כמעט 23 שנים מלווה רבקה רביץ את הנשיא היוצא רובי ריבלין, צועדת איתו בנקודות הכי דרמטיות בקריירה. בגיל 18 התחתנה עם בנו של חבר הכנסת המיתולוגי מיהדות התורה, אברהם רביץ, וכך גם התחתנה עם הפוליטיקה. משנת 1999 היא צמודה לריבלין – כיו"ר ועדה, כיו"ר סיעה, כשר, כיו"ר הכנסת ובשבע השנים האחרונות כראש הסגל בבית הנשיא. יודעת הכל, מנהלת בשקט ובמקצועיות את מאחורי הקלעים של העשייה הפוליטית הסבוכה, נאמנה. כעת ריבלין נפרד מבית הנשיא ורביץ לראשונה מחשבת מסלול מחדש.
"הנשיא ריבלין הוא דמות מיוחדת כל כך, ומי שאיתו – איתו לתמיד. הוא אדם של אנשים", היא אומרת. "אני בטוחה שיעשה עוד הרבה עבור המדינה, אבל אני אישית יוצאת לדרך חדשה, מחפשת נתיב. זה כנראה יהיה קשור לחברה הישראלית, זה חיידק שאני לא יכולה להיפטר ממנו".
כשאני שואלת מה אישה מוכשרת כמוה הייתה רוצה להיות, התשובה של רביץ קלה: "הייתי רוצה להיות חברת הכנסת החרדית הראשונה במפלגת יהדות התורה", היא עונה בפשטות, בלי דרמה. כאילו האופציה מונחת על השולחן.
מתחילת דרכן, המפלגות החרדיות חסמו כל אפשרות לייצוג נשי בטיעונים הלכתיים לפיהם אישה לא יכולה להיבחר לתפקיד שיש בו שררה. השינוי הדרמטי במעמדן של נשים מאז אותן הלכות לא השפיע על השמרנות החרדית, אבל רביץ רגועה: "אני יודעת שבסוף זה יקרה. אני מאמינה שהשינוי יהיה תהליכי, זה מאוד קשה לאדם החרדי לשנות את מוסכמות החשיבה. אגב, בכל מפלגה, גם ביש עתיד הליברלית לצורך העניין, אף פוליטיקאי לא יפנה את מקומו מרצון. אם לא היה לחץ חברתי לשבץ נשים באופן שוויוני במפלגות החילוניות, הן לא היו עושות את זה. הלחץ הציבורי הוא זה שיעזור, וגם פה יידרש תהליך חיצוני יחד עם הכשרת הלבבות. אולי חוק שיחייב שילוב אחוז מסוים של נשים בכל מפלגה".
רביץ מתנהלת בזהירות, מבינה עד כמה חשובה הלגיטימציה מתוך המגזר על מנת שתהליכים כאלו יבשילו. כבר כמה שנים תנועת "נבחרות" שהוקמה על ידי נשים חרדיות מבקשת לשלב נשים בש"ס וביהדות התורה. כל אחת מהפעילות החברתיות הללו שילמה מחירים לא פשוטים עבור המאבק הזה, שהגיע גם לפתחו של בג"ץ. המחיר הכבד ביותר הוא המיתוג שלהן כ"חרדיות מזויפות", כאלו שלא מייצגות את הקהילה ולא באמת שייכות לה.
רביץ מודה בכנות כי לא יצאה למאבק הזה או הזדהתה איתו. "אני מבינה את מי שנאבקות על זה בפומבי, אבל אני לא אוהבת את ההתרסה. בהרבה מובנים הן עושות את זה גם בשבילי ובשביל אחרות, אבל אני בנקודה פריווילגית, אולי אפילו מפונקת, שיכולה להגיד שאני לא אוהבת את זה כי זה נגד הממסד. אני חרדית גאה ומיינסטרימית ומוכנה לשלם את המחיר עבור זה. למשל, הייתי רוצה שהילד שלי ילמד מתמטיקה ואנגלית ברמה יותר גבוהה, אבל בגלל שאני חרדית מיינסטרימית אני שולחת אותו לחיידר הרגיל". מי שרוצה שינוי מבפנים, רביץ טוענת, צריכה הרבה סבלנות. "אני לא אצא נגד הרבנים, אבל כשהקרקע תוכשר למהלך הזה, אני יודעת שיבואו לבקש ממני לשאת בתפקיד".
