השקר הוא האמת, האמת היא שקר

לאחרונה אנו עדים לתופעה קשה - התממשות חזון הבלהות של הסופר הנודע אורוול אשר תיאר מציאות קודרת שלפיה האמת הייתה בעצם שקר, והשקרים הואדרו לרמה של אמת צרופה. בהתנהלות כזאת טמונה סכנה אמיתית לביטחון הלאומי של ישראל, כיון שדפוס תרבותי קלוקל כזה, השפיע על החלטות אסטרטגיות בעבר ועלול, אם לא ייבלם, להשפיע גם בעתיד. חובה עלינו למגר ולעקור מהשורש דפוס כזה של עיוות המציאות האסטרטגית.

במה דברים אמורים? בראש ובראשונה האיום האיראני לביטחון המדינה מזה כרבע מאה, על בסיס השילוב הקטלני בין החזון של איראן להשמיד את ישראל, והשאיפה למימושו באמצעות פיתוח נשק גרעיני ואיום בליסטי על אוכלוסיית ישראל. מנהיגות המדינה עד לאחרונה, התפארה ביכולתה הייחודית לבלום את האיום. האומנם כך? ישראל ניצבת כיום בפני החרפה דרמטית של ממדי האיום האיראני; זאת משום שבניגוד לרטוריקה התעמולתית, ביטול ההסכם בין ארה"ב לאיראן והטלת סנקציות חריפות, הביאו דווקא להחרפת ממדי האיום הגרעיני האיראני על ישראל.

במילים פשוטות, למרות המבצעים המהוללים באמת, שביצע המוסד, איראן יכולה להגיע ליכולת גרעינית צבאית בכפוף להחלטתה. יש שתי דרכים לבלום זאת - האחת באמצעות ארה"ב, השנייה בפעולה צבאית עצמאית ללא תאום עם ארה"ב. השימוש בשואה, לצורך ניגוח המנהיגות הנוכחית של ארה"ב, הינו בגדר שערורייה אמיתית. הטיעון שלפיו ישראל יכולה לטפל לבדה באיום האיראני ללא תאום עם ארה"ב, הינו זריית חול בעיניים ושקר. מבלי להתייחס ליכולות הצבאיות העומדות לרשות ישראל, המדינה אינה יכולה אסטרטגית לתקוף את איראן ללא תאום עם ארה"ב, ומדוע? כיון שמבצע כזה בנתונים הנוכחיים מחייב גיבוי ותאום בינלאומי רחב, ובמיוחד עם ארה"ב. חשוב לציין שראש הממשלה הקודם, ניסה לקדם ברית הגנה עם ארה"ב, שללא ספק הייתה מגבילה את חופש הפעולה של ישראל.

הטענה הרווחת שהממשלה הקודמת ידעה לנהל את מדיניות ישראל מול ארה"ב באופן מיטבי לטובת ישראל עומדת בסתירה למציאות. היום ברור, שמדיניות זו משולה להימורים בקזינו. ישראל הפקירה את הנכס המדהים שרכשה בעמל רב, תמיכה מקיר לקיר של ארה"ב בישראל. אנו עדים לנזקים כבדים מאד לקונצנזוס התמיכה בישראל; התמיכה בקרב המפלגה הדמוקרטית בישראל נחלשה, הנשיא ביידן כמעט ולא שוחח עם ראש הממשלה הקודם, הפרסומים לפיהם ישראל יכולה במשתמע להתעלם מארה"ב בסוגיות קריטיות הינם משוללי בסיס עובדתי. הנזק למעמדה האסטרטגי של ישראל הוא בל יתואר, דבר שדורש תיקון מידי ויסודי.

סתירה נוספת הראויה לתשומת לב, גלומה בטענה שישראל הצליחה לעקוף את הסוגייה הפלסטינית ולכונן שלום תמורת שלום. אכן, הסכמי אברהם הינם הישג היסטורי משמעותי ביותר, אולם, היחסים המדיניים עם ירדן בשקיעה (בשונה מהיחסים הביטחוניים החזקים) וכך גם השלום אינו מתקדם לנורמליזציה עם מדינות הליבה של העולם הערבי. יש כאן פער גדול מדי בין מקסם שווא לבין המציאות. כמו כן, בעקבות העימות עם חמאס, נרשמו אמנם לישראל הישגים צבאיים, אך חמאס לשיטתו, הצליח להחזיר את הסוגייה הפלסטינית, ירושלים ועוד, למרכז הבמה. לכך משמעויות ארוכות טווח לגבי סיכויי הנורמליזציה בעתיד, היציבות הביטחונית ביהודה ושומרון, שעלולה להתערער, המשבר ביחסי יהודים-ערבים ועוד.

לסיכום, מומלץ לדבוק באמת ובעובדות כבסיס למדיניות עדכנית; אין חלופה לתאום האסטרטגי עם ארה"ב ולמעמדה כעמוד תווך בביטחון ישראל, האיום האיראני התקדם בצורה משמעותית ויתכן שעצירתו כרוכה דווקא באופציה מדינית סבירה, היחסים עם ירדן במיוחד, מחייבים שינוי כיוון לטובה, באופן שיהיה מתאם בין הגישה המדינית הכושלת לבין שתוף הפעולה הצבאי-הביטחוני המרשים. בשורה התחתונה נדרשת כאוויר לנשימה מנהיגות מוסרית, עניינית ועדכנית.

אלוף (מיל.) עמוס גלעד הוא ראש המכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS), הבינתחומי הרצליה