אנחנו הילדים של אנטבה
בשבוע אחד נורא ביולי 1976, בטרמינל באוגנדה, השתנו חייהם של שבעה ילדים לנצח. זמן רב נשאו את צלקותיהם לבדם, חלקם בשתיקה לפני חמש שנים נפגשו מחדש, וסורין הרשקו, הצנחן שחילץ אותם מהתופת ונותר משותק, פתח להם קבוצת ווטסאפ שבה חזרו לתמוך זה בזה "אלה אחיות ואחים שלי", אומרת רג'ין טייכנר–לוי שהייתה בת שש וחצי כשנחטפה, "עברנו ביחד אירוע כל כך מטלטל שאנחנו מבינים גם בלי מילים". וציפי כהן–גונן, שאיבדה את אביה מצטרפת: "הקבוצה הזאת היא התרפיה שלנו מאנטבה"
אפילו הדחף להנציח את אביה, ד"ר פסקו כהן, שנורה במהלך החילוץ ההרואי מהטרמינל ההוא באנטבה, לא גרם לבתו, ציפי כהן־גונן, שהייתה אז בת שמונה, לפתוח את סגור ליבה. היא חזרה ארצה עם אמה ואחיה, יומיים לאחר מכן התדפקו חיילים על הדלת ובישרו שהאב נפטר בבית החולים בניירובי, ואחרי שהוא נקבר בבית העלמין בחדרה, עירם, היא דחסה את כל הזיכרונות למגירה נעולה. "זה האופי שלי", היא נשמעת כמצטדקת, "תמיד להסתכל קדימה. לא להיתקע בעבר".
ככל שנקפו השנים נדמה היה לציפי שהיא עמדה במשימה שהציבה לעצמה. את דמות האב שחסרה לה היא מצאה בסורין הרשקו, הצנחן שנפצע במבצע החילוץ ונותר משותק בארבע גפיו, מהצוואר ומטה. "מבחינתי זה היה קישור טבעי, סורין הציל אותי, בזכותו אני בחיים". כשאמה נישאה בשנית, היא העניקה את הכינוי "אבא" לאביה החורג. אפילו לשאלה המביכה שהופנתה אליה אין־ספור פעמים היא התרגלה.
איזו שאלה מביכה?
"אם אני הבת של יוני נתניהו. יוני, כבודו במקומו מונח, אני חייבת לו את חיי, אבל פסקו כהן, היה רק אחד".
"בכל פעם שהגעתי למקום חדש היה מי שהציג אותי בתור 'הילדה החטופה מאנטבה'", מספרת ציפי. "כשביקשו ממני לספר מה אני זוכרת לא ידעתי מה לענות. לא רציתי להשבית את השמחה". לפני חמש שנים, במפגש לציון 40 שנה למבצע, פגשה ילדים נוספים שהיו שם. הרשקו היה זה שפתח את קבוצת הווטסאפ "הילדים של אנטבה" מבלי שידע איזה מקום היא תתפוס בחייהם ובחייו.
"ראיתי מולי אנשים נחמדים אחד־אחד", מספר הרשקו, "התרשמתי שהם לא אוהבים לדבר על אנטבה, אבל חשבתי שזה יהיה נחמד לשמור איתם על קשר של פעם בשנה". בפועל זו קבוצה פעילה ותוססת. שמונת חבריה מתייצבים בביתו של הרשקו ביום הולדתו, והוא מגיע בכיסא הגלגלים ועם המטפל הפיליפיני למסיבות שהם חוגגים בבתיהם. אנחנו משפחה, חזרו והצהירו השבוע, כשנפגשו ביום העיון שהתקיים במרכז פרס לציון 45 שנה למבצע אנטבה שיחול ב־4 ביולי. וכמו שקורה במשפחות הכי הטובות, המפגש ביניהם נפתח בשאלות על אלה שבחרו להישאר מחוץ לתמונה.
מה, היו עוד ילדים באנטבה?
