הנה אנו, המתונים

אם יש דבר מדכדך, אותי לפחות, זה הסרטונים שרצים ברשת מעת לעת מהדיונים בוועדה המסדרת בכנסת. רמת הדיון שם, הצווחות, היחס המזלזל של ח"כים ותיקים כלפי ח"כ עידית סילמן, ובכלל כל האווירה המחורבנת שם, זה באמת קשה לצפייה. אני מניח שיש ישראלים שמרגישים כי הנציגים שלהם בכנסת מייצגים אותם היטב כשהם צועקים ומגדפים בוועדות; אבל אין לי ספק שיש יותר ישראלים שהיו רוצים לראות דיונים ענייניים, נוקבים, אך גם כאלה שמתנהלים באופן מכבד. הבעיה היא שהאנשים הללו, שרוצים דיון מכובד ושקט, לא יכתבו לחבר כנסת הודעה שבה ישבחו אותו על שדיבר במתינות בוועדה. הם לא יכתבו תגובה בפייסבוק שלו, ויריעו לו על כך שהיה מנומס. זה לא משהו שעושים. חובבי הצעקות והמדון, לעומת זאת, כשהנציג שלהם בוועדה צווח ומקלל, הם מיד מפיצים את הסרטון, משתפים אותו בפייסבוק, ואומרים בגאווה שכל הכבוד לו שהוא "נלחם" (אגב, לצעוק זה לא להילחם. זה לצעוק).

הוקלט באולפני הספרייה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה 

והתקשורת, היא כמובן חלק מהבעיה הזאת, כי דיוני ועדה "רגילים" לא פורצים את תקרת הזכוכית של עורכי החדשות, עד שמישהו לא מגדף מישהו אחר, וכל המצב הזה מדכדך מאוד. ולכן אני מבקש לומר פה בשם הרוב המתון, שאוהב דיונים מתונים ומכבד יותר חברי כנסת שיודעים לקיים ויכוח בנחת: אנחנו לא כותבים לכם שיצאתם גדולים כשלא צעקתם, כי אנחנו אנשים מתונים, ולכתוב טוקבקים זה קצת לא מתון בעינינו. אבל דעו שאנחנו יושבים בבית ורואים אתכם מנסים להיות ענייניים, ואנחנו משבחים אתכם במתינות בליבנו, ואז הולכים למטבח לאכול ארוחת ערב מתונה כמקובל.

כדי לא להישאר באזורי הדכדוך, מישהו שלח לי השבוע סרטון שערוך באופן מצחיק ובו רואים את אמנון אברמוביץ' מסביר באולפן שביבי משתחצן ומלא רהב על מבצע המוסד וחשיפת הגרעין האיראני. אני לא זוכר, אומר אברמוביץ' בביטחון, שאריק שרון עשה מסיבת עיתונאים או טקס הסרת לוט לאחר שצה"ל תפס את אוניית הנשק קארין איי. ברגע הזה יש קאט, ורואים פריים ענקי של ספינת נשק ואת אריק שרון עומד מול התקשורת ומכריז: אוניית הנשק הניצבת כאן מאחוריי וכו'. עכשיו, תהיו מרוכזים, כי אברמוביץ' הוא ממש לא האישיו כאן. אנשי תקשורת שנדרשים לדבר באולפנים ללא הרף טועים כל הזמן, מימין ומשמאל. זה לא יכול להיות אחרת.

מה שקורע בסרטון זה הקול של אריק שרון, הגודל שלו. בכלל, היה באיש הזה משהו קומי שקשה להסביר, משהו שלא היה בראשי הממשלה אחריו. אולמרט, נתניהו וגם בנט אינם מצחיקים. בשרון היה משהו מצחיק. אגב, אהוד ברק גם קצת קומי בעיניי, יש בהתנהלות שלו שפיצים לא צפויים, אבל בסגנון אחר. פעם הוא ישב באולפן שישי וקושמרו שאל אותו שאלה, אז הוא אמר לו: "על זה עניתי כבר במקום אחר", והמשיך לדבר על מה שבא לו. אלה רגעים קטנים שרובנו לא שמים אליהם לב, אבל מי שתופס אותם בזמן חוגג את החיים. הרי עד אז ומאז, אף פוליטיקאי לא חשב שהעובדה שבראיון בערוץ אחר ענה על שאלה, פוטרת אותו מלענות עליה גם באולפן שבו הוא כעת. אלה רגעים שיש בהם גדולה.

