ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: שי פרנקו
    7 ימים • 01.07.2021
    "אמבטיה עם אמא שלי זה החיים. אנחנו נכנסות למים יחד, ממלאות קצף, יושבות עם קפה ומלרלרות"
    היא לא תלויה יותר באף מנכ"ל של ערוץ טלוויזיה שיקבע אם בא לו עליה, ובכלל הטלוויזיה בירידה והסטוריז מכניסים כסף וגם חוסר הפרגון של הברנז'ה כבר לא מעצבן אותה וסערת החלון בחדר הלידה לגמרי מאחוריה והיא לא מבינה אמהות שמקטרות. קורין גדעון מספרת מה צריך לעשות בשביל להיות אחת מכוכבות הרשת החזקות בישראל וחושפת הטרדה מינית מפרשן כלכלי בתקשורת
    רתם איזק | צילום: שי פרנקו

    היום מזהים אותי מהאינסטגרם יותר מאשר מהטלוויזיה. כשאני הולכת ברחוב אומרים לי "את מהסטורי". אני מתה על זה, לא רואה בזה שום פחיתות כבוד, כי לסטורי שלי היום יש רייטינג של תוכנית בוקר. אני לא על המסך עכשיו, והמעבר לרשת קרה ממש לא בכוונה, החיים גילגלו אותי לשם. זה התחיל בקורונה. אני ואמא שלי היינו מהראשונות שנכנסו לבידוד, תיעדתי אותנו וזה נהיה היסטרי, אנשים פתאום הכירו אותה ואת הצחוקים שלנו, הצפיות לסטוריז שלי עלו בטירוף וגם העוקבים, ונהיה הייפ. האמת שהתמכרתי לזה. היום זה כבר חלק בלתי נפרד מהחיים שלי, ואין מצב שיש יום שבו אני לא מעלה סטורי, חוץ מבשבת.

     

    היום האינסטגרם הוא נתח נכבד מהעשייה ומההכנסות. כבר בבידוד ההוא התחילו להגיע אליי הצעות מסחריות מאוד מפתיעות, לשיתופי פעולה שהיו קשורים לבידוד. זה העולם החדש, כולם באינסטגרם. הטלוויזיה היא לא מה שהייתה פעם, חברות לא צריכות להשקיע בפרסומות, הן בוחרות אנשים שמתאימים להן לערכים והופכות אותם לפרזנטורים שלהן, וזה פשוט עובד.

     

    אנשים מאוד אוהבים לראות את החיים שלך מחוץ למסך, כי על המסך את מאוד שטוחה. כשרואים את הבית שלך ואת המשפחה שלך אז יש חיבור אחר וזה מחזק אחד את השני, וכשהרייטינג בטלוויזיה צונח ונתח הפרסום יורד אז בעיניי זה גם סוג של תעודת ביטוח. זה בכלל לא הפן הכלכלי כמו שזה הכוח להיות אחראית לתוכן שלי. זה ערוץ תקשורת שלי, ישיר, בלי מתווכים, ואני יכולה להגיד שם מה שאני רוצה לטוב ולרע, אני לא תלויה במישהו שיבוא ויגיד לי "תעשי ככה" או "תעשי אחרת". לא תלויה באף מנכ"ל של ערוץ שיחליט אם בא לו עליי או לא, אם התוכנית שלי יורדת או לא. הערוץ שלי פתוח ואני אחראית למה שקורה בו. היום חברה לא תיקח אותך לקמפיין אם את לא חזקה ברשתות, הכל קשור אחד לשני, זה המשחק החדש.

     

    טלוויזיה זה הבייבי שלי, זה המקום שבאתי ממנו, זה מסב לי הרבה אושר אבל אין ספק שזה מאוד נוח כשיש את האפשרות להתפרנס גם מהרשת. זו מתנה ענקית שקיבלתי גם כי יש לי את הזכות להיות עם הבת שלי, וגם כי זו במה מדהימה. אמא שלי, ורדה, כבר לא יכולה ללכת היום ברחוב. כשאני הולכת איתה עוצרים אותה לפני שמזהים אותי, זה קורה כל הזמן.

