הוויכוח על גלי צה"ל, כן או לא או בכל זאת, ניטש בשבועות האחרונים בכל עוזו, בין השאר מעל דפים אלה. צה"ל מבקש מזה שנים למשוך את ידיו מתחנת הרדיו שנושאת את שמו. רמטכ"ל אחרי רמטכ"ל התחייבו לעשות מעשה, להביא לאזרוח של התחנה או לסגירתה, אבל נתקלו בהתנגדות פוליטית ונסוגו לאחור. עכשיו, בממשלה החדשה, נפתח לכאורה חלון הזדמנויות. שר הביטחון והרמטכ"ל תומכים במהלך. מנכ"ל משרד הביטחון מופקד על הביצוע. ההתנגדות הפוליטית מינורית. המחאה באה בעיקר מאנשי תקשורת, בהם בכירי התחנה ובוגריה.

במדינה דמוקרטית צבא לא יכול להיות בעלים של גוף תקשורת שמשדר לציבור הכללי. זה לא בריא למדינה, לא בריא לצבא ולא בריא לתקשורת. את דעתי זו כתבתי כאשר גל"צ הייתה יקירת השמאל התל־אביבי, מקלט לילדים של עיתונאי שמאל שלא בא להם לשרת בצבא; היא לא השתנתה כאשר גל"צ הוכפפה לימין. היחס שלי לתחנה נקי ממשקעים אישיים: לא שירתתי כחייל בתחנה; לא עבדתי בה כאזרח. כמה משדרניה נמנים בעיני עם העידית של מקצועני הרדיו בישראל.

ההיסטוריה הרשמית של התחנה מתעלמת מהפרק הראשון. תחנת הרדיו של צה"ל, כמו צה"ל כולו, קמה מתוך ארגון ההגנה. להגנה הייתה תחנת שידור שכינויה היה תלם שמיר בועז - תחנת שידור במחתרת. כשקמה המדינה הוחלף שמה ל"קול צבא ההגנה". דוד בן־גוריון, שלא ראה צורך בעוד תחנת רדיו ממשלתית, סגר אותה יחד עם עוד פונקציות מיותרות, אזרחיות, של הצבא. בתחילת שנות ה־50' הגיע קצין אל בן־גוריון ואמר לו משהו כמו, יש איזה משדר שאף אחד לא יודע מה לעשות בו, אפשר לנצל אותו להוראת עברית לעולים חדשים, אולי כמה שירים, שעה או שעתיים ביום, חיילים יקריינו, זה לא יעלה כסף. בן־גוריון חשב שהוא קונה עציץ. הוא קנה חנות.

התחנה לא הייתה אף פעם הבית של החיילים, אלא אם כן הכוונה היא לחיילים ששירתו בה. החיילים לא זקוקים לבית רדיופוני: יש להם טלפון נייד ואוזניות, והם שומעים מה שבא להם לשמוע.

לצמרת צה"ל התחנה היוותה תמיד בעיה. כל רמטכ"ל שביקש לסגור גדוד שריון או טייסת נאלץ להסביר לקצינים שלו מדוע טנקים הולכים לגריטה אבל תחנת שידור לעולם נשארת.

חמור מזה, הוא נאלץ להסביר לקצינים איך ביחידה שנושאת את שמו של צה"ל מראיינים את דובר חמאס בעזה כמקור לגיטימי, מה יבינו החיילים, איך תוקפים את הממשלה, את שר הביטחון, את המטכ"ל והוא מנוע מלהתערב. ביקורת, מימין, משמאל ומהאמצע, היא לחם החוק של תחנה אזרחית, אבל גלי צה"ל איננה תחנה אזרחית. קיומה תלוי בשירות החינם שהיא מקבלת מחיילים ובשמו של צה"ל שהולך לפניה.

רבים שמודאגים מהיעלמותה של התחנה מזכירים את שמו של יעקב ברדוגו, איש עסקים בתחום הנדל"ן ועסקן פוליטי שהפך לפרשן הבכיר של התחנה ולשופר קולני של לשכת נתניהו. ברדוגו היה שגיאה, כניעה נמהרת של מנהל גוף תקשורת ללחצים פוליטיים. לא בגלל שהוא ימני: בגלל שהוא חובבן גמור במקצוע שהוא מתיימר לעסוק בו, נטול כישורים מינימליים שנדרשים מעיתונאי. יותר משהוא מעצבן הוא מביך.

אף על פי כן, בתופעת ברדוגו היה משהו חיובי: היא המחישה לכולם, גם לשדרנים הבכירים, את עומק התהום שאליה נפלה התחנה. ברדוגו הוא בסך הכל מקרה קצה, צעד אחד רחוק מדי במערכת יחסים שלא הייתה צריכה להתקיים מלכתחילה. כך אי־אפשר להמשיך. השדרנים אולי יכולים - צה"ל לא יכול ולא צריך.

הלוואי שיימצא גורם ממלכתי או פרטי שימצא עניין בהפעלת התחנה. את השם לא יוכל לקבל, גם לא את החיילים, אבל התדרים יהיו שלו, לצד כמה תוכניות איכותיות, מגישים, כתבים, מפיקים וטכנאים שיודעים לעשות רדיו. זה לא מעט. אבל גם אם סופה של התחנה להיסגר, זה לא סוף העולם. התקשורת בישראל נאבקת על קיומה בחזיתות שונות. גלי צה"ל איננה הבעיה הראשונה של התקשורת; היא גם איננה הפתרון. ¿