"ברור", אומר בני דוידזון (58). "אני מעריך שהיו כ־20 נוסעים מתחת לגיל 18 על המטוס שנחטף, אבל לא כולם מסוגלים להתמודד עם התיק הזה, שהועמס על גבם. מאז שנת ה־40 למבצע אני מרצה בסוגיות של התמודדות עם מצבים בלתי אפשריים. אתה לא חייב להיחטף כדי להגיע למצב כזה. כל אחד והטראומה שלו, אבל ההתמודדות היא אותה התמודדות".
"קובי, אחי הגדול, שהיה בן 13 בעת החטיפה, מעולם לא הגיע לאף מפגש", מעידה ציפי. "זה קשה לו וכבד עליו ואני מכבדת את זכותו להתמודד בדרך שלו, בשקט, מהצד. אצלי זה אחרת. הקבוצה הזאת היא התרפיה שלי. כשאני מדברת אני משחררת ומתקדמת. עכשיו אני מצטערת שרק לפני חמש שנים התחלתי לדבר".
"ציפי למדה שכבה מעליי", מספרת רג'ין טייכנר־לוי (51), שהייתה בת שש וחצי, כשנחטפה עם הוריה ושתי אחיותיה. "הסתובבנו באותם מעגלים חברתיים, היא ידעה שאני מאנטבה ואני ידעתי שהיא מאנטבה, אבל מעולם לא דיברנו על זה. משהו בתת־מודע של שתינו כפה עלינו שתיקה. מאז הכנס, כשבפעם הראשונה הזדהינו זו בפני זו בתור ניצולות אנטבה, הפכנו לחברות הכי טובות בעולם. בחמש השנים האחרונות חברי הקבוצה הם אחיות ואחים שלי. עברנו יחד אירוע כל כך מטלטל שאנחנו מבינים זה את זה גם בלי מילים".
"אני לא מתייחס אליהם כאל הילדים שלא נולדו לי", אומר הרשקו (66), "בעיניי הם חברים טובים שלי, וחשבתי שבמהלך השנים שמעתי את כל מה שהם זוכרים משם, אבל הם תמיד מפתיעים אותי בזווית חדשה. בכלל, במפגשים שלנו אנחנו כמעט ולא מדברים על אנטבה. לא צריך לדבר. אנחנו זוכרים".
ניצולה במתקן החקירה
ציפי לא מסתירה את הדמעות כשהיא חושפת את סיפור אנטבה שלה. אמא שלה, חנה כהן־ליפשיץ, נזעקת לחדר ומבקשת ממנה לעצור. "עכשיו אתם מבינים למה לא יכולתי לדבר על זה?" ציפי מתגוננת. "אמא שלי שייכת לדור של 'אסור לבכות', היא מפרשת את הדמעות כחולשה, ולא עוזר לי כשאני מסבירה לה שהבכי עדיף על התקף לב. הרי זה חייב לצאת ממני באיזושהי צורה".
היא הייתה במטוס בדרך לטיול משפחתי בפריז. "אחרי שהמראנו מאתונה נרדמתי וישנתי עד שאבא העיר אותי ואמר לי לשים את הידיים על הראש. לא שאלתי למה, שמעתי את הצעקות של המחבלים, ראיתי את הבלגן, הבנתי שמשהו רע קורה ואמרתי לעצמי שעוד מעט המשהו הרע הזה ייגמר. אם הוריי ואחי איתי חייב להיות לזה סוף טוב. כשהמטוס סוף־סוף נחת באנטבה והתחלנו לרדת שאלתי את ההורים אם נקבל חדר במלון".
השבוע של החטיפה נצרב בזיכרונה כמחנה של הצופים, "בעיקר בזכות ז'אן ז'אק מימוני, בחור בן 19 עם תלתלים גדולים, שתיפקד כמו המדריך שלנו. הוא ניגן לנו בגיטרה ואירגן לנו משחקים. הוא נהרג בחילוץ. מי זוכר אותו חוץ מאיתנו?