    ורדה גדעון. “היום כבר לא יכולה ללכת ברחוב. כשאנחנו יחד עוצרים אותה לפני שמזהים אותי" | צילום: שי פרנקו
    ורדה גדעון. “היום כבר לא יכולה ללכת ברחוב. כשאנחנו יחד עוצרים אותה לפני שמזהים אותי" | צילום: שי פרנקו

     

    מעולם לא הייתי יקירת הברנז'ה. הצקצוק של הברנז'ה לא מעסיק אותי כי בסוף כשאני הולכת ברחוב עוצרים אותי ואוהבים אותי, חברות מסחריות לא מפסיקות לפנות אליי, אז סבבה, שהברנז'ה תצקצק. הברנז'ה תמיד ממורמרת, תמיד מבקרת. היא מאוד תל־אביבית שמאלנית. שמאלנית זה מיותר להגיד אבל זה זה, זו האליטה הזאת, ואני אף פעם לא הייתי שם. הרבה אנשים לא פירגנו לי מההתחלה אז אני די רגילה לזה. לא באתי מהמיליה הנכון, אני לא מסתובבת במקומות הנכונים ואני לא חברה של האנשים הנכונים ואני לא אתחיל להיות משהו שאני לא. להרבה אנשים אני לא יורדת בגרון, וזה בסדר. בסוף הפידבק החשוב שאני מקבלת הוא מהעוקבים שלי, אלה האנשים שאני דופקת להם חשבון, לא האנשים שיושבים במגדל השן. אין לי מושג למה אני מרגיזה אותם.

     

    אין חברים בתעשייה. מההתחלה לא היו לי. לא באתי משם. היו בנות שהייתי איתן בקשר קרוב בשנה האחרונה, חשבתי שהן חברות שלי, ובסיטואציות מסוימות הבנתי שהן מעדיפות להשיג כותרת על גבי וזה פגע בי. בסוף את פוגשת בכולם באירועים ויש אנשים שאת רואה בהם חברים שלך, אבל חברים טובים אף פעם לא היו לי מהתעשייה, ולא כאג'נדה, כי יש בה אנשים מדהימים. אבל אני מגיעה מבית שתמיד לימדו אותי שמה שהכי חשוב הוא המשפחה, כך שאני לא מתמנגלת יותר מדי, לא הולכת להשקות ולמקומות הנחשבים. אני שמחה עם התא הקטן שיש לי, כל מה שמסביב זה קצת רעשי רקע.

     

    בתעשייה לא חוויתי הטרדות מיניות, אבל כחיילת הטריד אותי פרשן בתקשורת. בעבודה שלי בטלוויזיה אף פעם לא נתקלתי ביחס לא נעים מתוקף היותי אישה. הקולגות שלי באמת היו מדהימים, מגיא פינס, ארז טל, חיים אתגר ויורם זק, אף אחד לא נתן לי להרגיש שאני פחות שווה ולעובדה שהייתי בחורה צעירה בין גברים מבוגרים אף פעם לא הייתה השפעה. מה שכן, כשהייתי בגלי צה"ל, קיבלתי הצעה מגונה מפרשן כלכלי. היינו שנינו בכנס עיתונאים באילת, הוא פגש אותי שם ושאל אותי אם אני אגיע להופעה שהייתה בערב, נדמה לי של 'מה קשור'. עניתי לו שכן כי זו הופעה שכולם הגיעו אליה. ממש במקרה הצעתי לחברה שלי שגרה באילת להצטרף אליי, וזה היה ממש משונה כי הוא פשוט חיכה לי בכניסה למקום ואז אחר כך הוא הזמין אותנו לשבת איתו בבית קפה וכל הזמן ניסה לגרום לחברה שלי ללכת הביתה. הוא אמר לי, "יש לי חדר נורא יפה, אולי את רוצה לבוא לראות אותו?" ואמר לחברה שלי, "אנחנו נסתדר לבד". היא ואני הרגשנו מאוד לא בנוח וכמובן שהיא לא עזבה כי היא הבינה שכוונותיו אינן טובות, וככה זה נגמר. אני הייתי אז חיילת בת 19־20 והוא היה הרבה יותר מבוגר ממני. בנסיבות קצת אחרות הדבר הזה היה יכול גם להיגמר אחרת.

