זרעי קיץ 2011

מהמחאה הענקית של קיץ 2011 שהייתה חסרת תקדים בהיקפה, נותרו רק זיכרונות. בסוף הזיכרון הוא מה שאנחנו לוקחים איתנו הלאה. רגע אחד עוצמתי או מקטעי אירועים שנצרבים, תחושות, מראות, קולות, שגם אם קהו ודהו במהלך השנים שחלפו, עדיין מעוררים רגשה בכל פעם שנזכרים בהם. רגב קונטס שהיה ממובילי המחאה זוכר את הרגע שעלה ברוטשילד מכיוון הבימה ושדרת האוהלים נמשכה ונמשכה והגיעה כמעט עד רחוב אלנבי. זה היה בסך הכל ביום השני או השלישי למחאה והוא נתקף אז רעד "מהידיעה שאני אחד מאלו שאחראים לזה. הרגשתי שאני חלק ממשהו גדול, עוצמתי".

או למשל איציק אלרוב, ששבועיים קודם לפרוץ מחאת רוטשילד יזם מרד צרכנים ברשת נגד מחירי המזון המאמירים. "פתאום אני מוצא את עצמי בהפגנת ענק במוצאי שבת, של מאות אלפים, צועד לכיוון כיכר המדינה ואני בתוך ים אנושי. מכל הרחובות זורמים לכיכר נהרות אדם. עם כיפות סרוגות, בעלי זקנים חרדים, חילונים, דוברי רוסית, שמאלנים, ימנים, היה שם ערב רב, כל ישראל, כל המגזרים. הרגשתי שאני שותף לרגע מכונן בתולדות החברה הישראלית. זו צמרמורת".

ויש את ליאת ורדי בר שהייתה אחת היוזמות של מחאת העגלות שסיפרה השבוע על הרגע הבלתי נשכח שבו הביטה לאחור וראתה ים אנושי הולך בעקבותיה ומוחה על יוקר המחיה. גם לסתיו שפיר יש את הרגע הזה, "אני עומדת עם טלפון מתחת לפסל העיגולים בכיכר הבימה", שיחזרה השבוע, "מסתכלת על רוטשילד שכבר מלא באוהלים, וזה בסך הכל היום השלישי למחאה, שעת ערב מוקדמת, אור אחרון, ועונה לי הבוס שלי בעבודה ואני אומרת לו: 'אילן, אני באמצע משהו, אני מתפטרת', והוא עונה: 'ראיתי אותך בטלוויזיה, את הולכת לשנות את המדינה'".

אי־אפשר להפריז בעוצמת מחאת קיץ 2011 מהסיבה הפשוטה שדבר כזה לא אירע עד אז בישראל. גם בעשור שחלף לא אורגנה מחאה שהאפילה עליה. היא באמת הייתה מכוננת ויצרה שיח חדש. מחאה שנמתחה על פני כמה חודשי קיץ מהבילים, מצהרי יום חמישי, 14 ביולי באותה שנה ועד שבת, 29 באוקטובר, היסטורית בממדיה, כשמאות אלפים יצאו לרחובות, להפגין על נושאים חברתיים־כלכליים. ניסו לגמדה, לבטל את השפעותיה. את הצעירים שהתמקמו באוהלים במרכז תל־אביב כינו בזלזול "אוכלי סושי ומעשני נרגילות מפונקים". את מירי רגב, אז חברת כנסת, גירשו מהמקום. אחד המוחים זרק עליה בקבוק מים. בתגובה היא טענה כי מי שסילקו אותה "היו אנרכיסטים עם ריח של אלכוהול".