"חוץ מזה אני זוכרת שהאוכל היה מגעיל, והטעם של תפוחי האדמה ברוטב עדיין חי לי על השפתיים. אמא שלי הרגישה מאוד לא טוב ורצו לפנות אותה, אבל אבא, שהיה רופא משפחה, התנגד בתוקף וטען שהוא יטפל בה. כשחזרנו ארצה ושמענו שדורה בלוך נפטרה בבית החולים, אחי ואני הבנו איזה מזל היה לנו. היינו חוזרים ארצה בלי שני הורים".
גם כשהחל מבצע החילוץ, היא ישנה. "אבא תפס אותי ואת אמא ורץ איתנו לקיר שליד השירותים ונשכבנו על הרצפה. קובי, אחי, התחבא מתחת לאיזשהו שולחן. כשהיריות גברו אבא התרומם לחצי דקה, לחפש את קובי, וחטף צרור בבטן. אמא, שהייתה אחות, הורידה מיד את החולצה שלה וניסתה לחבוש אותו. הראש שלו נשמט לאחור וראיתי אותו מדמם ומדמם. כשהיריות פסקו הוא פונה לבית החולים שם.
"בהרקולס, בדרך לארץ, ניגשה לאמא אחת הדיילות מהצוות הצרפתי, אן פרנקלין, בחורה מדהימה. היא אמרה לאמא, 'זה לא נעים שאת יושבת בחזייה', הסירה את החולצה של אייר פראנס ואמא לבשה אותה. זה הצילום שלנו חוזרים ארצה. אמא במדי אייר פראנס. כל החטופים התקבלו בצהלות שמחה, ורק הפנים של אמא, בתמונה ההיא, משקפות את הסיוט. דאגנו לאבא. אחרי יומיים הגיעו מהצבא והודיעו שהוא לא שרד. שמעתי את הדפיקה בדלת, שמעתי את אמא צועקת והבנתי שהחיים שלי כבר לא יהיו אותו הדבר. אני כבר לא אהיה הבובה המפונקת של אבא. כל האופטימיות ושמחת הילדות שלי נעלמו עד שהצלחתי להחזיר לי אותן. איך? אני חזקה. פעם חשבתי שאני חזקה בגלל אנטבה, עם השנים הבנתי שאני פשוט חזקה".
כשהתגייסה לחיל המודיעין היא לא ידעה שהתפקיד שתקבל יכפה עליה להתעמת עם זיכרונות משם. "קצין המיון, שידע על אנטבה, שאל אותי איזה תפקיד קורץ לי", מספרת ציפי, "ועניתי 'זה לא משנה, העיקר שתיתן לי לעשות משהו משמעותי, אני מורעלת על צה"ל שהציל את חיי'. באמת, כשאני רואה מדים אני הופכת לגלידה. קצין המיון אמר, 'יש לי תפקיד מיוחד בשבילך, יש לי הרגשה שהוא יעשה לך טוב'. והוא צדק. הוצבתי במתקן חקירות של טרוריסטים, הייתי הרל"שית של מפקד הבסיס.
"זה היה סוג של סגירת מעגל, 'אתם הייתם שבוע מעל הראש שלי ועכשיו אני שנתיים מעליכם'. אמנם אלה היו מחבלים אחרים, אבל עדיין מחבלים. הפעם הבאה שאנטבה חזרה אליי הייתה כשבתי טל הייתה בת תשע. חמי הביא לה מחו"ל שמלת ג'ינס, וברגע שראיתי אותה בשמלה הזאת, פרצתי בבכי. שמלת ג'ינס הייתה הבגד שלבשתי במשך כל השבוע של החטיפה".