     

    תלתלים ומשקפיים זה מהמם. אני לא חושבת שלהפקת 'הכוכב הבא' הייתה כוונה להפוך את זה למשהו שהוא לא יפה. אני גם מתולתלת וגם ממושקפת ולא נעלבתי מזה. התלתלים שלי זה משהו שתמיד מנכ"ל קשת אבי ניר נורא אהב, הוא אמר לי את זה ועפתי על זה. כשבתחילת דרכי שלחו אותי לספר לבדוק איך אני נראית עם פן, הבינו שזה לא הכיוון ושיחררו.

     

    כל סערה חולפת. כן, גם סערת החלון באיכילוב, שהייתה מאוד עוצמתית והיום במבט לאחור אף אחד לא זוכר את זה, החיים ממשיכים והעבודה ממשיכה. כשהעליתי את הסטורי לא חשבתי לרגע שזה מה שיקרה ממנו. הייתי 12 שעות אחרי לידה, קצת מג'נונה. לא ישנתי, הרגשתי חנוקה, רציתי חלון, העליתי סטורי ועשיתי טעות. כולם עושים טעויות, פשוט אצלי זה קרה באינסטגרם עם 250 אלף עוקבים. מאוד הופתעתי מהעוצמות שזה הגיע אליהן, לא חשבתי שאני כל כך מעניינת. הרגשתי שזה הדבר היחיד שכולם התעסקו בו. ההתנסחות הייתה לא טובה, הכוונה שלי הייתה הפוכה. באתי ללדת בלי בקשות מיוחדות, אין לי שום רופא שליווה אותי בלידה והגעתי בלי דולה או מיילדת ששריינתי לעצמי. באתי רגיל, ואיכשהו זה יצא הפוך. אבל בסדר, לקחתי אחריות, למדתי את הלקח, התנצלתי והמשכתי הלאה. אחר כך הציעו לי מלא קמפיינים שקשורים לחלונות, סירבתי. היום אני צוחקת על זה. את הלידה הבאה גם אעשה באיכילוב בעזרת השם, ואחריה תוכלי לשאול אותי איך זה ללדת בלי לנהל אחר כך מגה־אירוע.

     

    אמבטיה עם אמא זה החיים. אני עושה אמבטיות עם אמא שלי עד היום, זה הרגל מילדות. לפני הקורונה טסנו לרומא ולקח לנו המון זמן למצוא מלון כי אנחנו חייבות אמבטיה בחופש. היינו חוזרות בצהריים לחדר, ממלאות אמבטיה עם קצף, יושבות בה עם קפה ומשהו מתוק ומלרלרות. עשיתי איתה אמבטיה כשחזרתי מבית החולים, יום וחצי אחרי הלידה. היא גם הייתה בלידה, ראתה הכל, עד היום היא מדברת על איך היא ראתה את הראש של אלונה יוצא. אמא שלי היא החברה הכי טובה שלי. היא גם באה איתי לרוב ימי הצילום שלי. לפעמים משווים אותה לאמהות אחרות בתעשייה, אבל היא לא הסוכנת שלי בשום צורה. היא שם נטו בשביל להיות אמא, להביא לי כוס מים, לראות שאני אוכלת. אני אוהבת שאומרים לנו שאנחנו דומות. אנחנו מדברות אותו דבר ויש לנו אותן מימיקות ואותן תנועות ידיים ואנחנו צוחקות אותו הדבר ויש לנו את אותה שמחת חיים. אמהות ובנות זה קשר מורכב, אבל אמא שלי פיצחה אותו. היא כל השנים מאוד הייתה שם בשבילי, אף פעם לא שפטה או ביקרה אותי ובזכותה אנחנו כאלה קרובות. החלום שלי זה שאהיה עם אלונה כמו שהיא איתי. אמא שלי כל החיים הגדירה את עצמה כאמא שלנו לפני הכל, וגם אצלי זה ככה. אני קודם כל אמא של אלונה, וכל יתר הדברים באים לגמרי אחרי זה, אבל ממש אחרי זה.