הליכוד היה אז בשלטון והיה לו אינטרס לתייג את המחאה הזו כגחמה של אשכנזים תל־אביבים פריבילגים. ניסו לצבוע אותה בגוון פוליטי. שמאל רדיקלי. בפועל, רוב העם היה בעדה. סמוך לפרוץ המחאה פורסם ב"ידיעות אחרונות" סקר שלפיו 88 אחוז מהציבור תומך בהפגנות ובדרישה לצדק חברתי וחלוקתי. היא חצתה מגזרים ועמדות פוליטיות. ב־41 יישובים הוקמו מאהלי מחאה. מאילת בדרום ועד קריית־שמונה ונהריה בצפון. אפילו במעוזי הליכוד הם ניטעו: בג'סי כהן בחולון, בשכונת התקווה בדרום תל־אביב, בשכונה א' בבאר־שבע, בכל הפריפריה החברתית והגיאוגרפית. למשך כמה חודשים השיח השתנה. הביטחון נדחק הצידה, כולם דיברו על צדק חברתי. בכל מוצאי שבת צעדו מאות אלפים ברחובות הערים. בעפולה, בחיפה, בבאר־שבע, בירושלים, בהפגנות המרכזיות בתל־אביב, וצעקו מדם ליבם "העם דורש צדק חברתי, העם דורש צדק חברתי!"

|

איציק אלרוב היה אז בן 25. יליד שכונת שפירא בתל־אביב, חרדי, נשוי, שעבד כסוכן ביטוח, אב ליהלי, אז בת כמעט שנתיים. "בגלל שגדלתי בדרום תל־אביב וגרתי בבני־ברק, הייתה לי מודעות חברתית", סיפר השבוע. "הייתה לי קולגה בעבודה שהתלוננה על מחיר הקוטג'. הוא עלה בסביבות השמונה שקלים והילדה הקטנה שלה חיסלה גביע בכל יום. תחשוב איזו הוצאה חודשית זו למשפחה, רק על קוטג'. ובאותן שנים חברות המזון העלו מחירים באופן קבוע. היו מוציאות הודעה לקונית 'עקב זה וזה אנו נאלצים להעלות מחירים'.

"התחלתי לבדוק מה קורה בארצות־הברית, באירופה, והפער היה בלתי נתפס. מטורף, כפול. הם גם משתכרים יותר מאיתנו פה בארץ וגם מוציאים פחות, כי האוכל שם זול יותר משמעותית. התחיל אז עידן הרשתות החברתיות, הפייסבוק צבר תאוצה. אמרתי לעצמי 'בוא נקרא לאנשים להתאגד, לא נקנה קוטג' עד שהמחיר יהיה שפוי'. היה לזה אימפקט מיידי. זה להסתכל על הפייסבוק שלך ולראות את המספרים טסים. תוך יומיים הצטרפו לקבוצה שהקמתי למעלה מ־100 אלף איש, ראיינו אותי בכל מקום, דיברו רק על יוקרה המחיה".

מחאת הקוטג' של אלרוב הייתה רק חימום מנועים. באותם ימים קיבלה דפני ליף, אז סטודנטית צעירה ואנונימית, הודעה מבעל הבית שלה שעליה לפנות את הדירה. היא חיפשה דירה חדשה והבינה שרמת המחירים המטורפת בתל־אביב לא מאפשרת לה למצוא כזאת במחיר סביר. שיר נוסצקי ורגב קונטס גרו אז בדירת שלושה חדרים מתפוררת במרכז תל־אביב ושילמו 4,800 שקל. "בדיוק גם אנחנו קיבלנו מכתב פינוי מבעל הבית", משחזרת נוסצקי, "וכשהתחלנו לחפש דירה אחרת הבנו שהסכום המופקע שאנחנו משלמים הוא בכלל מחיר מציאה".

קונטס העלה פוסט בפייסבוק שהוא ושיר מחפשים דירה חדשה וליף כתבה לו שהיא מארגנת אצלה בבית, ברחוב אהרונוביץ', מפגש של אנשים שנשבר להם ממחירי השכירות בתל־אביב. "זה היה משהו כמו שבוע לפני ההקמה של האוהל הראשון בשדרה. היינו עשרה אנשים", מספר קונטס, "והדיבור היה שמארגנים מחאה, דפני אמרה שהגיע הזמן לעשות מעשה ולצאת לרחובות".