כשהדמעות שלה גוברות, חברתה רג'ין לוי ממהרת להחיש אליה מים קרים. רג'ין היא הבכורה מבין שלוש בנות טייכנר, ילידות צרפת, ששהו בארץ בביקור משפחתי ונחטפו בדרכן חזרה לפריז. הצעירה שבהן, סנדי טייכנר־אלמוגי (47) הייתה אז בת שנתיים וחצי. "אין לי שום זיכרונות מאנטבה", היא מספרת, "אבל אמא גידלה אותי עם סיפורים שהפכו לחלק ממני. למשל שהמחבלת הגרמנייה כנראה נדלקה עליי. כשהיינו במטוס היא עצרה ליד אמא, לקחה אותי בזרועותיה ודיגדגה אותי. אני התפקעתי מצחוק ואמא רעדה מפחד".
אחותה, סבין טייכנר־שרון, שהייתה אז בת שלוש וחצי זוכרת בעיקר את הימים אחרי. "ב־14 ביולי, בחגיגות יום נפילת הבסטיליה, ראש העיר הטה את המצעד לעבר הרחוב שלנו, הצדיע והכריז שלוש פעמים 'ויו יזרעאל', תחי ישראל. באותו המעמד אבא, ד"ר ג'ורג' טייכנר, החליט לעשות עלייה. הוא אמר, 'אני רוצה שהילדים שלי יגדלו רק במדינה שדואגת לאזרחים היהודים שלה'".
במשך שנים רבות נמנעה סבין מכל קשר לאנטבה. "היה סביבי באזז תמידי של 'הילדה מאנטבה' וכיוון שהזיכרונות שלי קלושים הרגשתי שאני מאכזבת את הסביבה. הייתי נציגה של משהו גדול ממני. העדפתי לרדת מתחת לרדאר. עכשיו, בטקס במלאת 45 למבצע, התרגשתי לשמוע את דליה רבין מדברת על 'אחווה יהודית ותעוזה ישראלית'. פתאום נפל לי האסימון. זה המוטו שליווה אותי כל חיי, מבלי שידעתי להגדיר אותו במילים".
רג'ין לוי הייתה אז בת שש וחצי ולדבריה היא זוכרת הכל. "צעקות, צרחות, הפקודה להניח את הידיים על העורף. אמא מספרת ששאלתי אותה 'הולכים להרוג אותנו?' והיא הינהנה". אחרי שעלתה המשפחה ארצה ועברה לגור בקיסריה היא פגשה דמויות שנצרבו בזיכרונה. "בבית ממול גר יאנוש בן גל, שהיה אחד ממתכנני המבצע, הוא היה זה שקנה את המרצדס, ובהמשך הרחוב גרו שיקי שני, הטייס של ההרקולס הראשון, ועמירם לוין, שנשלח לצרפת לראיין את החטופים ששוחררו. העובדה שאני גרה בסמיכות לאנשים שאחראים לשלומי העניקה לי המון חוסן. הקרבה אליהם הפכה אותי מילדה חטופה לעטופה".
קשר השתיקה שלה נפרם רק כשבנה אוֹרי היה תלמיד כיתה ו'. "יום אחד הוא חזר מבית הספר והודיע לי שהמורה ביקשה שאחד ההורים ירצה בכיתה והוא הצביע ואמר שאמא שלו תשמח לספר את סיפור אנטבה. לא שמחתי, פחדתי, אבל לא רציתי לאכזב אותו. כשהגעתי לכיתה, המורה אמרה לי, 'את תספרי וגם אורי ישתתף, הוא מכיר טוב את הסיפור'. נדהמתי. אמרתי למורה שמעולם לא סיפרתי על כך לאורי. מאז נפתח הסכר. אנטבה הייתה ותהיה תמיד חלק ממני. אני לא פוחדת לטוס, אבל אני מאוד רגישה לסביבה. תמיד פוקחת עיניים ב־360 מעלות ובודקת מה קורה במרחב שלי".