     

    אנחנו שואבים את כל הביטחון העצמי שלנו מהבית שבו גדלנו. כשיש לך כזה ביטחון מההורים שלך את יכולה על כל דבר. הרבה שואלים אותי אם לא התפדחתי להצטלם ליד אבא שלי בקמפיין ההלבשה התחתונה של ‘טריומף’. בכלל אין שום עניין, זה אבא שלי, אני גם מיניקה לידו. למה שארגיש לא בנוח? זה תמיד היה ככה, הבית שלי הוא בית מאפשר ופתוח ואין שום דבר שהוא טאבו, שום דבר שאסור לעשות או להגיד. ההורים שלי תמיד היו מעורבים בקריירה שלי, אני מתייעצת איתם לגבי כל דבר. היו החלטות שהם לא הסכימו איתי לגביהן. כשהלכתי לפינס, למשל, הם אמרו "מה, את לא הולכת לעשות חדשות? להיות יונית לוי?" אבל אני עובדת עם תחושות בטן והם למדו לסמוך על זה אצלי.

     

    רווקות, תהיו ברורות, ואל תפחדו לסמס להם. חילי הוא הדבר הכי טוב שעשיתי בחיים. נפגשנו כשהייתי בת 23 במועדון בתל־אביב דרך חברים משותפים שהכירו בינינו. מבחינתי זו הייתה אהבה ממבט ראשון, מבחינתו פחות כי הוא לא חשב כל כך רחוק. אני ידעתי שאתחתן איתו ביום שהכרנו. זה היה לי ברור, הובלתי לשם, לקחתי את המושכות לידיים. אחרי שהכרנו הוא לא דיבר איתי כמה ימים, נעלם, לא התקשר. אחי הבכור אמר לי, "יש מצב שהוא נלחץ קצת ממי שאת, אולי תסמסי לו?" אז סימסתי. היה פורים, וכתבתי לו "מה התוכניות שלך?" נפגשנו באותו לילה ולא נפרדנו יותר. מאז אני כל הזמן אומרת לרווקות, תגידו מה שבא לכן, לפעמים גם בנים הם חסרי ביטחון ולא מבינים, זה לא שהם תמיד זבלים שלא חוזרים אלינו. חילי אומר שבזכותי אנחנו יחד.

     

    שנתיים אחרי שהכרנו חילי הציע לי נישואים. הוא הגבר הכי חתיך בעולם, אני רק נמשכת אליו יותר. יש אתגרים בזוגיות, אבל אני כל הזמן מזכירה לעצמי לנסות לדבר את הקשיים ושזה לא יתפוצץ בריבים או בפנקסנות. הקשר בינינו נורא העמיק מאז הלידה של אלונה וזה שידרג את היחסים שלנו, אנחנו יד ביד במשימה הזאת ושנינו באנו בשלים למחויבות, אז אנחנו טורבו. כל אחד מאיתנו גם משלים בדיוק את האחר, וככה זה בדיוק גם בניהול המעדנייה שפתחנו, 'סורוצקין ‑ מעדנייה יהודית'. זה התחיל מרעיון לפתוח מקום, להביא את האוכל האשכנזי לתל־אביב. חשבנו שזה יהיה מגניב להביא את האוכל של חילי לפה, כי תכלס זה האוכל של הסבתות שלנו, המרק עוף והגפילטע. היום יש לנו גם חריף ודגים מרוקאיים, יש לנו אנשים שכל אחד מכין את הדבר שלו, כמו מישהו ממאה שערים שאנחנו קונים ממנו את הקוגל ומישהי שעושה לנו סלטים מיוחדים ואסאדו וצ'ולנט ממתכון שלי. זה הולך ברוך השם ממש טוב.

     

    החשיפה היא משהו שחילי פחות אוהב, הוא אדם סופר־פרטי ש"נקלע לסיטואציה". הוא זורם ואני די מודה לו על זה. איך הייתי מקבלת את זה? אין לי מושג. כשהכרנו האינסטגרם לא היה מה שהוא היום וזה איכשהו גדל עם הזמן. אני אף פעם לא עושה משהו שהוא לא מרגיש איתו בנוח. לפעמים אני מגזימה, וכשהוא רק מתעורר ואני כבר מצלמת הוא אומר, "חיים שלי הרגע קמתי שחררי מהסטורי", ואני משחררת. אנחנו בשיח פתוח על הכל, זה מה שחשוב.

