מדהימים, שם התאהבתי באוכל הצרפתי. עשור אחרי 'ין יאנג' פתחתי את 'תפוח זהב'. מה לא עברנו? ימי פיגועים, אינתיפאדה, משברים כלכליים, רצח רבין. 'תפוח זהב' החזיקה כמעט שמונה שנים. מבחינה מקצועית זה היה הישג יוצא מהכלל, חלום שהתגשם. אבל זו לא הייתה הצלחה כלכלית. בדיעבד, אני חושב שזה לא היה הזמן הנכון למסעדה כזו ופשוט רצנו מהר מדי. היא הייתה מצליחה הרבה יותר לו הייתה נפתחת לפני כמה שנים. סגרנו כי זה לא הצדיק את עצמו.
נפשית, היה לי קשה מאוד לסגור את 'תפוח זהב'. עשינו מסיבת סיום במאנטה ריי והייתי אקסטטי לגמרי מתוך ניסיון להדחיק את הדיכאון. ואז שמעתי מישהו אומר: “זהו, אהרוני גמר את הקריירה שלו”. אני זוכר שהייתי המום מהמחשבה שמישהו חושב ככה, כי זה לא עלה על דעתי. מה זה גמרתי את הקריירה? מה פתאום? המשפט הזה ניער אותי ומיד עשיתי דברים אחרים: תוכניות טלוויזיה, כתבתי ספרים ובעיתונים, היה לי את 'ין יאנג'. אני מתפקד הכי טוב כשיש לי כמה דברים במקביל, בלחץ. בשנתיים האחרונות כתבתי ספר אוטוביוגרפי, פתחתי שתי קצביות בת"א, רוטיסרי בשינקין, צילמתי 'מאסטר שף' ואת 'הקינוח המושלם'. לא הספק רע לדעתי.
היו לי עוד מסעדות בהמשך: אחת שהביאה את בשורת הדים סאם, שתי מסעדות ראמן ואת מעדניית 'תפוח בגן'. המסעדה האחרונה שלי נסגרה לפני שנתיים ומאז אני שף ללא מסעדות, תודה לאל. אני בן 70, יכול לנוח, ישחקו הנערים לפנינו, עכשיו תורכם.
דור ההמשך /
מהשפים הצעירים אהבתי את רפי כהן אהבת נפש, גם בתור טבח וגם בתור בן אדם, מקווה שמתישהו הוא יחזור לעצמו. אני מאוד אוהב את גיא גמזו, מוטי טיטמן, תומר אגאי, ומהוותיקים את ארז קומרובסקי וחיים כהן. בדור שלי לא היו מלחמות שפים. חיים, ארז, מיקה שרון, עזרא קדם, ואני. להפך, היה לנו מועדון כזה של שפים ומפגשים מדי פעם אחד אצל השני. לא יודע מה קרה שזה נהיה ככה בין הקולגות. גם אני הייתי בטלוויזיה ובחיים לא צעקתי במסעדות וזרקתי מחבתות או צלחות. הייתה משמעת מצוינת בלי זה. לא יודע מתי נכנס הטרנד הזה לברנז'ה שלנו. אני לא מבין את העקיצות בין הקולגות. הרבה פעמים שאלו אותי מה פתאום שפים נהיו מפורסמים, ואני אומר, “סליחה, למה לא. למה ספורטאים כן ושפים לא?” בכל העולם זה ככה. על הריבים אפשר היה לוותר.
טלוויזיה /
לא רציתי ללכת ל'מאסטר שף'. שנתיים הם ביקשו וסירבתי. הרי יש את התוכנית עם גידי גוב שאני מת עליה ויצרתי תוכניות משלי. אז פתאום לבוא ולהיות פיון במשחק גדול אחר? לא ידעתי אם זה מה שטוב לי. בשלב מסוים אמרתי לעצמי שברור שאתאים לזה, מה השאלה בכלל. הלכתי ותוך יום וחצי הייתה הרגשה שאני נמצא שם מאז ומעולם. אני מכיר את מיכל אנסקי, חיים ואייל שני למעלה מ־30 שנה. הם שאלו אותי בהתחלה על איזו משבצת אני אשב ואמרתי שלא על המרושע. יונתן רושפלד, שאותו החלפתי, התחיל אצלי ב'תפוח זהב', היה הסו־שף הראשון. איכשהו, סגרנו מעגל. גם ל’קינוח המושלם’ לא רציתי ללכת. הספיק לי ריאליטי אחד, לא היה בא לי. שיכנעו ולחצו והסכמתי ואני מאוד שמח שהלכתי לזה. אנחנו פשוט קרקס נודד.
המטבח הישראלי /
בגלל הפריחה של האוכל הישראלי בשנים האחרונות, הוא קיבל פוקוס בעולם ומסיבה מאוד טובה. אין עוד מטבחים בעולם שהם “בהתהוות”, כמו הישראלי. בניו־יורק ראו הכל, והנה יש פה אחד חדש. בעיניי, המטבח הישראלי מורכב מגרסאות מודרניות של כל המטבחים האתניים שקיימים בארץ פלוס המטבח המקומי, שאתה יכול לקרוא לו ערבי ועיקר ההשפעה שלו הוא עות’מאני, השווארמות, הבקלאוות. כל המהפכה הקולינרית התחילה מיבוא מטבחים רחוקים לארץ, למשל הסיני. רק אחרי שני עשורים של מטבחים בינלאומיים פתאום השפים המקומיים, וארז קומרובסקי היה הראשון בהם, אמרו, “בואו נסתכל קצת בחצרות האחוריות של החיים שלנו, יש דברים מעניינים”, ומפה הדרך נפרצה החוצה. לי לא תהיה מסעדה בחו"ל. אני לא רואה את עצמי גר שם.
70 /
ב־3 ביולי אהיה בן 70. בצד הפחות נחמד, אני מרגיש שלראשונה נפתח בי פער קטן בין האמביציות והאנרגיה לבין היכולות הפיזיות, כשברור לי שהפער רק ילך ויגדל. זה לא עוצר אותי. היתרון של הגיל שלי הוא שאני לא שם זין, עוד יותר אני מרשה לעצמי את מה שאני רוצה. אני אומר, אני בן 70, מה יכול להיות? תעשה מה שאתה רוצה ואל תיתן לשום דבר לעצור אותך. אגב, אני לא עושה תוכניות לעתיד. אני עושה תוכנית, מבצע עכשיו ואם יבוא לי עוד, אעשה.
razs@yedioth.co.il