ביס אחד למזכרת
שי גרוס, שכתבה נרחבת על סיפורו פורסמה לאחרונה במוסף זה, התרגל להגדרתו בתור הילד הישראלי הצעיר ביותר באנטבה (סנדי וסבין היו אזרחיות צרפת). בן שש. גם הוא זוכר פרטים רבים, ובעיקר את החילוץ. "כשהפסיקו היריות אבא קם, פתח טיפה את הדלת וחייל שלנו כיוון אליו את הנשק", הוא מספר השבוע מה שעדיין לא חשף. "אבא שלי צעק לו 'ישראל, ישראל' וזה מה שהציל אותנו. כל מי שקם, כמו ז'אק מימוני, קיבל כדור מכוחותינו ונהרג במקום. החייל נכנס לחדר, לקח אותי מאבא וכיסה אותי בשמיכה כדי שלא אראה את הדם וההרוגים. באירוע של 40 שנה לאנטבה ניגש אליי בחור בשם אודי ואמר, 'אני החייל שהוציא אותך מהחדר על הידיים'. הוא סיפר 'כשהחזקתי אותך נתת לי ביס ביד מרוב פחד, ואת הביס הזה אני לא אשכח לעולם. כל הגוף שלך רעד. עברתי הרבה דברים בסיירת מטכ"ל אבל אתה ננעלת לי על היד'. לשנינו היו דמעות בעיניים".
רק השבוע הפנים שי שתואר בן הזקונים של אנטבה למעשה לא שייך לו. "אני הייתי בת חמש וחצי", מספרת אלה רוזנקוביץ' (50) שהמריאה עם הוריה, אמה וקלוד, ועם אחיה נועם שהיה אז בן עשר. "נסענו לבקר את הסבים והסבתות שלנו בפריז. אני זוכרת הבזקים מהרגעים הראשונים של החטיפה. המולה, המחבלים רצים במעבר, הפנים המודאגות של אחי. שאלתי אותו מה קרה והוא ענה 'אני לא יודע'. ההבזק הבא שאני זוכרת הוא שירדנו מהמטוס באוגנדה. אמא אמרה, 'טוב ילדים, הגענו לאפריקה, תמיד רציתי להגיע לאפריקה'. איו לי מושג איך היא הצליחה לשמור על חוש ההומור שלה".
השבוע בטרמינל נצרב בזיכרונה בתור "איזה קמפינג, משהו כיפי. אבא שלי, שכבר לא איתנו, סיפר שמדי יום שאלתי אותו 'גם מחר נהיה פה?' והוא ענה, 'כנראה שכן'. לדבריו הגבתי ב'איזה כיף'". רק כשבנה הבכור הגיע לגיל חמש וחצי – הגיל שבו נחטפה – התחילה לשאול את עצמה איך הוריה הצליחו לתפקד במציאות שנכפתה עליהם. "אני מעריצה אותם על כך. ברור שהשבוע הזה השפיע עליי, ואני לא יודעת איך הייתי מצליחה לעבור אותו כאמא, אבל הוא לא הפך לטראומה בזכות אבא. הוא החליט שאנחנו חייבים לטוס לפריז, בדיוק כמו שתיכננו, לסבים ולסבתות שחיכו לנו. חמישה ימים אחרי שחזרנו הביתה, לירושלים, טסנו לשם – הפעם לא באייר פראנס, אלא באל על – והם פינקו אותנו בלי סוף".
עלייה מהירה למטוס היוותה גלגל הצלה גם עבור בני דוידזון שהיה בן 13 בעת החטיפה. "טסנו לניו־יורק במטרה לעשות את אמריקה מחוף אל חוף. זו הייתה מתנת הבר־מצווה שלי ומתנת הגיוס של אחי, רון". דקות ספורות אחרי ההמראה מאתונה הוא שמע צווחה מקפיאת דם מהמחלקה הראשונה. "אמא הניחה את ידה על הברך של אבא ואמרה לו, 'המטוס נחטף'. הוא, כדרכו, הרגיע אותה ואמר, 'בטח מישהו מרגיש לא טוב'. אבל אז ראינו נוסעת עם ידיים על הראש ומאחוריה צועדת מחבלת גרמנייה שמצמידה אקדח לרקה שלה ובידה השנייה מנופפת ברימון.
