באולם ההרצאות במלון "ווילארד" בוושינגטון השתררה דממה דרוכה. על הפודיום עמד הרמטכ"ל, רב־אלוף אביב כוכבי, כשמולו, סביב שולחן בצורת ח', יושבים כ־20 מהמוחות הבכירים ביותר בארצות־הברית בתחום הביטחון הלאומי. היו שם שרי הגנה לשעבר, ראשי מטות משולבים בדימוס וראשי מכוני מחקר מובילים.
גורם דיפלומטי ישראלי בוושינגטון, שנכח בפגישה, שם לב לניואנסים בנאומו של הרמטכ"ל. כוכבי הדגיש בפני שומעיו כי ההחלטה על סיכול פרויקט הגרעין הצבאי האיראני התקבלה בישראל כמעט שנה לפני הבחירות בארה"ב, ועוד לפני שהחלו לדבר על החזרה להסכם הגרעין. למעשה, הסביר הרמטכ"ל, הצבא הכין לא פחות משלוש תוכניות מבצעיות למימוש מטרה זו. ממשלת נתניהו, ציין כוכבי, תיקצבה את התוכניות הללו, וממשלת בנט התחייבה להוסיף סכומים לא מבוטלים כדי להשלים בהקדם פערים במוכנות.
כל אחת מהתוכניות עומדת בפני עצמה ומבטאת סדרי גודל שונים של פגיעה ביכולות הצבאיות הגרעיניות של איראן. בהשוואה לתוכניות המבצעיות שהכין הצבא לפני יותר מעשור, בעידן ברק־אשכנזי, המהמורות שעומדות היום בפניו של המתכנן הצבאי הרבה יותר משמעותיות. כך, למשל, מערך ההגנה האווירית האיראני גדול היום פי שישה מהמערך של לפני עשר שנים, שלא לדבר על טילי הנ"מ עצמם שהם מהדגם המתקדם ביותר – אס־400 בגרסתו האיראנית. גם כמות האתרים התת־קרקעיים גדלה. המומחים האמריקאים היו מספיק מנומסים כדי לא לבקש מהרמטכ"ל פירוט נוסף.
את המסרים הללו העביר כוכבי בכל אחת מפגישות העבודה שקיים בוושינגטון בשבוע שעבר: עם מזכיר ההגנה לויד אוסטין, עם יושב ראש המטות המשולבים גנרל מארק מילי, עם היועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן, עם ראש ה־CIA ויליאם ברנס ועם סגנית ראש ה־DIA (סוכנות המודיעין של משרד ההגנה), סוזן וייט. בסביבתו הקרובה של הרמטכ"ל צחקו: לא ברור מה קשה לו יותר – לקום בבוקר ולחנוט את עצמו בחליפה ובעניבה, או לנסות לשכנע את הקולגות שאת חלקם, אנשי הממשל החדש, הוא פוגש בפעם הראשונה, שאסור לחזור על הטעויות של הסכם הגרעין מ־2015.
לא מבקשים פיצוי
במהלך הפגישות הללו הניח הרמטכ"ל לפתחם של האמריקאים כמה דילמות ישראליות. כך למשל, על פי ההסכם הקיים, שביטל הנשיא טראמפ, ב־1 בינואר 2026 אמורה איראן לקבל היתר לפתח ולהצטייד בצנטריפוגות מתקדמות המייצרות חומר מועשר בקצב גבוה פי חמישה מהקצב הנוכחי. ב־2031 כבר תהיה איראן חופשייה לעשות ככל העולה על רוחה בתחום הגרעין. בראייה אסטרטגית אזורית, התאריכים האלה פירושם מחר בבוקר.
לתפיסתו של הרמטכ"ל, לא צריכים להיצמד לתאריך קלנדרי. אם תקבעו את 2035 כיעד סיום להסכם, מה זה כבר ישנה? האמריקאים, הוא סבור, צריכים לקבוע את מועד סיום ההסכם בהתאם להתפתחויות מדיניות כמו החלפת השלטון בטהרן, או לכל הפחות – שינוי מהותי בתפיסת עולמו של השלטון.
