לזכור ולא לשכוח

לפני כחודש התרחש בדובאי טקס שקשה היה לדמיין אותו בעבר. שגריר ישראל באיחוד האמירויות ולצידו שגריר גרמניה במדינה חונכים יחד את מוזיאון השואה הראשון והיחיד במדינה ערבית. מי שהביא לכך הוא היזם אחמד עובייד אל־מנסורי, אישיות מיוחדת ששימש בעבר כראש סוכנות החלל בנסיכות.

השגריר הישראלי איתן נאה, שהגיע מאבו־דאבי, נתן ביטוי למחשבותיו: "מי היה מאמין לפני 70 או 80 שנה ששגריר ישראלי ושגריר גרמני יישבו ביחד ויערכו ביקור משותף במוזיאון זיכרון לשואה היהודית במדינה ערבית". השגריר הגרמני פיטר פישר, שכיהן בישראל לפני שנים אחדות, בחר לומר מילים שפילחו את הלבבות: "אני עומד כאן לפניכם כנציג גרמניה החדשה, שנולדה אחרי רצח יהודים בידי גרמניה הנאצית. זה אסון מוסרי נורא, בושה גדולה למדינתי, ואנחנו יצרנו את גרמניה החדשה, להיות בדיוק ההפך מגרמניה ההיא".

במוזיאון בדובאי עשו השבוע מאמץ מיוחד להביא את שר החוץ יאיר לפיד לסיור במוזיאון. לפיד מבקר היום ומחר באיחוד האמירויות. מצד אחד, הביקור ממש מתבקש: לפיד הוא בנו של ניצול השואה, שר המשפטים וסגן רה"מ לשעבר, יוסף (טומי) לפיד ז"ל, שסיפוריו מלווים אותו כל חייו. מצד שני, כבר קבעו עבור השר סדר יום עמוס בשתי הנסיכויות: פתיחת השגרירות הישראלית באבו־דאבי ופגישות עם בכירי הממשל, חנוכת הקונסוליה הישראלית בדובאי ופגישות עם שרים ואנשי עסקים מובילים. "מובן שהייתי רוצה מאוד לארח את השר הישראלי, בכל הכבוד", מסביר לי אל־מנסורי, מנכ"ל "אנחנו זוכרים", שמו של המוזיאון שנמצא ברובע שינדגאה.

"בית מפגש התרבויות", שבתוכו נמצא המוזיאון היהודי, שוכן באזור העתיק של העיר, בין הנחל של דובאי לבין המפרץ הערבי. מי שיעיין בביוגרפיה המרתקת של אל־מנסורי ימצא מיד שהוא הספיק למלא שורה ארוכה של תפקידי מפתח, עד שהחליט לפני שנה, בהפתעה מוחלטת, להקים את "בית התרבויות והסובלנות", ואז דאג להכניס לתוכו גם את "אנחנו זוכרים".

מוזיאון השואה בדובאי

ללמוד על מה שקרה

אל־מנסורי מבקש קודם כל להבהיר ש"לא תהיה כאן פוליטיקה". הוא מזכיר שהמוזיאון היהודי נכלל במיצגים עולמיים, רב־תרבותיים, ומיד מוסיף ש"בדובאי יודעים על הפשע הנורא והזוועות של השואה, ובכל זאת מי שמגיע למוזיאון מוזמן ללמוד מקרוב, להפנים ולהתרשם בעצמו".

מי באמת מגיע למוזיאון?

"לצערי, בגלל הקורונה, ומאחר שאנחנו מקפידים לשמור על כללי התברואה והריחוק, החלטנו לדחות סיורים מאורגנים לבתי הספר במפרץ. ובכל זאת השמועה עוברת מפה לאוזן וכבר אירחנו כאן מקומיים בכירים וזוטרים, דיפלומטים זרים, סקרנים ולא מעט ישראלים".