סתיו שפיר, אז סטודנטית בת 26 לתואר שני ועיתונאית באתר Xnet מבית "ידיעות", גרה בדירת שותפים עם יונתן לוי בפלורנטין. "יונתן הראה לי פוסט בפייסבוק על מחאה שמתארגנת סביב מחירי השכירות. הזדהינו מיד, כי שנינו רטנו על המחיר הגבוה שאנחנו משלמים על הדירה הלא־שווה שלנו. הלכנו יחד למפגש אצל דפני והאנרגיה הייתה שחייבים לעשות משהו, שאי־אפשר להמשיך לשבת בחיבוק ידיים. היה ברור שנבוא עם אוהלים. תיכננו להקים אותם על רחבת הבימה, אפילו הלכנו לשם למחרת הפגישה. אבל הכיכר מרוצפת ואוהל צריך אדמה. הרמנו את הראש, חצינו את הכביש, עמדנו בתחילת השדרה ואמרנו: 'זה המקום, פה נשים את האוהל הראשון'. אחר כך רצנו שבוע אחרי אישורי משטרה, הדפסנו פליירים וחילקנו אותם, הסתובבנו עם מגאפונים והודענו על ההפגנה.

"אני אפילו זוכרת שבבוקר יום חמישי ה־14 ליולי, היום הראשון למחאה, רכבתי על האופניים שלי עם שני אוהלים למערכת האתר, שהייתה אז באזור יגאל אלון בתל־אביב, כדי לכתוב עליה. הייתי העיתונאית הראשונה שסיקרה את המחאה הזו. זו גם הייתה הכתבה האחרונה שלי. מהמערכת נסעתי עם האוהלים שלי לרוטשילד".

|

צרחת הצרכניות

רוטשילד התפוצץ מאוהלים. מי שביקר באותו הקיץ בתל־אביב לא יכול היה לחמוק מהמראות. זה היה הפנינג ססגוני מרשים ביצירתיות שלו. בכל מקום הוצבו מיצגים ושלטים מושקעים. הסתובבת שם והרגשת שאתה בפסטיבל בומבמלה בארומה של וודסטוק. אמנים אילתרו הופעות רחוב. מי שהיה לו מה להגיד, נעמד על ארגז הפוך ונאם. אחד המוחים הציב שלט חדש בכניסה לשדרה: "שדרות לו הייתי רוטשילד".

ועדיין, זה היה הרבה יותר מפסטיבל צבעוני ומקושקש. הייתה מצוקה גדולה ורצון עמוק ואמיתי לשינוי. ליאור בירגר, אז סטודנטית לעבודה סוציאלית בת 26, התמקמה במאהל עם חברותיה. היא גרה בדירה שכורה קטנה עם שותפה וכל אחת מהן שילמה 2,300 שקל. "אני עובדת במלצרות ולומדת, מקבלת עזרה קבועה מההורים ועדיין במינוס בבנק", צוטטה ב"ידיעות אחרונות".

"המחאה הזו סחפה מאות אלפים", שיחזרה השבוע, "כי הציבור כולו נאנק תחת יוקר המחיה. זו לא הייתה בעיה רק של תל־אביבים. היו שם אלפים רבים של חבר'ה צעירים שעשו צבא, שירתו, למדו, עבדו, שילמו מסים, עשו כל מה שצריך לפי הספר ולא ראו עתיד. באמת היה לי קשה כלכלית. בשנים ההן הדיבור הקבוע שלנו, הסטודנטים, היה מחירי השכירות. בתוך כמה שנים שכר הדירה שלי אז הוכפל. הייתי בסופר־אופוריה, זה היה הדבר הכי מרגש שקרה לי, ידעתי שזה אירוע שאספר עליו לנכדים".

