לאאאאאא, אני לא מאמינה

צנטריפוגות ופרסומות / כמיליון שנים חלפו מאז עשו גדעון זינגר ויענקלה בן סירא את כל הפרסומות בישראל. תמהני אם הצעירים יודעים מי השמות האלה. אבל אני, חובב פרסומות שכמוני שסירב לאחרונה לפרסם רכב וחברת בנייה ועוד כאלה, מבחינתי בלילות הקיץ החמים האלה קורה הרבה. כי בין ההודי לרענני והבלפורי, שעה שנהיינו מבולבלים משלל התזות על הווריאנט, הגיחו מולנו (אולי כדי לאזן ולהרגיע) מרגי המגניבי עם הארטיק שוקולד, עומר וגידי העפים עם הביוב המתהפך ו"טרמינל בלה מיה" המופלא שעבר לטרמינל פיס שלוש.

אז מילאתי כוסות חד־פעמיות במים ונסעתי לי לכפר. זה היה הכי קרוב לפרסומת לפרפרים. אז האם ישראל כבשה את היורו? האם נועה ונגה כבשו את העולם? או שאולי הכל שאריות של תקיפת הצנטריפוגות על איראן, הירהר אלעדיק המוטרד והמבולבל נוכח המתרחש. הכל פרסומות לצנטריפוגות, עניתי.

מאבק מזגנים / בערב ראינו את הממתק של הקיץ. 'פאדרהוד' שמו, סרט מתוק בנטפליקס על אבא שמגדל את בתו. ואחר כך זה היה המזגן ששיגע אותי בלילה. כי בינינו, בדיוק כמו ברכבת הממוזגת ‑ למה לי בית קירור לפני שהגיע זמני?

אני שונא מזגנים, ואגב לדעתי אם היו עושים מחקר כמה זוגות מתגרשים בגלל מזגן (היא סובלת, והוא מר פריג'ידר), היו מגלים שלא מעט. נכון שמעבר לזה יש עוד דברים שמובילים לגירושים. האהבה מתה, התשוקה חולפת, חילוקי דעות פוליטיים, הילדים בוכים בלילה ומי ייגש אליהם, והספה חורקת. אבל גם: "לאאאאאאא אני לא מאמינה, למה לא אמרת בהתחלה שאתה שונא מזגנים, הרי לא היינו מתחתנים".

אז ככה כל אותו הלילה המזגן חרש אותי. וכשקמתי בבוקר של ההופעה עם כאב גרון (שזה הדבר הכי גרוע לזמר) אמרתי לה: את רואה? בגללך. אחר כך נסעתי לאמפי שוני בחום הרכב הלוהט ושם נרפאתי. אהבת הקהל מרפאת כאבי גרון מתברר.

היי, מזל טוב / הזמן חלף. ולמרות ששליט בבית המון שנים, לפעמים היה מישהו נזכר בו ושואל: נו, מה עם שליט? רק לא תמיד היה מובן לאיזה שליט מתכוון השואל. לשליט השליטים או לגלעד שליט. ואז לפני שבוע הוא התחתן במזל טוב. טוב בהתחלה חשבנו, ראבק, למה הוא לא הזמין אותי ואת סינגולדה ומאיר ושאר הלהקה לחתונה, הרי שרנו בשבילו איזה שנתיים רצוף את 'יותר מזה אנחנו לא צריכים' עם שורת המחץ "ותן שיחזור שוב לביתו". אבל בינינו, אמיתי, ממש לא נעלבנו, כי לפי זה הוא היה צריך להזמין חצי עם שדאג לו.

אז יאללה מזל טוב גלעד שליט היקר, לך ולאשתך. נשארת צנוע, וזה נפלא. והדבר היחיד שנשאר להגיד אחרי זה הוא שיהיה קדוש מצידנו לעשות הכל כדי להחזיר את הדר גולדין, אורון שאול, אברה מנגיסטו והישאם א־סייד למשפחותיהם, בדיוק כמו שהחזרנו אותך.

מה עם ד'? / וככה לימדה אותי אמא: מה שעושה קולות של זמן שעובר זה באמת הזמן שעובר. ומה שעושה קולות של וירוס זה וירוס. והיא צדקה. הווירוס עשה עלינו סיבוב ושוב חזר. ולפני ההופעה האחרונה כשממש עמדתי לעלות לבמה קיבלתי טלפון זריז ממישהו ונשאלתי אם הייתי לאחרונה ליד ג' וד', כי הם נדבקו מהילדים שלהם שנדבקו מילדים אחרים, שנדבקו מאיזה זוג שחזר מאיזו ארץ, שהייתה מידבקת.

וככה עמדתי על הגג של שוני, מתבונן בקהל היקר שנהר בגלים וניסיתי לברר לעצמי האם ד' עבר לידי, נשף, רשף, אכל, שתה, נשם, זעם? בסוף היה נדמה לי שהיחיד שעבר לידי היה ה', אבל זה היה כשהיינו בכיתה ה'. אחר כך הופעתי, והקהל ואני באותו ערב היינו זה ליד זה חיוביים ואוהבים.

