הלוליין

אולם עבאס גילה עקביות לא רק מול השותפים הפוטנציאליים לדיל הפוליטי הכי מבוקש במדינה, אלא גם מול המצלמות: הוא לא שומר את הקלפים קרוב לחזה, אלא מצמיד אותם עד שהם כבר הופכים לחלק בלתי נפרד ממנו. פעם אחר פעם דרוקר פוגש אותו בצומת מכריע (מלכתחילה או בדיעבד) ושואל אותו מה הוחלט. ושוב ושוב עבאס שולף את החיוך שלו ומשגר מסר מעורפל יותר מכתב יד של רופא. אחר כך, כשמתגלה שעבאס הצליח לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, הוא חוזר לדרוקר עם שפת הגוף של "עבדתי עליך, אבל רק כי לא הייתה לי ברירה".

ההתנהלות של עבאס ממחישה מדוע התקשורת נקלעה לחוסר אונים מולו. דרוקר, למשל, היה שם כשעבאס התכונן לנאום שיועד לאוזני הציבור היהודי. הוא ראה כיצד היועץ שלו שואף לרצות את ח"כ בצלאל סמוטריץ' ורומז, באופן לא עדין במיוחד, שחייבים להימנע מהמילה "כיבוש". ובכל זאת, דרוקר שמע באותו ערב מעמיתו לחדשות "רשת", עלי מוגרבי, שעבאס יזכיר את חוק הלאום, מה שלא קרה. כלומר, זה לא משנה אם אתה מראיין באולפן או זבוב על קירות המשרדים של מועצת השורא: עבאס היה משוואה שיש בה רק נעלמים.

אחד מהם, והוא דווקא די מסקרן, לא נחשף ב"המקור": בשיאו של המבצע בעזה פורסם שנפתלי בנט יורד מרעיון "ממשלת השינוי". אלא שהכתבה מזנקת בין המבצע להקמת הקואליציה ולכן לא ברור מה קרה שם: האם בנט אכן ויתר, כיצד עבאס הגיב, וכו'. מעניין, למשל, מה דרוקר הפרשן חשב בזמן אמת נוכח האינטימיות שהתפתחה עם עבאס, על הכרזות בסגנון "תם הטקס" של כמה פרשנים (כגון עמית סגל).

לכן גם אם "המקור" לא פיצחה לחלוטין את "חידת עבאס", המסמך לפחות הסביר למה זה היה אתגר מסובך: ההליכה שלו בין כל כך הרבה טיפות, משל היה הלוליין פיליפ פטי על החבל שנמתח בין מגדלי התאומים, היא פעולה שבסופה האדם עלול לתעתע גם בעצמו. למעט רגעים קצרים של רעד – למשל כשניסה לנסח הודעה לתקשורת בנוגע למצב הביטחוני – "המקור" לא הפילה את עבאס. אבל היה שווה לצפות רק כדי להבין מקרוב מאיזה חומרים הוא עשוי.