"אנחנו ישבנו באחת השורות האחרונות, ופתאום שני נוסעים ערבים שישבו מאחורינו קפצו לעבר המחבלת וגם הם נופפו ברימונים ובאקדחים. אבא אמר לנו, 'תזיזו את הישבן קדימה ותורידו את הראש כדי שאם ייפלט כדור לא תיפגעו'. וזה מה שעשינו. האדמה רעדה סביבנו, אבל זו הייתה הפעם הראשונה והלא־אחרונה שאבא הפגין מנהיגות וקור רוח ואת היכולת לקחת שליטה בסיטואציה בלתי נשלטת לחלוטין".
אביו, רב־סרן עזי דוידזון, הפגין את קור רוחו שוב כשהמחבל הגרמני הודיע מתא הטייס שיש לאסוף את הדרכונים בשקית. "לאבא, שהיה קצין בחיל האוויר, נווט קרבי במוסקיטוס, היה בארנק 'פס' להיכנס לבסיס כנף 1 ברמת דוד – מסוג הדברים שאתה ממש לא רוצה שייפלו לידיים של מחבלים. אדם אחר ודאי היה נכנס להיסטריה, אבל אבא שלי קרע את התעודה לארבע חתיכות, כל אחד מאיתנו קיבל רבע פס, קרענו אותו פעם נוספת, הכנסנו את החתיכות לפה עד שהפכו לכדורי נייר שאותם דחפנו לכוסות השתייה במושב שלפנינו. אחרי שתי דקות כבר לא היה זכר לנווט הקרבי".
הוא מוריד את הכובע בפני הוריו, היום בני 86, שהשבוע חזרו איתו מטקס נישואיו השניים במונטנגרו. "אידי אמין הוא איש מפחיד גם כשהוא לא צועק, אבל הוריי הצליחו למסך את הפחד באמצעות שגרה. הם שלחו את אחי ואותי לאסוף את ספרי הקריאה מהנוסעים ופתחנו שם ספרייה. הייתה תורנות. בין שמונה לעשר אחי ואני היינו הספרנים. נוסע אחר מצא לוח קרטון, צייר עליו ריבועים וכך קיבלנו לוח למשחקי שש־בש ודמקה. מדי פעם המחבלים שיחררו אותנו, הילדים, לנשום אוויר ליד הטרמינל. לקחנו פחיות משקה, מעכנו אותן ושיחקנו כדורגל.
"במהלך אחד המשחקים ראיתי בזווית העין שאמא שלי מדברת עם המחבל הגרמני וניגשתי אליהם. אמא שאלה אותו באנגלית, 'מה לך ולמאבק של הפלסטינים?' הוא ענה 'מה זאת אומרת? הם מסכנים, אין להם מדינה, ואנחנו עוזרים להם'. אמא שלי, מטר וחצי, עמדה מול המחבל הגרמני, 1.80 מטר, ואמרה לו, 'וכשתהיה להם מדינה הם יזרקו אותנו לים'. והוא ענה 'אין בעיה, במקרה כזה אני אחטוף מטוסים בשבילכם'. לך תבין היגיון של טרוריסט".
במוצאי שבת, ב־11 בלילה, הוא שכב על הרצפה והתקשה להירדם. "אורות הניאון דלקו מעליי, מאות חיילים אוגנדים הסתובבו בשטח, ופתאום שמעתי משהו שנשמע כמו מגדל של בקבוקים מתנפצים לרצפה. ההורים מיד משכו אותנו לכיוון הכניסה לשירותים, הנקודה היחידה שמוגנת מקו ירי ישיר, ונשכבתי עם הפנים לרצפה כשאמא שלי מכסה עליי בגופה ואבא מכסה על אחי. אלה היו דקות ארוכות של מלחמת גוג ומגוג. יריות וצעקות.