הנרקיס והביצה / לעיתים אני חש כמו שמרטף של העבר (או נניח כמו היועץ שלו לענייני העתיד). ולכן אני לא גורס את עברי. השבוע איכשהו נפל לידיי ספר אמנות מעברי הישן, וכשדיפדפתי בו עצרתי שוב על הציור של סלבדור דאלי (הספרדי עם השפם) שצייר את מטמורפוזיס אוף נרקיסוס, או בעברית, "השינוי של נרקיס".

הציור של סלבדור מבוסס על האגדה אודות נרקיס בנו של אל הנהר. זה שכשדחה את אקו שהתאהבה בו נענש על ידי אלת הנקמה (נמסיס) שיתאהב בפרצופון שלו כל אימת שיתגלה אליו כשיתגלח או יתרחץ במימי הנהר. ומאז זה המשל לאהבה עצמית שאינה יודעת גבולות ובעיקר לא רואה איש מלבד עצמה.

שנים חלפו מאז נתקעתי נפעם על הציור של סלבדור בטייט גלרי בלונדון והוא נראה לי עדיין רלוונטי גם היום. אגו, אהבה עצמית ונרקיסיזם לא עוברים מהעולם. 'סתכלו רק על חלק מהמנהיגים המתרוצצים בו. על סלבריטאות המאוהבת בעצמה. ועל מעצמות שמאוהבות בעצמן, למשל סין שחרצה את גורלנו לנצח. ואלעדיק אומר שכל פעם שאנחנו מביטים בנהר אולי כדאי לחפש בו גם חלקים מתבונתנו שאבדה עם הזמן בזרם.

לאאאאאאאאאאאאאא / בליל קיץ חם הטלפון צילצל. ומי היה על הקו אם לא אמי זכרונה לברכה, שמדי פעם מתעניינת בשלום בנה.

"היי בן אהוב. אני למעלה, ימינה מהירח, תזהה אותי לפי המולטיפוקל מהפרסומת של פלס", לחשה. "נפנף לי בבקשה". אז ניפנפתי.

ואז היא שאלה: "נו מה חדש יחסית למה שהיה בזמני?"

"כל הפרסומות חדשות וכל החדשות פרסומות, אמא", עניתי. ומה שנשאר מזמנך זה רק שקיות התה, גרגירי הקפה ומפלצות בלילה, וזהו.

"ומה חוץ מזה?" שאלה.

"חוץ מזה יש ממשלה חדשה", עניתי.

"לאאאאאאאאא", (היא הייתה מוציאה תמיד קול כזה של "כלא מאמינה" ברגעים כאלה), "אז מי זה שם עכשיו?"

"מישהו שעוד אינך מכירה", עניתי.

מגבת ספוגת מחאה / לפני עשר שנים התחוללה פה המחאה החברתית ששיחררה קיטור אנושי ברחובות תל־אביב, וכשהציעו לי להופיע בשפיץ של רחוב קפלן בתל־אביב לעיני 350 אלף ישראלים מיוזעים שיצאו להפגין למען עתיד טוב יותר, באתי והופעתי.

זה היה הזוי. האוהלים שעברו מהים לרוטשילד. המבוכה בשלטון. ההייד פארק בלילות בשדרה. וכשעמדתי על הבמה עם מגבת ספוגת מחאה ראיתי רק את שלטי "העם דורש צדק חברתי" מנצנצים בזוהר הרקיע. "לאאאאא אני לא מאמינה שזה קורה, יש פה ישראליות חדשה, ונראה שהשקופים החלשים מנצחים את החזקים", אמרה אז אמי שהתלהבה.

ואכן לתקופה קצרה זה עבד. למדנו להפגין. כמה חברי כנסת חדשים התפלחו לזמן קצר למליאה, וכמה טייקונים הוחלפו בטייקונים אחרים. אבל האם האופק השתנה? לא בטוח. העולם הרי לא התרכך. מחיר הקוטג' לא ירד. ועדיין קשה לזוגות צעירים להסתדר בדירה ישראלית ממוצעת בלי משכנתה לנצח.

גם זמן השיחה הלא־נצחי שלי ושל אמא חלף, והייתי חייב לרוץ, אז אמרתי לה: "שבת שלום אהובה, ושמרי על עצמך".

ואז הופס נזכרתי ששכחתי. "היי מאמי מאמי, בשויירס טוייבס (בשורות טובות). גלעד שליט התחתן".

"לאאאאאאא אני לא מאמינה. איזה סוף יפה לסיפור קשוח", אמרה. "תמסור לו המון מזל טוב כשתראה אותו. וחוץ מזה אל תשכח להדליק את המזגן - כי אפילו פה אצלנו למעלה כבר חם על הירח, ימינה מהשמש ושמאלה מהרכבת".