אמא, הייתי כל-כך גאה בך

היום, אמא, אני חוזרת להיות הבת שלך. הבת של שלומית לבנת. כשהייתי ילדה כולם ידעו שאני, לימור, הבת של שולמית לבנת, הזמרת המפורסמת בעלת הלהיטים "שיר התופסת" ו"תל אל־קאדי", ומי ששרה בכל שנה במצעד המחולות בחיפה, ברחוב הרצל ביום העצמאות, על המרפסת כשקולה רועם ברמקולים את שירי המחולות שחלקם נכתבו במיוחד בשבילך, למשל "בת יפתח".

ואני, ילדונת, עומדת על קצות האצבעות, שם במרפסת כדי לראות את המוני החוגגים, וגאה באמא שלי. כל כך גאה.

הפכת לזמרת שירי המחתרות. ה־זמרת. החיית את השירים הללו מהמרתפים החבויים בהם שרו אותם בסתר, והפכת אותם למוכרים לציבור כה רחב. הנגשת אותם גם לדור שלא ידע את יאיר, את דוד רזיאל ורבים אחרים. סיפרת את סיפור המחתרות הלוחמות שהודרו מהסיפור הרשמי דרך השירים, בקול האלט העמוק והחם שלך, בהגשה המיוחדת שלך, ברגש המיוחד שלך, בדגש המיוחד שלך. היית מיוחדת.

אחרי שנים רבות, ואחרי שכולם חשבו שאמא שלי היפה־תמיד ואני אחיות, שנים בהן היית כה שובבה, קצת "פרועה" כזו, נו, פלמ”חניקית, אמנית עם נפש של ציפור דרור, ולכן, אני חושבת שמותר לספר, גם קצת מעופפת. או במילה אחת: מיוחדת. אחרי אותן שנים רבות נבחרתי לכהן כחברת כנסת וכשרה בממשלה ב־5 ממשלות ישראל, ואו־אז התחילו לקרוא לך האמא של לימור לבנת. ולך זה כלל לא הפריע. להפך, היית כה גאה. את ואבא, אשר הלך לעולמו, התייצבתם לסייע לי בכל מערכות הבחירות הפנימיות במרכז הליכוד, בפריימריז, לבושים בחולצות שלי, מחלקים פליירים.

היה חשוב לך להיות יפה תמיד. והיית. ועוד איך. ונראית תמיד צעירה מגילך כך שאיש לא האמין מעולם לגילך האמיתי, ואת התענגת על המחמאות שקיבלת מכל רואייך. אמא, הצלחת לארגן לעצמך קריירה שנייה ושלישית, ראשית כמנהלת המדרשה הלאומית על שם רינה מור, במקומה של גאולה כהן ז"ל חברתך הטובה, וגם ככותבת ספרים ועורכת. אז אמא שלי, עד אחרי גיל 90, ערכה ספרים במחשב, החזיקה חשבון פייסבוק, ואפילו פתחה חשבון טוויטר.

כשהגעת לגיל 90 הפקנו לך יום הולדת בלתי נשכח ששימח אותך עד בלי די. 250 מוזמנים, בבית ציוני אמריקה, בליווי הרכב מוזיקלי של סימפונט רעננה ישבת על הבמה כמו מלכה, בשמלת הופעה. יפהפייה. חוויה. עוצמה קולית. אני לא מכירה עוד זמר ששר כך בגיל 90. הפקנו לך תקליטור של שירי המחתרות. לפני שמונה ימים עוד שרת יחד עם ד"ר דניאל אזולאי את שירה של עידית פיאף Non, Je ne regrette rien. לא זכרת את המילים, והוא הבטיח לך שכל יום תלמדו עוד שורה. למחרת כבר לא יכולת. אחרי עשרה ימי אשפוז, בהם התברר לפתע שחלית במחלה קשה, ומבלי שסבלת כמעט, נתונה בידי צוות המלאכים של ההוספיס בהדסה הר הצופים, עמדנו ליד מיטתך ואת החזרת את נשמתך לבורא. היית כה יפה. במותך ‑ כבחייך. מעולם, כך אמרו לנו אנשי הצוות, לא ראו תופעה כזו. אישה בת 91 וקצת, כל כך יפה, שלמה, ללא קמט אחד. היית מלכה. הלכת לעולמך כמלכה. כמו שרצית.

וביום השנה כשנעלה לקברו של יאיר בנחלת יצחק מי יוביל את שירת חיילים אלמונים? היי שלום, אמא, נוחי על משכבך בשלום והיי לנו למליצת יושר. אני אוהבת אותך.