עוד ועוד מחאות פרצו באותו הקיץ. למשל זו של ליאת ורדי בר. "הייתי אמא לילדה קטנה, גרנו בשכירות ובקושי החזקנו מעמד", שיחזרה השבוע, "ופתאום פרצה מחאת רוטשילד. החיבור שלי אליה היה מיידי. המחאה הזו דיברה עליי. על הבעיות שלי. שבוע אחרי שהיא החלה אני זוכרת שקראתי כתבה על אשת מכירות בחברת מוצרים לתינוקות שאמרה שהם הכי אוהבים הורים לילד ראשון, כי אפשר למכור להם הכל ובכל מחיר. היא צדקה אבל זה קומם אותי. התנפח לי וריד ברקה שלא הכרתי כי הייתי מודעת לזה שטוחנים אותנו, בזמן שחברות שלי שגרו בחו"ל ניפנפו לי במחירי המוצרים לתינוקות שהיו זולים אצלן בעשרות אחוזים.

"פתחתי קבוצה בפייסבוק וקראתי לה 'צרחת האמהות הצרכניות'. כתבתי שאני רוצה לעשות משהו על יוקר המחיה להורים. עד אז לא הייתי בחיים בהפגנה, לא עשיתי שום דבר אקטיביסטי. תוך שעות הייתה התפוצצות. התקשרו אליי מהתקשורת, הוצפתי בפניות. ככה הכרתי את יעל, ענת, נגב ושלי השותפות שלי למחאת העגלות. החלטנו לצאת לצעדה בתל־אביב עם הילדים שלנו בעגלות. הלכנו למשטרה וביקשנו אישור. שאלו כמה יגיעו, ענינו אולי 100. הדבר הבא שאני זוכרת זה אותי למחרת, עומדת בסוף שדרות בן ציון ליד הבימה, מביטה אחורה ורואה נחיל צפוף של אנשים עם עגלות, ילדים על הכתפיים ושלטי מחאה. אי־אפשר לתאר את הרגע הזה, הוא שינה את חיי מכל הבחינות".

קונטס אומר שהלך אז ברוטשילד והרגיש כמו במצעד הגאווה של המתקשים כלכלית. "פתאום הרגשת בסדר עם עצמך. שלא כולם פה הייטקיסטים שעושים אקזיטים במיליונים. ולמען האמת, הרוב לא עושים אקזיטים וצריך לאפשר להם לחיות בכבוד". "זה היה חלק מהלחץ ומהמוטיבציה שלנו", אומרת נוסצקי, "לתרגם את המחאה הגדולה הזו להישגים, למהלכים קונקרטיים, כי אם לא תהיה תחושה של הצלחה זה ייצר יאוש שנים קדימה. אנשים לא ירצו לצאת יותר למחאות".

שעתיים שינה בלילה

ככה שמתבקש לבדוק אם זה הצליח. אם תנועת האוהלים של 2011 הביאה הישגים לישראל של 2021. בעשור שחלף הכל התייקר. החיים כאן היו יקרים לפני מחאת האוהלים והמשיכו להתייקר אחריה. מחירי הפירות והירקות עלו בעשרות אחוזים. הדירות התייקרו בממוצע ב־55 אחוז. אשקלון רשמה זינוק של 61 אחוז. רחובות עלתה ב־48 אחוז. באר־שבע הסתפקה בעלייה של 38 אחוז. באפריל האחרון נרכשו 10,900 דירות, עלייה של 34 אחוז לעומת אפריל שנה שעברה. מדד מחירי הדיור בחודש מאי עלה ב־1.3 אחוז וקצב עליית מחירי הנדל"ן השנתי כעת עומד על מעל עשרה אחוזים. מדובר בטירוף מוחלט. לזוג צעיר שלא עובד בהיי־טק וגורף משכורות מוגזמות ולא עשה אקזיט של מיליונים אין סיכוי להגיע לדירה.

