לא להשוואה, לא להשבה
שר החוץ, יאיר לפיד, אמר שהחוק הפולני החדש, שאמור למנוע השבת רכוש יהודי שנגזל בתקופת השואה הוא "עוול נוראי וחרפה". צודק. ח"כ עאידה תומא־סלימאן צייצה בתגובה ש"חוקים שמנשלים אנשים מרכושם לאחר מלחמה, גירוש וטיהור אתני הם מבישים. לפיד, לא הגיע הזמן שמדינת ישראל תבחן בכובד ראש את החזרת הרכוש של הפליטים הפלסטינים מ־48'?" היא לא לבד. גם פרופ' דניאל בלטמן וב. מיכאל התנפלו על לפיד והזכירו את "חוק נכסי נפקדים". ישראל החרימה את רכוש הפלסטינים, איך היא מעיזה לבקר את הפולנים?
לא להאמין. הכלל שהתגבש באותן שנות גירוש וגם אחריהן הוא פשוט וברור: החזרת רכוש מקובלת כשמדובר במי שנאלצו להתגונן – כלל שלימים קובע מסמרות בהצהרת טרזין. זו הסיבה שגרמנים שגורשו מפולין, מצ'כוסלובקיה – וממקומות אחרים, לא זוכים לפיצויים. להפך. גרמניה משלמת פיצויים לנפגעים. לא הנפגעים לגרמניה. 80 מיליארד דולר, למרות שבין 12 ל־16 מיליון גרמנים גורשו אליה. "צווי בנש" בצ'כיה מנעו החזרת רכוש לפליטים הגרמנים, ובית המשפט האירופי לזכויות אדם דחה על הסף תביעות רכוש של מגורשים גרמנים מפולין. כך ש"חוק נכסי נפקדים" היה הדבר הנכון בזמן הנכון.
ההשוואה בין היהודים שסבלו מהנאצים לבין ערבים שתמכו בנאצים היא חרפה. כי האמת הפוכה. המנהיג החשוב ביותר של ערביי פלשתינה היה המופתי, חאג' אמין אל־חוסייני. הרמטכ"ל בפועל של המלחמה נגד ישראל במלחמת העצמאות היה פאוזי קאוקג'י. שניהם שהו בגרמניה בשנות מלחמת העולם ה־2. שניהם היו חסידי היטלר. שניהם תמכו בהשמדת יהודים. כך שצריך לדייק: יהודים שגורשו ממדינות ערב או אירופה – זכאים לפיצויים. אבל אלה שהמנהיגים שלהם היו נאצים צריכים לשלם פיצויים גם אם הם הובסו והפכו לפליטים.
בעימותים ובמופתי
פה ושם נשמעת הטענה שמדובר במנהיגים, וערביי פלשתינה לא היו אמורים לשלם את המחיר. ראשית, לא כל המגורשים באירופה הזדהו בהכרח עם מנהיגים מסוגו של היטלר, ולמרות זאת הם שילמו את המחיר. ושנית, אצל ערביי פלשתינה הסיפור שונה. ספר חדש ומרתק, "תיק סגור: תעלומת המופתי והשואה", של יוני רייני, כולל גילויים חדשים גם בהקשר הזה.
למשל, לפי סקר שערך סרי א־סכאכיני, בשנת 1941, בהזמנת הקונסוליה האמריקאית, 88 אחוז מערביי פלשתינה תמכו בגרמניה הנאצית, לעומת תשעה אחוזים בלבד שתמכו בבריטים. כשנדמה היה שפלישת הגרמנים בפיקודו של רומל קרובה, היהודים חששו מהשמדה, ואילו הערבים חיכו בתקווה, תוך כינוי החיבה "אבו־עלי" להיטלר וברכת "הייל רומל" איש לרעהו. וכדי להבהיר את התמונה, 78 אחוז מהמתגייסים הערבים לצבא הבריטי, מקרב ערביי פלשתינה, ערקו כדי להצטרף לכוחות של רומל, שהיה על סף כיבוש מצרים ופלישה לפלשתינה.
בסופו של דבר, המופתי חובב היטלר רצח בעיקר ערבים שהתנגדו לדרכו. 3,500 נרצחו על ידי תומכיו בתקופת המרד הערבי. הרבה יותר ממספר הערבים שנפגעו בעימותים עם יהודים, לאורך המנדט הבריטי. אם זה מה שעשה המופתי לערבים, אין צורך לנחש מה חובבי המופתי והיטלר היו עושים ליהודים. אז סליחה שלא הובסנו.