במערכת הביטחון הישראלית שמחו מאוד לשמוע את הנשיא ביידן מתחייב השבוע בפומבי בפני הנשיא היוצא ראובן ריבלין, שבתקופת כהונתו לא תהיה לאיראנים יכולת גרעינית צבאית. אבל בחדרי חדרים תוהים שם: ומה יקרה ביום שאחרי ביידן, בעוד ארבע או שמונה שנים?
ובכלל, תהה הרמטכ"ל באוזני עמיתיו האמריקאים, כשאתם מדברים על הסכם "ארוך יותר וחזק יותר", למה אתם מתכוונים? מה יותר חזק ומה יותר ארוך? הרי בעבר הצגתם בפנינו את הבקרה על המתקנים בנתנז, וכעבור זמן מה הצגנו לכם את המתקנים שהאיראנים הסתירו בפורדו. האם אתם יכולים להתחייב שאין מתקנים תת־קרקעיים שאתם לא יודעים עליהם גם היום? השאלות נותרו תלויות באוויר, שכן גם האמריקאים מתחבטים בסוגיות הנוגעות לפיקוח ובקרה על פרויקט הגרעין האיראני ואין להם עדיין תשובות מספיק טובות.
המשיך הרמטכ"ל והקשה: מה יכולה להיות המוטיבציה של האיראנים להסכים לשינויים בהסכם? הרי מבחינתם אתם הפרתם את ההסכם, והם לא יהיו מוכנים לשינוי מהותי אם לא תפגינו רצינות. במילים אחרות: אם לא תוצג בפני האיראנים אופציה צבאית אמיתית, לצד המשך הסנקציות הכלכליות הקשות, אין להם שום סיבה להתגמש. אי־אפשר "לעבוד" על האיראנים ולשגר לעברם איומים ללא כיסוי, הבהיר הרמטכ"ל. יש להם מערכות מודיעין טובות. הם מבינים מתי האיום הוא אותנטי ומתי לא.
אגב, ישראל וארה"ב לא דיברו בשום שלב של המגעים ביניהן על אותו "קו אדום" שברגע שאיראן תחצה אותו, תהיה זו עילה להפעלת כוח צבאי נגדה.
באף אחת מן הפגישות שקיים הרמטכ"ל (כמו גם באלה שקיים שר הביטחון בני גנץ בארה"ב לפני מספר שבועות) לא הייתה נימה של איום או של אולטימטום בסגנון: אתם יכולים לחתום עם האיראנים על מה שאתם רוצים, אבל אנחנו נעשה מה שאנחנו מוצאים לנכון. יתרה מזאת: ההחלטה המדינית בישראל היא לא לדרוש מהאמריקאים פיצוי למקרה שייחתם הסכם חדש עם האיראנים, שכן עצם העלאת האפשרות הזו פירושה הסכמת ישראל להסכם גרעין שאינו מקובל עליה.
גורמי ביטחון ישראלים בכירים המנהלים מגעים שוטפים עם וושינגטון בסוגיות האזוריות, ובהם שר הביטחון והרמטכ"ל, מתרשמים שגם הממשל עצמו עדיין לא בשל לחלוטין לחתימת ההסכם עם איראן. המו"מ שאמור להתחדש בשבוע הבא בווינה עדיין תקוע. בארה"ב תוהים לאיזה כיוון ייקחו האיראנים את השיחות עם כניסתו לתפקיד הנשיא החדש והאולטרה־שמרן אברהים ראיסי, ב־4 באוגוסט. הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) עדיין לא קיבלה תשובה למכתב ששיגרה לממשל האיראני לגבי המשך פעולתם של הפקחים, שהופסקה לפני יותר משבוע.
עכשיו הכל פתוח: האמריקאים יכולים להמשיך להיוועץ בישראל ולעדכן אותה לגבי התקדמות המגעים עם איראן – ויכולה שלא. הדיונים יכולים להימרח על פני חודשים ארוכים – ויכולים להסתיים הרבה יותר מוקדם. בישראל לא יופתעו אם בתוך כמה שבועות יכריז הממשל על חתימת ההסכם. לעומת זאת, העמדה הישראלית שקופה וברורה לחלוטין. היא אינה מסתירה מהאמריקאים את ההכנות הצבאיות.