לא מעצבן אותך לראות שהח"כים החרדים מסתדרים מצוין עם פוליטיקאיות ועדיין נשים לא יכולות להתמודד במפלגות חרדיות?
"להפך. זו ההוכחה הניצחת ששילוב נשים זה לא הבעיה. אני מבסוטה לראות שהם לא מחרימים נשים כמגדר, זה אומר שזה בסך הכל סידור שנוח להם ולכן הם לא יוצאים נגד זה. לדרעי היו יועצות חרדיות בתחומים שונים לאורך שנים. זה פשוט לא במיינסטרים ולהם זה לא דחוף. יש את הטענה ההלכתית לפיה לאישה אסור לכהן בכנסת משום שררה, אבל זה לא ככה בעיניי. למה חשוב שיהיה ייצוג של נשים? כי הכנסת היא סוג של ועד בית, הבית של כולנו. זה מקום שמטפל בבעיות היום־יום שלנו, ונשים מכירות לפחות 50 אחוז מהצרכים של הקהילה".
האמביוולנטיות שזורה לאורך כל שיחתנו. רביץ שוב ושוב מדגישה שמהלך כזה חייב לקבל תמיכה רחבה מהקהילה. "בעיניי זה חייב להיות בדרך המלך. בשביל לייצג קהילה צריך להיות חלק ממנה. אם מתריסים מול הרבנים אז זה כבר לא מייצג את הקהילה אלא את הכבוד המדומה. אני מודה שכרגע אנחנו, הנשים, במלכוד מובנה. אבל אני גם מזכירה לעצמי שתהליכים קורים. בעבר נשים חרדיות לא נהגו ולא עבדו ולא הצביעו, והעולם השתנה. ואני בטוחה שגם הדבר הזה ישתנה, ואז אני אהיה שם. אני יודעת שיש לי את הכישורים ואת הניסיון. אני אישה מאמינה".
רביץ נשואה ליצחק, ראש מועצת קריית יערים וגם המנוע מאחורי כל הבחירות המקצועיות שלה. "הוא הראשון ששכנע אותי לעשות מה שאני טובה בו. בשונה ממני, הוא לא חושב שיהיו ח"כיות חרדיות כל כך מהר", היא מחייכת. בתקופת הקורונה הם ניהלו את המענה הקהילתי והעירוני להתפרצות המגפה ביד רמה. בבית שלהם, השליחות הציבורית זורמת בדם. מה המורשת של אם כמו רבקה לבנות שלה? "אני אומרת לכל צעירה חרדית שתעשה מה שטוב לה, שתהיה איפה שנוח לה. לי התאים ללדת 12 ילדים ולהיות ראש הסגל של הנשיא, אבל זה לא מתאים לכל אחת. הבחירה היא חשובה, וההבנה שאת יכולה להגיע לכל מקום שתרצי ועדיין לשמור על כל דקדוקי המצוות של ההלכה. יש לי חברה חרדית שהיא טייסת באל על, אישה מהממת ומעוררת השראה שמקפידה קלה כבחמורה. וגם – המשפחה היא הנכס שלנו. בסוף הילדים והבית הם המוקד והם לא מתחלפים כמו קריירה, אבל אל תוותרי על מה שאת טובה בו".
אם תהיי חברת כנסת, מה הדבר הראשון שתעשי?