פרופ' מנואל טרכטנברג עמד בקיץ 2011 בראש הוועדה לתכנון ותקצוב של המועצה להשכלה גבוהה. "כמה שבועות אחרי שהמחאה החלה פנה אליי נתניהו בעצמו והציע לי לעמוד בראש ועדה שתמליץ איך להוריד את יוקר המחיה", סיפר השבוע. "קודם לכן הייתי ראש המועצה הלאומית לכלכלה בתקופת אולמרט ונשארתי חצי שנה בתפקיד תחת נתניהו ומכאן הייתה לנו היכרות. מאוד התלבטתי. אני הייתי בין אלו שיצאו לרחובות באותם ימים. הלכתי להפגנות עם שלוש הבנות שלי. הפגנתי כאזרח ישראלי, כאיש משפחה. יוקר המחיה היה באמת בלתי נסבל.

"בהתחלה סירבתי לנתניהו אבל כדרכו, הוא לא ויתר בקלות. הוא התקשר אליי כמה פעמים וניסה לשכנע אותי. ביקש שאבוא אליו לבלפור. זה היה בשבת. ישבנו בפטיו והוא דיבר ארוכות. המחאה העסיקה אותו מאוד, הוא הבין שקורה פה משהו שיכול לפגוע בו פוליטית. אפשר לומר שהוא היה מאוד־מאוד מוטרד. הוא ניסה לכבות את המחאה על ידי שליחת שליחים לאיציק שמולי, שהיה אז יו"ר התאחדות הסטודנטים, והציע לו כל מיני הטבות לצעירים. כשזה לא הלך מול שמולי, נתניהו הבין שיש צורך בוועדה. הבטחתי לתת לו תשובה בימים הקרובים, וחזרתי הביתה. הכיוון היה חיובי, אבל רציתי להודיע קודם לאשתי. בערב הייתה הפגנה גדולה בתל־אביב. בתחתית המסך רצו כתוביות עם כל מיני ידיעות, אחת מהן דיווחה שהסכמתי לעמוד בראש הוועדה. הבנתי שהחליטו עבורי".

השיחות שלו עם הצעירים, הוא נזכר, היו חזקות. "נפגשנו בכיכר המדינה ולא בשדרה, כדי שלא יהיו הפרעות. היה בינינו שיח מרגש, עוצמתי, בגובה העיניים. לא אשכח צעיר שאמר לי: 'עשיתי צבא, סיימתי שני תארים, אני עושה מילואים, אני עובד, ואני יודע שאין שום סיכוי בעולם שאוכל לקנות דירה. אני לא רואה איזה עתיד יש לי כאן'. זה השפיע עליי מאוד".

"הוועדה לשינוי חברתי כלכלי" בראשות טרכטנברג, שצירף אליו עוד 15 אנשי מקצוע, הגישה דוח מפורט, עם 165 המלצות, תוך 49 יום. במהלכם, הוא מספר, ישן בממוצע שעתיים בלילה. "שבע שנים אחרי הגשת הדוח נעשתה בדיקה כמה מההמלצות בוצעו", אומר הפרופסור, "והתברר ש־44 אחוז מההמלצות בוצעו באופן מלא ו־34 אחוז בוצעו באופן חלקי".

|

מה לגבי ההמלצות בתחום הדיור?

"הדיור זה הכישלון הכי גדול. יש משפט כזה שאומר שאתה יכול להביא את הסוס לשוקת, אבל לא יכול להכריח אותו לשתות. אנחנו הגשנו המלצות מגוונות בתחום הזה. אני לא יכול לומר בביטחון מלא שאם היו מאמצים את ההמלצות שלנו בכל הקשור למשק הנדל"ן הבעיה הייתה נפתרת לגמרי, אבל ברור שהמצב היה היום הרבה יותר טוב. מדובר בפספוס ענק. כישלון טוטאלי".