הצעקות של סינוואר
כששב הרמטכ"ל לארץ, ביום שישי שעבר, הוא כבר נחת לסרט אחר. שבוע לפני נסיעתו לארה"ב הוא הנחה את אגף המבצעים להכין תוכנית מבצעית לפעולה ברצועת עזה על בסיס לקחי מבצע שומר החומות. וזה מה שעושה הצבא בשבועיים האחרונים. אלוף פיקוד הדרום, אליעזר טולדנו, מרכז את עבודת הצוותים שמיישמים את הלקחים המרכזיים מהמבצע האחרון.
הצבא מתכונן למלחמה בעזה. עד אמצע יולי יובאו התוכניות המבצעיות הבשלות לאישור הרמטכ"ל. הטריגר שיוביל לסיבוב הלחימה הבא כבר קיים. בשבוע הקרוב יתכנסו בקהיר צוותי המו"מ הישראליים והמצריים ונציגי חמאס כדי לבחון את מה שנותר מה"הסדרה" בין שני הצדדים. ישראל באה לשיחות הללו עם דרישות הן כלפי המצרים והן כלפי חמאס. מהמצרים היא דורשת לפקח בדקדקנות על הנעשה במעברים שבין סיני לרצועה. אחרת, הישגי המבצע בתחום הרס התשתיות והפגיעה בארסנל הרקטות שבידי חמאס יתמסמסו עם הזמן. תנאי ישראלי נוסף: אין שיקום בלי פתרון בעיית השבויים והנעדרים. והתנאי השלישי: אין יותר כסף נזיל שמגיע מקטאר ישירות לחמאס ברצועת עזה. כל הכספים יועברו דרך האו"ם ויחולקו לתושבים הנזקקים באמצעות כרטיסים מגנטיים, שאיתם ירכשו מצרכים וישלמו חשבונות. התוכנית הזו, שישראל עומדת להציג בקהיר, מעבירה כבר עכשיו את ראשי חמאס על דעתם, והם יתנגדו לכך בכל תוקף.
ב־21 ביוני נפגש שליח האו"ם למזרח התיכון, תור וונסלנד, עם יחיא סינוואר. זו הייתה הפעם הראשונה שבה מישהו הניח על שולחנו של מנהיג חמאס ברצועה מסמך ישראלי ישיר, ולא מסמכים שנוסחו והועברו על ידי המצרים או האו"ם. סינוואר, כפי שכבר פורסם, השתולל מזעם. התברר לו שישראל לא מוכנה לאפשר את שיקום עזה כל עוד לא יעמוד בתנאים שהיא מציגה. שני עוזריו של סינוואר, שהשתתפו בפגישה, נראו כמי שכפאם שד. הם לא ציפו לאולטימטום ישראלי אחרי מה שהם תופסים כניצחון אלוהי. מה שלא סופר הוא שאחרי שסינוואר כילה את זעמו בשליח האו"ם, הוא שב וצעק, שלוש פעמים: "אני לא רוצה הסלמה!"
בהנהגה העזתית מבינים היום שהם נפלו בפח שטמנה להם ישראל ביום ירושלים. בישראל הייתה אז יותר מהערכה ברורה שחמאס מתכוון לשגר טילים לעבר ירושלים כדי לייצר פרובוקציה מדינית שתעמיד במבוכה לא רק את ישראל, אלא גם את הרשות, ותחזיר את חמאס למרכז הבמה. זה אפילו לא היה סודי. נתניהו, כנראה מתוך הערכה מושכלת, הסביר לח"כ איתמר בן־גביר שאם לא יפנה את ה"לשכה" שהקים בשייח' ג'ראח, חמאס יירה על ירושלים.
ישראל יכולה הייתה לתקוף את חמאס עוד לפני ביצוע הירי לעבר ירושלים. אבל היא העדיפה להכיל, ליירט את הירי ולצאת למבצע – בחסות לגיטימיציה בינלאומית – שמטרתו לגרום מקסימום הרס לתשתיות הצבאיות של חמאס מבלי לבצע תמרון יבשתי. בניגוד לרושם שניסו ליצור גורמים צבאיים בישראל, הירי על ירושלים לא בא בהפתעה ותגובת צה"ל לא הייתה ספונטנית. ישראל יצאה למבצע שהוכן מראש.