"המון. אבל קודם כל אני אשנה את שעות הפעילות בכנסת. המליאה מתחילה בארבע אחר הצהריים עד אמצע הלילה כי בעבר הח"כים עבדו בעבודה נוספת, לרוב כרואי חשבון ועורכי דין, וכל המנגנון הותאם עבורם. היום חברי כנסת הם רק חברי כנסת, אבל דורשים מהם לעבוד בערב ובלילה במקום להתחיל דיונים ב־11 בבוקר ולהגיע בשעה הגיונית. מהלך כזה גם היה מגביר את השוויון. גם לגברים מגיע לראות את המשפחה שלהם ולא לפגוש את הילדים רק בשבת. למה זה לא שונה עד היום? כי אין מספיק נשים אז נקודת המבט הזאת לא קיימת. חוץ מזה, אם אישה תעלה הצעה כזו, יחשבו שהיא מחפשת הקלות, לא יבינו שהיא מייצרת מנגנון שמיטיב עם כולם".
שלושה נשיאים אמריקאים פגשה רביץ במהלך תפקידה, אבל המפגש השבוע בבית הלבן היה אחר לגמרי. כשריבלין הציג אותה בפני ביידן ואמר: "היא אישה מאוד דתייה, יש לה 12 ילדים", התגובה היממה את כל הנוכחים בחדר – הנשיא כרע ברך בפני רביץ ואמר לה: "יש לי פה תמונה של אמא שלי, את חייבת לראות מי היא הייתה!"
כנסת ישראל / יום שלישי / 00:45
עוד לילה של קרבות בכנסת, קרוב לשעה אחת אחרי חצות. יו"ר האופוזיציה נתניהו מחייך חיוך מלא סיפוק. העמידה איתנה והידיים מאוגרפות סביב המסכה בחדוות ניצחון. הוא תועד כך על ידי דוברו טופז לוק. בטוויטר צייץ לוק את התמונה עם הכיתוב: "מנהיג ולוחם גם בשעות הקטנות". נגד מי נלחם יו"ר האופוזיציה? את מי הרגיש שהוא מנצח? אחת התשובות מסתתרת כנראה בתמונה, במסך המחשב של ח"כ שלמה קרעי, שיושב בגבו למצלמה. זום־אין על המסך מגלה על מה עומל קרעי. "פרק 3 - סילמן והצבועים" היא כותרתו של המסמך המטושטש, שמתברר שהוא חלק ממסה או אולי מחזה, שיר או שמא דבר תורה, שנוגע ליו"ר הקואליציה עידית סילמן.
הפוקוס כוון אל סילמן אחרי שספגה ערימות של שוביניזם מצד חברי כנסת בדיונים שניהלה. "תעני לי כמו ילדה טובה", דרש מיקי זוהר. "ילדה קטנה", עלבו שוב ושוב באישה בת 41. מאיר פרוש אף הסביר לסילמן שהיא כושלת בניהול הוועדה כיוון שאין לה קול בריטון. סילמן לא פראיירית. בציוץ של פסקה אחת מתוך ספרו של קווה שפרן, "סודות נתניהו", היא הצביעה על השיטה. שפרן מתאר כיצד נתניהו מגדיר בישיבות קמפיין את הכינוי שיש להדביק לכל אחד ממתחריו. כך לבני זכתה לדימוי של קרטון, גנץ לסכיזופרן ולפיד לפרזנטור. וסילמן? היא עוד מוצר שדורש מיתוג מחדש.
לאדם הסביר קל להסתכל ולהתחלחל, לצקצק על השיח הבהמי בכנסת או על הטקטיקות הנמוכות של הפוליטיקה. אבל המתקפה הזאת, קיצונית ואולי מתוכננת ככל שתהיה, היא בסך הכל שיקוף צורב. נשים חוות את ההקטנה הזאת, כביכול בדרך אגבית, באופן שוטף במהלך הקריירה שלהן. הסימונים האלו, שמשדרים שאת לא מקצועית דייך או מתחזה, הם מסר תרבותי רווח ויש לו מופעים בכל תחום בחיינו. לקרוא לאישה בוגרת ילדה זה לא רק תחבולה פוליטית, זו המציאות שכל אחת מאיתנו מכירה.