אז אולי במקום לשקוע בהונאה עצמית ולקבל תמיכה מהאקדמיה ומהתקשורת המטורללות, מוטב לח"כ תומא־סלימאן להתחיל בגיוס כספים לצורך פיצויים ליהודים. ובעצם, נניח לפיצויים. עדיף שלום ופיוס. ולשם כך, יש צורך בשיבה למציאות ולעובדות.
כשהטרנספר היה כשר
יוסף ויץ מוכר באתוס הלאומי כ"גואל קרקעות". בעקבות קריאה ביומניו החליטה נינתו, מיכל ויץ, לעשות עליו סרט. "קופסה כחולה" שמו. ויץ מספרת כי נדהמה לגלות שסבא־רבא שלה היה תומך מובהק ברעיון הטרנספר. ויץ עמד בראש "ועדת הטרנספר", ועדה שהוקמה בעקבות הבריחה והגירוש של ערביי פלשתינה במלחמת העצמאות. תפקיד הוועדה היה למנוע חזרה של פליטים.
ברגע הראשון קצת קשה להבין על מה התדהמה. במחצית הראשונה של המאה הקודמת זכה רעיון הטרנספר לתמיכה בקהילה הבינלאומית. זה היה בית הדין הקבוע לצדק, שהיה הטריבונל הבינלאומי החשוב ביותר, שהצדיק את הרעיון כבר ב־1930 כאמצעי להשכנת שלום. וזו הייתה ועדת פיל ב־1937 שכללה אותו בין המלצותיה. וזו הייתה מפלגת הלייבור הבריטית שכללה במצעה ב־44' המלצה לטרנספר לצורך פתרון הסכסוך היהודי־ערבי. וזה היה וינסטון צ'רצ'יל, שהכריז בפרלמנט הבריטי לקראת סוף מלחה"ע, שלא יהיה מנוס מגל גדול של טרנספרים. וזה היה מוסא אל־עלמי, מהמנהיגים הבולטים של ערביי פלשתינה, שתמך בקנטוניזציה של הארץ, שמשמעותה הייתה גם טרנספר של נכסים ואוכלוסייה. כך גם נורי סעיד, ראש ממשלת עיראק, שתמך בחילופי אוכלוסייה בין יהודים לערבים. בהנהגה הציונית התלבטו, ודווקא מתוך חשש שיזיק לאינטרס הציוני שיגרו משלחת לנציגי הלייבור כדי שיחזרו בהם מרעיון הטרנספר.
לפתחה של השרה
האם ישראל הייתה אמורה לאפשר את חזרת הפליטים? ובכן, כ־60 מיליון איש עברו טרנספר במחצית ה־1 של המאה הקודמת, במסגרת התפרקות האימפריות וההכרה בזכות ההגדרה העצמית. וכי לאחר איומי ההשמדה של הצד הערבי, שלוש שנים לאחר השואה, ולאחר שהמזימה לא צלחה, והערבים ברחו, ובמהלך הקרבות גם גורשו – ישראל הייתה צריכה לקבל אותם בחזרה? וכי טורקיה ויוון החזירו קרוב לשני מיליון מגורשים? וכי צ'כיה החזירה שלושה מיליון גרמנים? וכי פולין ואוקראינה החזירו 1.4 מיליון מגורשים? 20 מיליון עברו את חוויית הגירוש לאחר מלחה"ע ה־2, משום שזו הייתה הנורמה. לא היה צורך ב"ועדת טרנספר", כי איש לא חשב שיש להם "זכות שיבה". היה ברור שערבוב אוכלוסיות הוא הבעיה. לא הפתרון.
גם כ־850 אלף יהודים נמלטו או גורשו ממדינות מוסלמיות. הם לא איימו, הם לא תמכו בשום פולש. ולמרות זאת, הם נאלצו לעזוב, ורכוש בשווי עתק הוחרם והופקע. זו הייתה הנכבה היהודית. אבל היא נשכחה. על כל אלף פרסומים על הנכבה הפלסטינית יש אולי אחד על הנכבה היהודית. ההיסטוריה עוברת שכתוב. השקר מנצח.
הנורמות השתנו. טרנספר הפך לבלתי מקובל. ומי ששופט את ויץ על דברים שנאמרו ונעשו במחצית הראשונה של המאה הקודמת, על בסיס הנורמות של 2021 – חוטא לאמת. כך שאפשר להבין מדוע התרגשה מיכל ויץ. מערכת החינוך הישראלית לא לימדה אותה עובדות בסיסיות. לתשומת ליבה של שרת החינוך החדשה.
לפנייה לכתב/ת 