     

    חילי וקורין. “החשיפה היא משהו שחילי פחות אוהב, הוא ‘נקלע לסיטואציה'" | צילום: ענת מוסברג
    חילי וקורין. “החשיפה היא משהו שחילי פחות אוהב, הוא ‘נקלע לסיטואציה'" | צילום: ענת מוסברג

     

    אימהות זה הרבה יותר אושר מקשיים. לפני שהפכתי לאמא וקראתי ראיונות עם אמהות, הרגשתי שיש יותר דגש על הצד הקשה של האימהות ופחות על הצד של האושר, וזה משהו שמאז שאני אמא סופר־חשוב לי לתקשר אותו החוצה. זה מין טרנד כזה להתלונן, להגיד "אני גמורה", "אני לא ישנה", "איפה הימים שיצאתי" אבל זה וואו, זה האושר הכי גדול שיש. קלישאה, אבל נכון. אני מיניקה אז רק אני מתעוררת לאלונה בלילה ובבוקר אני גמורה, אבל אני בוחרת שלא להיות ממורמרת.

     

    אגב, הבנתי מה הבעיה עם השינה. זו לא הכמות כמו שזו האיכות. כי כשאת קמה כל שעתיים, גם אם נכנסת למיטה בעשר וקמת בשבע - זה לא לילה. ולמרות שאני לא ישנה, כולם אומרים לי שמאז שאני אמא אני נראית יותר צעירה. הדבר שהכי מפתיע אותי באימהות הוא האהבה. הלב שלי לא עומד בזה, פיזית אני מתפוצצת.

     

    העזרה שהייתה לי אחרי הלידה מנעה ממני להישאב לדיכאון. חילי ואני היינו אצל אמא שלי כל החודשיים הראשונים אחרי הלידה. עובדתית יש דכדוך, נקודה. בכיתי, היו ימים שהרגשתי סופר־בדאון, אבל העזרה הפיזית שהייתה לי אצל ההורים שלי הרימה אותי. העובדה שלא הייתי צריכה לדאוג לבית, לאוכל, לכביסות, ובאמת להתפנות להבין את הדבר החדש הזה שאני צריכה לעשות בחיים - הייתה ההבדל בין דכדוך חולף לבין דיכאון יותר עמוק שבוודאי הייתי נכנסת אליו לולא העזרה הזאת. היה סגר, ולהיות לבד בדירה בתל־אביב עם תינוקת חדשה זה מלחיץ, גם לא חיתלתי תינוק לפני שהייתה לי ילדה. הייתי צריכה ממש ללמוד הכל מאפס, ותוך כדי העבודה לא באמת נפסקה, את לא יכולה להגיד לכל החיים שלך ולכל העוקבים שלך "ביי, אני שלושה וחצי חודשים לא איתכם". אני מרגישה שזו מחויבות, וזה גם חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. לא הייתה לי את הפריבילגיה הזאת אבל גם מזה אני לא ממורמרת, יש לי פריבילגיות אחרות. אני מאוד שמחה על החיים שלי ועל המקצוע שלי, אני מברכת על זה. אז בסדר, לא הייתה לי את ההפוגה הזאת. לא נורא.

     

    לא הייתי יכולה למצוא משפחה חילונית שהייתי מתחברת אליה כפי שהתחברתי למשפחה החרדית של חילי. אבל כשהגעתי אליהם בהתחלה הייתי בהלם ובפאניקה. אני תמיד רגילה להצטיין ולהרשים ופתאום את לא יכולה כי אין לך מושג מה פאקינג לעשות. יום שבת, את פותחת ברז ואת חושבת שחיללת שבת ואת בסרטים. היה לי שם הרבה חוסר ביטחון, הרגשתי הכבשה השחורה. עם השנים אני כבר ממש לא מרגישה ככה, אני צוחקת על זה שאני שונה מהם. ברור שהיו בהתחלה פדיחות, למשל כשנסענו בהתחלה לשבת בבני־ברק והתארחנו אצל משפחת אבוחצירא, שזה הנכד של הבאבא סאלי. שאלתי את חילי מה ללבוש והוא אמר לי, "חגיגי". אז עליתי על החגיגי שלי, סקיני ג'ינס וחולצה קצרה. רציתי לרצוח אותו. ולא זרקו עליי אבנים, ממש לא. החרדים שאני זכיתי להכיר, החלק הארי שלהם הוא אנשים מאוד שפויים ומקבלים ונורמטיביים.