אל מול חיוכו המרוצה של נתניהו קל לסגל ציניות, אבל בסוף הוא יודע מה עובד. ההתנהלות הזאת מגרדת נגע שממילא קיים בנו. לפני שנגלגל עיניים על האופוזיציה, מוטב שנחשוב על עצמנו.
לא למדנו כלום
אתמול החל החופש הגדול, או החופש הבינוני אם תשאלו את ילדי הקורונה, שבילו חודשים ארוכים בבית. לאורך המגפה הילדים שלנו נתפסו כמטרד. או מפיצי מחלות או כאלו שמונעים מהוריהם לעבוד ונדרש למצוא להם סידור טכני שישאיר אותם בחיים. לא עצרנו לרגע לשאול מה הם באמת צריכים. מאז, אחרי הרבה תלאות, בתי הספר נפתחו והחיים כביכול חזרו למסלולם. על הצלקות שהותירה הקורונה איש לא התעכב, השגרה המדומיינת שטפה כל הזדמנות לחישוב מסלול מחדש.
אז מה השתנה מתחילת המגפה ועד עכשיו? המצב בעיקר החמיר. תלמידים ותלמידות הגדילו את הפערים הלימודיים, איבדו מיומנויות למידה ונאלצים להתמודד עם קשיים רגשיים וחברתיים. באפריל 2020, כשהקורונה עוד הייתה צעירה ורעננה, שוחחנו במוסף הזה עם אנשי ונשות חינוך. רעות צוקרמן, מחנכת ורכזת פדגוגית ביישוב הר ברכה, אמרה אז: "השאיפה היא שילדי כיתה א' יעלו כיתה כשהם קוראים, אבל אנחנו צריכות להיות ישרות עם עצמנו ולדעת ששנה הבאה נצטרך להתחיל מחדש".
כשהתחילה שנת הלימודים, המורות באמת התחילו מחדש, אבל נושאת המטוסים המסורבלת של מערכת החינוך לא ידעה להציע פתרונות. אחרי שנתיים עם ילדי כיתה א' שכעת כבר מסיימים כיתה ב', מודה המורה רעות: "לצערי חזרנו כאילו לא קרה כלום. כאילו זה יסתדר מעצמו. אנחנו מעלים בשנתון הזה בכל הארץ אחוז גבוה של תלמידים שסיימו כיתה ב' כשהם בעצם לא קוראים".
התקווה שמגפה עולמית תצליח לשנות במשהו את כיוון הספינה התבדתה. הסדר הישן אוכל לארוחת בוקר כל רצון אמיתי להתמודד עם אתגרי המציאות. מדהים כמה קל לחזור לדפוסים מוכרים, גם אחרי טלטלה דרמטית. שינוי בשדה כמו חינוך לא יגיע מהגדלת תקציב או מהקמת עוד ועדה. במקרה הזה, כסף הוא לא הבעיה ומשרד החינוך הוא לא הפתרון. שינוי תודעתי במעמדם של ילדים בקבלת ההחלטות ובעיצוב המדיניות, לעומת זאת, הוא התחלה טובה. מנספחים, לבני אדם מלאים. מנושא שנחשב ל"נשי" או חברתי משני, לנושא פוליטי מובהק.
במדינת ישראל אוהבים לדבר על ערכי המשפחה או על דמוגרפיה, אבל פחות אוהבים לדבר על שעות העבודה במשק שמונעות מהורים להיות משמעותיים בחיי ילדיהם. אוהבים לדבר על רכישת F35, אבל פחות על הצרכים של הילדים שיטיסו אותם בעוד כמה שנים. במקום לשעתק פתרונות קיימים, דווקא אנחנו, המבוגרים, חייבים להיכנס לתהליך של למידה משמעותית.
