רומן על אמת

החיים של קוונטין טרנטינו בישראל הם חומר הגלם המושלם עבור אירוח בתוכנית לייט־נייט. הסיפור הזה, שעדיין וכנראה שלעולם לא יפסיק להדהים, חוסך את כל העבודה שבדרך כלל מושקעת לקראת המעמד: אדם מפורסם יושב מול מנחה מפורסם ושניהם מקשקשים באגביות מלאכותית – כאילו שכל הפרטים לא נתפרים קודם לכן – על אנקדוטות אנושיות, חביבות ומשעשעות. אפשר ממש לדמיין את ישיבת המערכת: "טרנטינו מגיע למכור ספר? הוא אשכרה גר בתל־אביב? זהו, יש לנו את זה".

הישראלים, כמובן, חווים את זה בצורה אחרת לגמרי. אם הנוכחות של הבמאי במרכזי קניות, בתי קפה והפסטיגל מעוררת אקסטזה (עד כדי הקמת מפעל של זיופי תמונות שלו במקומות שונים), החצנת הישראליות של טרנטינו בחו"ל היא כבר עליית מדרגה. הוא לא סתם "שגריר" בסגנון גל גדות ושירה האס. זה מישהו שנחת כאן, בעצם, מכוכב הלכת הוליווד ועכשיו חוזר הביתה כדי לספר מה הולך במושבה המזרח־תיכונית: מהטיפול בקורונה ועד איך אומרים "חתול" בעברית (התשובה, מתברר, היא "קאתול"). עבור האגו הישראלי הרגיש זאת מתנה יוקרתית במיוחד.

ומכיוון שהאיש מבין דבר או שניים בסיפור סיפורים, הוא נראה באותן דקות ספורות שבהן עסק בפאזה הישראלית שלו כמו היורש הבלתי מעורער של אבא אבן. בקטע שבו דיבר על לימודי העברית, כלומר הצפייה בתוכניות ילדים עם בנו התינוק, הקול שלו נסק בכל פעם שעבר מאנגלית לעברית, מה שהוסיף נופך נלהב וקומי לכל הסיטואציה. האיש הזה, שיש לא מעט יהודים ויהודיות שהחתונה שלו עם דניאלה פיק צבטה את ליבם, הולך לרצועה מאוד לא זניחה בטלוויזיה האמריקנית, מנפנף בשפת הקודש וטורח לציין שם שהבן ליאו לא נקרא כך על שם ליאונרדו דיקפריו, אלא על שם סבא של אשתו. אולי עכשיו סיון רהב־מאיר תהיה קצת פחות עצובה.

רגע, זה לא היה השיא: "הייתי מעדיף לא להיות מחוץ למדינה שלי נגד רצוני למשך שנה", אמר טרנטינו, "אבל אם להיות במדינה אחרת, המדינה שטיפלה הכי טוב בקורונה זאת כנראה המדינה שהכי טוב להיות בה". וקימל עונה לו "התמזל מזלך"! והקהל באולפן מוחא כפיים! טו יזראל! זאת עם התקיפות בעזה והטילים של חמאס והריצה למקלטים! מי אמר שמערך ההסברה לא מתפקד.

אולם בכל זאת הייתה החמצה אחת במופע המרגש: כשטרנטינו אמר שישראל טיפלה בקורונה "דה בסט!", מה כאב לו להגיד "תודה, ביבי"?

בקטנה

"למה קשה לנו להיגמל מסוכר?", שאלה נגה ניר־נאמן ב"תחקיר הסוכר הגדול" ששודר אמש בחדשות "רשת". לאיפה היא לא הלכה כדי למצוא תשובה לשאלה? למעבדה שתבדוק את האוכל של ילדה בת 11 , למכון הגמילה המפורסם, לסטארט־אפ שמפתח סוכר מסוג אחר, למומחים מתחומים שונים, ועוד. כולם, פחות או יותר, אמרו דברים רלוונטיים, אולם לא ברור מה בדיוק היה החידוש בפרויקט שהצדיק את היקפו ומה הפך אותו ל"תחקיר" (גדול!). ניתן היה, למשל, לבדוק כיצד הקריז לסוכר מנוצל היטב על ידי המדיום שבו שודרה הכתבה: בפרסומות, בריאליטי ועוד.

אבל זה לא קרה. לכן גם אם ניר־נאמן הצליחה לשכנע מישהו להפחית במתוקים, בסוף תבוא מכונת השיווק שמפרנסת את ערוץ 13 ותשטוף את "תחקיר הסוכר הגדול" בצונאמי לבן.