למה זה קרה לדעתך?

"כי זו לא בעיה של זבנג וגמרנו ולא היה ביטחון שזה יצליח. ראשי ממשלה לא אוהבים לקחת סיכונים למרות שהם חייבים, הרי זה אופי התפקיד. נתניהו היה צריך להתגייס לטובת העניין הזה, לא להטיל אותו על שר אוצר כזה או אחר. נתניהו עצמו היה צריך לנהל את המשבר הזה והוא התחמק מלעסוק בזה".

שפיר אומרת שהגיעה לכנסת בגיל 27 עם ערימת חוקים חברתיים בתחומי הדיור, הרווחה והחינוך. "באתי מלאת מוטיבציה", היא אומרת, "ומהר מאוד גיליתי שהפוליטיקה הרבה יותר מושחתת ממה שחשבתי. הבנתי שהכסף שאנחנו משלמים כמסים משרת את האינטרסים של הפוליטיקאים. תוך כמה חודשים בוועדת הכספים גיליתי מנגנון שלם שמעביר עשרות מיליארדים שהיו אמורים ללכת לשירותים חברתיים לטובת דילים. שבע שנים הייתי בכנסת, ניהלתי שם מלחמת שוחות כדי לייצר שקיפות ולבדוק לאן הכסף שלנו הולך".

בדיור לא היו הישגים.

"לגמרי, המחירים מזעזעים. סוגיית הדיור היא הסוגיה הבוערת כרגע. היא יכולה להתפרץ בכל רגע למחאה אדירה. גם את המחאה שלנו אף אחד לא צפה, כולל מי שחולל אותה. כשאתה מביא אנשים לסף לחץ, מתישהו יש פיצוץ. הממשלה החדשה חייבת לטפל בזה".

צריך אנרגיה לרזיסטנס

המחאה הבאה כבר לא תפרוץ ברוטשילד. פקחי עיריית תל־אביב לא ייתנו לזה לקרות. מול בניין מספר 139, שם הוקם האוהל הראשון באותו יום חמישי ב־14 ליולי 2011, הניח חולדאי דשא סינתטי ופיזר כיסאות שיזוף. לפני שנה או שנתיים הוסיפו שם פופים על מחצלות. במעלה השדרה הוצבו מתקני שעשועים לילדים, ככה שכבר אין פה אופציה לשדרת אוהלים.

זו השדרה היקרה בעיר. מוכרים פה דירות שלושה חדרים בשבעה־שמונה מיליון שקל. ומדובר בנכסים שזקוקים לרמונט רציני. הדירות השוות במגדלי היוקרה עולות יותר מעשרה מיליון שקלים. ומי שיש לו את הכסף לקנות פה נדל"ן, ימצא לחם סלק טעים במאפייה מול הכיכר. 24 שקל ליחידה. השפה של מחאת 2011 נשכחה. אף אחד כבר לא מדבר על צדק חברתי. היא נמחקה כמעט גם מהפוליטיקה. סתיו שפיר עזבה את הכנסת אחרי שבע שנים. אף אחד לא התחנן בפניה שתישאר. על אף שעשתה עבודה חברתית מצוינת אף רשימה לא הציעה לה שריון במקום אטרקטיבי. גם איציק שמולי שכיכב יחד עם שפיר במחאה ההיא הופרש מהפוליטיקה. נעלם חרישית. היה שר הרווחה בממשלת נתניהו ונבעט ממפלגת העבודה. השבוע, כשפניתי אליו, ענה בווטסאפ שהוא שוהה בחו"ל. גם דפני ליף לא הייתה מעוניינת להתראיין.