נציגים מצבאות זרים ידידותיים, שבאו ללמוד את המערכה, שאלו את אלוף פיקוד הדרום מדוע ישראל לא ביצעה מתקפת מנע, שהייתה משבשת את תוכניתו של חמאס לירות על ירושלים ומחסלת חלק מצמרת הארגון. התשובה ברורה: מכה מקדימה היא החלטה של הדרג המדיני, והיא לא הייתה משרתת את המטרה האסטרטגית של השארת חמאס בשלטון – אבל מוחלש. מבחינת ישראל, להנהגת חמאס יש תפקיד: לנהל את החיים האזרחיים ברצועת עזה כל עוד לא נמצא לה תחליף.
במבצע שומר החומות ערך צה"ל "ניסוי כלים". הוא בחן תורות לחימה שגיבש, אמצעי לחימה שפיתח ומבנים ארגוניים שהקים. כל אלה אמורים לשמש את מה שמכונה בצבא "מהלומות" שאמורות להוביל להכרעה: מהלומות אש, מהלומות סייבר וכו'. הלחימה בעזה דילגה על השלב של תמרון רב־ממדי השמור ללבנון. שומר החומות היה בשביל צה"ל הזדמנות לבדוק אם התוכנית הרב־שנתית "תנופה" שמוביל הרמטכ"ל היא בכיוון הנכון להכנת הכוח ללחימה בלבנון.
המסקנות הראשוניות כבר הוצגו בפני סגל הפיקוד הבכיר ובפורום מטכ"ל. הן גם הוצגו על ידי הרמטכ"ל כוכבי למפקד סנטקום (פיקוד המרכז האמריקאי), הגנרל קנת' מקנזי, ולאנשי מטהו הבכירים, בפגישה שהתקיימה ביום שלישי שעבר במטה הפיקוד בטמפה שבפלורידה. ישבו שם נציגים בכירים של שני צבאות שחשפו זה בפני זה את הטכניקות, תורות הלחימה, הבעיות האזוריות והפתרונות, כולל הסוגיה האיראנית. אלמלא דיברו שם אנגלית, אפשר היה לחשוב שמדובר בדיון טיפוסי של המטכ"ל בקריה.
האמריקאים מאוד רצו להבין, למשל, את טכניקת הפגיעה בתת־קרקע: איך אוספת ישראל מידע על מטרות הנמצאות 30־40 מטר בעומק האדמה, ואיך הגיע צה"ל ליחס של 1:1 בין מספר ההרוגים המעורבים והבלתי מעורבים, שנחשב נמוך בתקיפות באזור צפוף אוכלוסין.
אחת מנקודות התורפה המרכזיות שזוהו בתחקירים היא בכל הנוגע לזיהוי ולתקיפה של נשק תלול מסלול עוד לפני שנורה לעבר ישראל. בסיבוב האחרון השמיד חיל האוויר 800 רקטות בבורות השיגור שלהן. זה לא מספיק. חמאס שיגר 4,000 רקטות ב־11 יום. זוהי כמות שחיזבאללה ישגר בשני ימי לחימה, לכן קצב ההשמדה צריך להיות גבוה משמעותית. רק ביום השביעי ללחימה בעזה למד הצבא לאתר ולהשמיד את המשגרים הרב־קניים, בשלושת הימים שנותרו הושמדו 70 משגרים רב־קניים מתוך 150 שהיו בידי חמאס. התפתחות דומה נרשמה גם ביכולות האיתור וההשמדה של טילים בבורות השיגור. היום מחזיק חמאס ב־50 אחוז מכמות הרקטות שהיו בידיו לפני המבצע. יכולת הייצור ירדה אחרי המבצע ב־50 עד 70 אחוז. צה"ל זקוק לעוד כמה ימי לחימה כדי לרוקן את חמאס מהיכולת ההתקפית האפקטיבית שעוד נותרה לו: הנשק תלול המסלול.
עכשיו מחכים שחמאס יעשה את הטעות ויספק את העילה להשלמת שומר החומות: ירי רקטות של "סוררים", שיגור בלתי נסבל של בלונים, או כל דבר אחר שישראל תחליט שהוא חציית קו אדום.