     

    השיח על חרדים וחילונים צריך להיות יותר מורכב. בקורונה הייתי שומעת סביבי אמירות מאוד גזעניות כלפי חרדים וזה כאב לי, אבל היו גם התנהלויות במגזר החרדי שאני לא מסכימה איתן. אני לא באה להגן על אף אחד, זו בעיה שאנחנו לא מכירים אחד את השני. גם אני שנאתי חרדים פעם, ובאתי מבית עם המון מורשת קרב וחשיבות מאוד גדולה לצבא ולדמיין שאתחתן עם מישהו שלא התגייס זה היה מבחינתי ייהרג ובל יעבור, והנה זה קרה ותכלס אני מודה על זה לאלוהים. יש לי זכות אדירה שיש לי את המורכבות הזאת בחיים שלי. זכיתי להכיר אותם ואני חושבת שבתור דמות ציבורית יש לזה משמעות כי אני הרבה פעמים יכולה להבין דברים בצורה אחרת. גם בחתונה שלי לא הייתה שירת נשים בשלב מסוים כי אי־אפשר היה, וזה בסדר גמור, זה לא כי נשים הן נחותות מגברים, במשפחה של חילי אין שום מחשבה שאישה היא פחותה מגבר, אבל הפרשנות החילונית לדברים הרבה פעמים היא זו שמכניסה את הקונטקסט הזה. אנחנו צריכים להבין שזה עולם אחר, כחילונים אנחנו שופטים חרדים באמות המידה שלנו וזה לא פֵיר, כי גם הם יכולים לשפוט אותנו באמות המידה שלהם. במקום זה - צריך להכיל את השונות. מה שאנחנו נחשפים אליו בחדשות הוא הקיצונים. הם קיימים, אבל הרוב הוא ציוני והרוב הוא עובד וגם לאט־לאט מתחיל לשרת בצבא. בשביל חילי לא הייתה אפשרות כזו והיום רובם המוחלט של האחיינים שלו עושה צבא, והאחים שלו כולם עובדים, מפרנסים.

     

    יש לי גיסות חרדיות שהן בדיוק כמוני, כולנו קונות בזארה ומדברות על איך להוריד כתמי קקי מהבגדים של הילדים ומתמרמרות על הבעלים שלנו. ההבדל היחיד שיש הוא שהן צנועות ואני לא. המשפחה של חילי בחיים לא אמרה לי שום דבר על משהו שעשיתי, גם לא על צילומי ההלבשה התחתונה. אני בטוחה שזה לא נוח להם, אני לא משחקת אותה. הם לא מנותקים, יודעים כל מה שאני עושה, קוראים הכל, אני מדברת איתם על בסיס יום־יומי. זה לא עלה בשיחות בינינו כי זה לא חייב לעלות, וברור שזה נושא שאולי לא נסכים עליו.

     

    אם פעם הייתי רואה חרדי ברחוב ומרגישה זרה אליו, היום אני מרגישה שהוא אחי. ההתבטאויות שהיו לאנשים מוכרים כאלה ואחרים סביב האסון במירון כאבו לי מאוד. 45 אנשים איבדו את החיים שלהם ויש אנשים שהרגישו שזה לא שלהם, לא שייך להם. היו אנשים שהמשיכו להעלות תמונות של מסעדות, אוכל, יציאות, בילויים. כאב לי על זה מאוד.