אחד הדברים הקומיים ששמעתי על אריק שרון היה מארנון פרלמן, שעבד איתו בלשכת רה"מ, אבל אתם חייבים להבטיח לי שממש תדמיינו את הסיטואציה, כולל חיקוי שתעשו בראש שלכם לשרון. זה לא יעבוד אחרת, כי זה רגע מאוד דק: הימים ימים אחרים, כל הנושא של יום הגאווה (אז זה היה יום אחד), לא היה בממדים הנוכחיים שלו, ובאופן כללי הנושא עצמו היה, אתם יודעים, 20 שנה אחורה. היועצים של שרון החליטו בכל זאת, בהיותם אנשים ליברלים, שנכון לארגן מפגש פורץ דרך של שרון עם נציגים מהקהילה. הוא אמנם איש אדמה שבא מהשוחות, אבל הלב שלו במקום הנכון, וזה גם יעשה טוב לתדמית שלו, אז מה רע? שרון הסכים. הנושא היה חדש לו יחסית, זה לא שהוא גדל במסיבות גייז, אבל חביב אדם שנברא בצלם, אז למה לא?

סביב השולחן בלשכת רה"מ חיכו לו כעשרה נציגים מהקהילה הגאה. שרון נכנס ואמר דברי פתיחה קצרים, ואז ביקש מהנוכחים להציג את עצמם. אחד אחרי השנייה, כל אחד סיפר: לזה קוראים נתי והוא יצא מהארון בגיל 18, ההיא לסבית שעובדת עם ילדים וכן הלאה. אלא שאז הגיעו לטלי, שהייתה פעם טל, ולזה אריק שרון פחות ציפה. לא אמרו לו שהפגישה כוללת טרנסים, ובעולם שלו, לפני 20 שנה כשבעצם זה מפגש ראשון של ראש ממשלה ישראלי עם הקהילה הגאה, זה בא קצת משום מקום. אז טלי אומרת שקראו לה פעם טל והיום היא טלי. ואריק מסתכל עליה והוא בשקט, הוא אמפתי ובא בטוב, אבל הוא פשוט קצת מתבלבל, ובעיקר חושש לומר משהו לא נכון בפגישה שכל המטרה שלה היא חיובית. והיועצים שלו רואים שהוא קצת לא מבין עד הסוף מה בדיוק להגיד ואיך בדיוק לפנות לטלי וכל זה. ואז, כשהיא מסיימת להציג את עצמה, הוא מחייך לנוכחים בחום, לוקח את הדפים ואומר (נא לדמיין את זה בקולו): "אה, כן. אה, תודה רבה לכם". ויוצא מהחדר.

חשוב להבהיר שזה לא סיפור שבא להכתים את שרון או משהו, השנה הייתה 2002 כמדומני, והנוכחים לא נעלבו, אלא חשבו שהפגישה הסתיימה. בכל זאת, ראש ממשלה, בטח יצא לדיון ביטחוני כלשהו, ובאופן כללי הכוונות היו טובות והכל שם היה פורץ דרך (שרון הבין שהעולם השתנה, אבל הוא פשוט הופתע עד כמה). אבל הרגע הזה שבו שרון, עם הרקע ממנו הגיע, מנסה להיות פרוגרסיבי אבל קצת נתקע, הוא רגע קומי. ובסיומו של מצעד הגאווה ביום שישי, כשקראתי סטטוס שזיעזע אותי של בצלאל סמוטריץ', שטרח להסביר כמה מסוכן המצעד ועוד וכהנה דברי בלע, חשבתי שאולי נכון לענות לו. אבל במקום זה העליתי בסוף תמונה מקסימה ששלחו לי, ובו נראה שליח חב"ד מניח לאחד ממשתתפי המצעד תפילין (ראו פה למעלה משמאל). התמונה הזאת רצה ושותפה בכל הרשת, ממש הכתה גלים, ושמחתי שבמקום להתייחס לחושך שסמוטריץ' הפיץ, הפצתי קצת אור. ושמחתי גם שהרוב המתון מבין לפעמים שגם הוא צריך להשמיע קול, ולעורר תהודה. שבת שלום.