מוזיאון השואה בדובאי

אחת מהם, מיה גרטי מתל־אביב, מספרת כי הביקור זימן לה הפתעה. "שוטטתי וראיתי על הקיר תמונות של גברים נשים וילדים שנשלחו למשרפות. תמונה אחת נראתה לי מוכרת מאוד, נעצרתי והתבוננתי בה שוב ושוב. ואכן, זה היה קרוב משפחה שלי. דקות ארוכות נשארתי המומה. תארי לעצמך, את עומדת במוזיאון במדינה ערבית ופתאום מגלה על הקיר דמות שמדברים עליה במשפחה שלך בישראל. זה עבר עליי ברעד ובהתרגשות, ומיהרתי לשתף את מנהלי המוזיאון".

מנהלי מוזיאון השואה הפכו לסיפור בפני עצמו. מצד אחד אל־מנסורי, לשעבר ראש סוכנות החלל של דובאי. מצד שני, יד ימינו הצמודה, יעל גראפי הישראלית, מדריכת טיולים שהגיעה לנסיכות עם קבוצה, נכבשה לרעיון של המוזיאון והחליטה לעבור להתגורר בדובאי. מאז היא ממלאת את תפקידי מנהלת התוכן וקשרי החוץ. ישראלי נוסף, בן סיילס, סייע בתכנון הפנימי ועיצוב המוזיאון, וכשסיים החליט לחזור לישראל.

"אני מגיעה בשעות הבוקר ועוזבת מאוחר בערב. תמיד יש מה לעשות", מסבירה גראפי. "כותבים ושולחים הודעות ומכתבים, מארחים קבוצות או בודדים ומכינים תוכניות לטווח הקרוב והרחוק. עכשיו ניסינו להזמין את השר לפיד, עוד לא הרמנו ידיים. אולי בכל זאת תהיה הפתעה ברגע האחרון".

באמצע אולם התצוגה ניצבת תמונתו המפורסמת של הילד מגטו ורשה, עיניו התמימות מתחת לכובע הקסקט והידיים המורמות בצייתנות. מהתקרה בדובאי מכוונים אליו רובים מכל כיוון, ומסביב תמונות הקורבנות ושמותיהם. ויש, כמובן, תצלומים מיומנה של אנה פרנק.

מקום מיוחד במוזיאון שמור לחסידי אומות העולם המוסלמים, ביניהם ד"ר מוחמד חילמי, הרופא המצרי שהתגורר בברלין, הציל את קרלה ואנה בוראס ואימץ את הילדה הקטנה לבתו. חילמי היה הערבי היחיד שזכה אחרי מותו לתואר חסיד אומות העולם בישראל. לצידו ניצבת תמונתו של הקונסול הטורקי באי רודוס, סלאח א־דין לוקומן, שהציל יותר מ־40 יהודים, הודיע ש"רק מילאתי חובה אנושית", ובתגובה הפציצו הנאצים את ביתו והרגו את רעייתו ההרה.

ויש גם תיעוד היסטורי של יהודים שזכו למקלט מציל חיים מצד ממשלת אלבניה, "שהייתה המדינה היחידה בעולם שבה דווקא גדל מספר היהודים בזמן השואה, ולא להפך", מסביר אל־מנסורי. בקצה האולם מופיע ציטוט מהקוראן: "כל המציל נפש אחת, כאילו הציל עולם ומלואו".

"אני יודע", מסביר לי אל־מנסורי, שהפסוק הזה, על הצלת עולם ומלואו, קיים גם אצלכם ביהדות. אמנם זה פסוק עתיק, אבל חשוב מאוד להזכיר אותו כל הזמן, גם היום".

"אתה לומד כאן את מה שידעת באופן כללי ומעולם לא העזת לשאול", ממשיך אל־מנסורי. "למשל, מה זה מחנה מוות, מהו הפתרון הסופי, מה רצו הנאצים להשיג. אתם גדלתם על המושגים הנוראים הללו, אבל לקהל שלנו צריך להסביר יותר, ולהראות תמונות, גם אם הן תמונות קשות".