     

    לי, כמו למרבית הנשים, יש צלוליט וזה מהמם. אני לא אוהבת שמרטשים אותי, ומ’טריומף’ ביקשתי שלא ירטשו. לא תמיד הייתי כזו. כשנכנסתי לטלוויזיה הייתי קצת יותר מלאה מהיום, לא בדיוק כמו כל המנחות האחרות, ניסיתי לרדת במשקל ולא הצלחתי, למרות שאף אחד לא אמר לי מילה לא על התלתלים ולא על המשקל בחיים, זה בא ממני. אני חושבת שלהיכרות עם חילי היה חלק בקבלה העצמית שיש לי היום, והייתה לי גם תשתית טובה מהבית. אבל העולם בחוץ מבלבל, ואחרי הלידה זה לגמרי השתחרר לי, אמרתי די, לא בא לי לבזבז את החיים על שנאה עצמית, לא בא לי שהבת שלי תספוג את זה ממני. אני רוצה שהיא תחיה עם אמא ששלמה עם עצמה, גם עם הדברים שהיא פחות אוהבת בעצמה. גם לי יש דברים שהייתי רוצה לשנות בעצמי אבל פאק איט. העובדה שהרגשתי בנוח לעשות קמפיין להלבשה תחתונה חודשיים וחצי אחרי לידה היא לא מובנת מאליה. לאורך השנים היו כל מיני הצעות ואף פעם לא הרגשתי מספיק בטוחה, ודווקא אחרי הלידה זה קרה.

    גדעון בקמפיין לחברת ‘טריומף'. “הרגשתי נוח לעשות קמפיין להלבשה תחתונה חודשיים וחצי אחרי לידה" | צילום: שי ארבל כהן
    גדעון בקמפיין לחברת ‘טריומף'. “הרגשתי נוח לעשות קמפיין להלבשה תחתונה חודשיים וחצי אחרי לידה" | צילום: שי ארבל כהן

     

    להבעת דעה יש מחיר. אני לא טפלון, יש לי דעות ואני מביעה אותן ואני לא אשתנה כי זה לא מוצא חן בעיני מישהו. אני לא יפה ושתוקה ומעולם לא הייתי. אני לא פתאום אתחיל להיות מישהי שלא אומרת כלום ומעלה רק תמונות יפות שלה לאינסטגרם. אז יש אנשים שיאהבו את זה ויש שלא. זה כבר לא גוזל ממני אנרגיה, זה כבר עובר לידי. אני לא קוראת ביקורות. אז העסיק אנשים איך צילמתי את התמונה שהעליתי במבצע שומר החומות, עם אלונה על הידיים. הסיפור הוא שלא עניתי לאמא שלי לטלפון כי הייתי בלי טלפון, חילי היה בשיעור תורה ליד הבית כשהייתה אזעקה והוא שלח תמונה לאמא שלי כשהוא הגיע כדי שתדע שהכל בסדר. וככה הייתי כשהוא הגיע. הייתי בחרדות אחרי הסיטואציה הזאת, יומיים אחר כך לא תיפקדתי, לא אכלתי כלום, ירדתי שני קילו. לא ישנתי, הייתי לבנה כמו סיד. הייתי בחרדה הכי גדולה של החיים שלי כי הייתי לבד בבית עם הילדה שלי ופחדתי על החיים שלה. אני גרה בבניין בלי ממ"ד, שחדר המדרגות כולו חלונות פתוחים ואת שומעת את הבומים ומריחה ריח של אבק שריפה ואומרת אני לא יכולה להגן על הבת שלי. אז אם למישהו יש משהו ציני להגיד על הסיטואציה הזאת, צר לי עליהם. הפוסט שהעליתי עם התמונה הזאת הגיע למיליוני אנשים ברחבי העולם. את יודעת איזו הסברה זה עשה?

     

    בחדר המדרגות במהלך אזעקה בשומר החומות. “הייתי בחרדה הכי גדולה של החיים שלי"
    בחדר המדרגות במהלך אזעקה בשומר החומות. “הייתי בחרדה הכי גדולה של החיים שלי"

     

    אמא שלי לוקחת ללב את הביקורות ואת מה שכותבים עליי. החלום שלה זה שאעבוד במשהו שקט ורגוע, והיא הרבה פעמים אומרת לי, 'למה שלא תלכי להיות עורכת דין? מה את צריכה את כל הרעש הזה?' היא נורא רוצה שיהיה לי שקט, אבל שווה לי לשלם את המחיר.

     

    Rotmoosh@gmail.com

     


    פרסום ראשון: 01.07.21 , 00:30