|

ורדי בר ממחאת העגלות אומרת שהחיים יותר יקרים היום. מזמן עזבה את המרכז לטובת פרדס חנה וגם שם היא, בעלה ושני ילדיהם, גרים בשכירות. "המצב היום גרוע כמו אז", היא אומרת בתסכול, "אבל האפשרות שנקבל מחאה שתשטוף את הרחובות נמוכה. אנשים מותשים מהקורונה, נמצאים במצב של הישרדות. כדי ליצור רזיסטנס צריך אנרגיה ואני לא מזהה אותה בכל מה שקשור לנושאים כלכליים חברתיים. אולי זה גם קשור לממשלה החדשה. לא סתם קוראים לה ממשלת שינוי. היא נוטעת תקווה אצל אנשים. אבל אני סקפטית כי יש כל כך הרבה דברים לתקן וכמה היא כבר תצליח לתקן. אבל הזדמנות חייבים לתת לה".

מרוטשילד נסענו לכיכר המדינה. ההפגנה האחרונה של המחאה ההיא, "הפגנת המיליון", התקיימה בלב ליבה של הכיכר שהיא סמל לעושר וליוקרה, עם בוטיקים של האלפיון העליון. במקום שבו עמדו האמנים והזמרים שהופיעו בהפגנת הענק נכרה בור עצום באדמה וקירותיו כבר מדופנים בטון. הולכים לקום שם שלושה מגדלי יוקרה בני 40 קומות כל אחד, כשעלות הפרויקט מוערכת בכחמישה מיליארד שקל. זה מה שנהיה מהכיכר שבה בחרו מובילי ההפגנות לסיים את המחאה.

אלרוב ממחאת הקוטג', המשמש כיום כיועץ תקשורת ואסטרטגיה, מפציר בממשלת בנט־לפיד להתחיל לזוז. "מעמד הביניים הקלאסי עדיין מתקשה לגמור את החודש. הבעיות שהמחאה ההיא הציפה עדיין כאן. המון תחומים הוזנחו בשנים האחרונות כשלא הייתה ממשלה יציבה. הממשלה החדשה תהיה חייבת לטפל בתחום החברתי כלכלי. בנט הרי אמר לא קורונה, לא כלכלה, לא מעניין. אז קדימה, שיתחילו לעבוד".

נוסצקי וקונטס עובדים כיום בעמותה לשיתוף פעולה יהודי־ערבי. בסיוע מאסיבי של ההורים, לדבריהם, ועם "משכנתה עצומה", הם רכשו דירה ביפו ג', אבל עדיין מתגוררים בשכירות בתל־אביב. "לוועדת טרכטנברג, שזילזלנו בה בזמן אמת, היו גם הישגים. היא הביאה את חוק חינוך חינם מגיל שלוש, ובתור הורים לפעוט בן שלוש עוד מעט, אנחנו יודעים להעריך את זה", אומר קונטס. "מצד שני, הסיפור של מחירי הדיור הוא טרגי. בקיץ 2015 הבניין הישן שלידנו עבר שיפוץ והפך לבניין בוטיק. הדירה הכי זולה שם עלתה חמישה מיליון שקל. אני זוכר שכמעט פרצתי בבכי מרוב תסכול כששמעתי את המחיר. זה ה'נא בעין' הכי גדול שיש".

והפרופסור טרכטנברג מבקש לשלוח מסר: "לא מזמן תנובה רצתה להעלות מחירים אחרי כמה שנים שבהן לא עשתה זאת. איזו צעקה ציבורית קמה, אה? עד 2011, כשהעלו מחירים אף אחד לא צייץ. זה אומר שהרגישות הכלכלית השתנתה. למחאת 2011 היו כמה רעשי משנה. הייתה מחאת הסרדינים, מחאת הסייעות, מחאת המתמחים, הנכים, האתיופים והייתה גם מחאת בלפור. אלו מחאות שהובילו לשינוי. בכלל, הפגנה היום נתפסת כמשהו שמחולל שינוי. אם המצב החברתי־כלכלי לא יטופל תפרוץ שוב מחאה. זו לא שאלה של אם, רק של מתי".

odeds@yedioth.co.il

עודד שלום