יהודים תורמים פריטים לתצוגה

לצערו, מסביר אל־מנסורי בעדינות, וגם גראפי מצטרפת אליו, הם לא זכו עד היום לשיתופי פעולה מצד מוזיאון יד ושם בירושלים, מוזיאון השואה בוושינגטון או המוזיאון היהודי בגרמניה. "כתבתי לכל המקומות האלה", מעירה גראפי, "הצעתי שיסייעו לנו, לא כספית, כי אנחנו לא צריכים, אלא שידריכו אותנו וישלחו פריטים. ככל שלחצנו ליצור קשר, לא קיבלנו תשובה, וחבל. לעומתם, הרב הראשי באמירויות, הרב אלי עבאדי, ניצל את קשריו ואסף עבורנו פריטים".

וכך, התצוגה במוזיאון הייחודי בדובאי בנויה בעיקר מתרומות של יהודים, שגם הם התרשמו במהירות מדמותו של המנהל והיזם אל־מנסורי, בן 49, שהוגדר בפיהם "אמיץ ומיוחד". הוא חבר פרלמנט לשעבר, בעל חברת ייעוץ, מייסד תוכנית החלל של איחוד האמירויות, בוגר שתי אוניברסיטאות בארצות־הברית.

זה מוזיאון פרטי?

אל־מנסורי: "את יודעת, אצלנו כולם מכירים את כולם. המוזיאון פרטי, אבל בלי ברכת הממשלה לא הייתי מצליח להרים את בית הסובלנות. בהחלט עודדו אותי ובהמשך באו לבקר".

אבל שמה של מדינת ישראל לא מוזכר באף אחד מהשלטים.

"מבחינתנו, מדובר ביהודים, באסון נורא שקרה ליהודים, עוד לפני שהוקמה מדינת ישראל. אמרתי לך, אנחנו לא מכניסים פוליטיקה".

אחרי הכל, אני לא שוכחת לרגע שזהו מוזיאון השואה הראשון שהוקם בעולם הערבי. אני גם זוכרת איך במצרים התפרסמו מאמרים נוראים על "השקר היהודי", איך טענו בתקיפות ש"ישראל המציאה את השואה", וכתבו שבכלל "נהרגו או נפצעו רק מאות אלפי בני אדם, בשום פנים ואופן לא שישה מיליונים, כפי שטוענת 'הממשלה הציונית'".

גם בירדן התעלמו, בכוונה, מאזכור השואה. מתנגדי השלום מיהרו להשוות את מספרי ההרוגים הפלסטינים למספרי קורבנות השואה, ועימותים מילוליים חריפים התפרצו בסמינרים בינלאומיים בין ישראלים לירדנים ופלסטינים.

באחד הימים, לפני שבועיים־שלושה, מספר אל־מנסורי, הגיעה למוזיאון משלחת מסעודיה. "עקבתי אחרי חברי הקבוצה. הם לא פצו פה. התבוננו, שוחחו ביניהם בלחש, ראיתי שהתרשמו מאוד".

כעבור יומיים הגיעה עוד משלחת מסעודיה, ואחריה משלחות ממדינות ערביות נוספות שאין לישראל קשרים גלויים או רשמיים איתן. אל־מנסורי: "לי חשוב שהתערוכה הזאת תלמד את המתבונן, לא חשוב מאיזו מדינה הוא מגיע, להסתכל על העולם בפתיחות ובסובלנות. זה המסר שלי וכך אני רואה את בני האדם. אם את רוצה, תגדירי זאת כך: זה פן נוסף, שונה, בסיפור של השלום, לא מההיבט הפוליטי. הלא אמרתי לך מיד שאני לא מערבב ולא מכניס היבטים פוליטיים למוזיאון".

כמה זמן תמשיך לנהל את המוזיאון?

"אני מתנהל לפי תחושות הבטן, ובינתיים אין לי תוכניות אחרות. להפך, יש עוד הרבה מה לעשות כאן, להרחיב את התצוגה, לעבוד על שיתופי פעולה, לארח ולהסביר לתלמידי בתי הספר ולסטודנטים".

ואתה ממתין בסבלנות להזמנה שתגיע ממוזיאון יד ושם?

"בהחלט. וכשתגיע תראו אותי אצלכם. יש הרבה מה לעשות, ואשמח לכל עצה או הדרכה". •