"אמא השפילה את ראשה לגב שלי, מילמלה את 'שמע ישראל' בלופ אין־סופי והוסיפה משפט משלה – 'אלוהים, בבקשה תציל אותנו, אל תיתן לנו למות'. הכדורים פגעו בקירות, הריח של אבק השריפה נכנס לי לאף וגם אני התפללתי בשקט עד שמישהו צעק 'יש פה חיילים ישראלים' והרמנו קצת את הראש.
"ראיתי את אמיר עופר ועמוס גורן, שני חיילים מסיירת מטכ"ל, מכוח הפריצה של יוני, שהיו הראשונים שנכנסו לאולם. הם לבשו מדים מנומרים של הצבא האוגנדי וכובעים לבנים והיו חמושים בקלצ'ניקובים, במקום בעוזי, לצורך הסוואה. אבא כיסה את העיניים שלי כדי שלא אראה את המראות שילד בן 13 לא חייב לראות. זה היה מרחץ דמים. בחוץ חיכו לנו גולנצ'יקים שהריצו אותנו להרקולס. פעם אחת עצרנו והתכופפנו, בגלל יריות לכיוון שלנו, וכשהסתכלתי לאחור ראיתי אבוקות אש. זה היה עמר בר־לב מסיירת מטכ"ל שפוצץ את המיגים שחנו על הקרקע".
הטיסה מניירובי לישראל ארכה שבע שעות ועברה מעל מדינות אויב. "בהרקולס יש שתי דלתות צדדיות עם חלון קטן ואבא שלי עמד שם וסירב להתיישב. שאלתי אותו 'אבא, מה אתה מחפש?' והוא, בלי להוריד את העיניים, ענה, 'פאנטומים'. הוא ידע שאם המצרים יזניקו מטוסי קרב לעבר ההרקולס אנחנו אבודים, והוא חיכה לפאנטומים שישמרו עלינו. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את אבא שלי במתח.
"כמה ימים אחרי שחזרנו לארץ, ב־14 ביולי, בהחלטה מאוד אמיצה של הוריי, טסנו לניו־יורק ועשינו את המסע מחוף לחוף, לא החמצנו אף תחנה מהתוכנית המקורית של הטיול".
אחיך הגדול, רון, לא שותף בפגישות "הילדים של אנטבה".
"נכון, כל אחד מתמודד אחרת. אמא שלי הפכה לקצינת התקשורת של המשפחה וכתבה שלושה ספרים על אנטבה והרצתה בארץ ובחו"ל. במלאת 40 שנה למבצע, כשהתעייפה, אמא ביקשה ממני להתלוות אליה וכך נפתח אצלי הסכר. אח שלי הוא אלוף משנה ששירת 27 שנה ב־8200, גם לפני אנטבה הוא היה המופנם והשקט שבין שנינו, מעולם לא שמעתי ממנו אף מילה על עצמו. הוא מתמודד בדרך שלו, בשקט".
סורין הרשקו, 45 שנה אחרי הפציעה שהושיבה אותו בכיסא גלגלים, ממשיך לשדר אופטימיות. "הייתי אז צנחן צעיר, לקראת שחרור, כבר הזדכיתי על הציוד שלי", הוא מספר. "אבל כשהתחילו לדבר על מבצע חילוץ הרגשתי שאני לא מוכן לוותר על ההזדמנות לקחת חלק בפעולה. אין לי ספק שהיום הייתי עושה בדיוק אותו הדבר. לא מזמן הרציתי בפני צנחנים וכשנשאלתי האם אני לא מצטער על שיצאתי לשם עניתי להם בשאלה. אמרתי להם, 'כל חייל יודע שהוא עלול למות או להיפצע קשה, אבל אם החילוץ באנטבה היה מתרחש היום, מי מכם היה מוכן להשתתף בו?' ולא היה חייל אחד שלא הרים את היד".
לפנייה לכתב/ת 
