שחקנים היו מוכרים את כל המשפחה המורחבת שלהם - ולא היו עוצרים שם - בשביל שנה כמו זאת שעברה על דור הררי. הוא כיכב בשלוש מהסדרות המדוברות בטלוויזיה ('תאג"ד', 'השוטרים' ו'המפקדת'), שמע את הבאזז סביבו ונראה שהתעשייה קולטת סוף־סוף את הפוטנציאל. הררי עבד קשה כדי להגיע לרגע הזה. ואז הוא שמע את הבום, זה שהופך אותך מ"אנחנו נתקשר אליך" לטאלנט.
אבל אפילו הוא הופתע כשהעניינים תפסו תאוצה מהכיוון הכי לא צפוי. זה קרה במבצע שומר החומות, לפני חודשיים. המדינה בערה והעצבים הלאומיים התרופפו עוד יותר מהרגיל. ואז צץ לו סרטון מסט הצילומים של 'המפקדת', שבו מיה לנדסמן לבושה במדים ומדגימה תנועות מגונות על הנשק שהיא אוחזת. הסטורי נח לו בהיילייטס של הררי באינסטגרם חודשים, עד שגולש שלף אותו משם ויצר פצצה ויראלית. אחר כך הגיעה דחיפה מהאינסטגרם העוצמתי של 'ערב טוב עם גיא פינס', שליבתה את האש. גם ככה שבוע קודם, לנדסמן חטפה אש אחרי שהביעה תמיכה במאבק הפלסטיני בשייח' ג'ראח. מכאן הדרך לתפקיד אויבת הציבור התורנית הייתה קצרה.
הררי, שהדמויות שלו ושל לנדסמן ב'המפקדת' של 'כאן 11' (המ"פ כפיר והסמלת ספיר) ניהלו רומן, גילה על הבלגן רק בסוף יום חזרות לסרט חדש. הוא ניגש לטלפון ונבהל מכמות השיחות שלא נענו. "לא זכרתי את הסרטון", הוא מספר. "הוא צולם כמעט שנה לפני, ביום צילום חם. היה קשה. המון שעות על הרגליים. הייתה שם איזו הפסקונת וסתם הרמתי את המצלמה. ההבנה של מה שצילמתי לא נפלה עד שהדבר הזה יצא החוצה. זה משהו שלא היה צריך להיעשות, לא משנה אם יש מלחמה או לא, זה לא משנה באיזה קונטקסט הדבר הזה יוצא. אבל היה לי ברור שבקונטקסט שהוא פורסם זה היה מאוד קשוח. נכון, מישהו נבר, מצא את הסרטון והשתמש בו, אבל מבחינתי השגיאה אותה שגיאה. כי זה סרטון שלא היה צריך להיעשות בכלל. הוא פשוט נעשה. זה נעשה במין תום. באמת תמימות וטמטום".
מיה חטפה על זה חזק.
"מיה היא אדם פרטי. הדעות שלה זה הדעות שלה ואני לא מדבר בשמה בשום צורה. דיברתי איתה מיד אחרי. הרגשתי רע. היא עברה עליהום רציני. זה גרם לי לחשוב על הכוח שמקבל שחקן שפתאום רואים בטלוויזיה. איזה כוח עצום יש ביד לאנשים חשופים, ומה המחויבות שלהם כלפי הכוח הזה. לא אני ולא מיה היינו ערים לזה".
הרגשת אשם?
"התשובה היא כן. לקחתי אחריות. התנצלתי בפניה".
ההתנצלות התקבלה?
"כן, אתה יודע, היא גם הבינה את הסיטואציה. אין בינינו אישיו. זה גרם לי להבין שכשאני חשוף ככה, יש איזושהי התנהלות אחרת שצריך לסגל. אתה לא יכול להיות כל כך קל דעת בדברים מסוימים".
פורסם שמיה לא תשחק בעונה הבאה של 'המפקדת'. אתה חושב שיש קשר לסיפור?
"אני חושב שזה יותר עניין טכני של שיקול קרייריסטי שלה. אני חושב שזה הוחלט עוד לפני כל העניינים האלה".
הסערה הזאת שוב מעוררת תהיות: איך ייתכן שהמחיר של הבעת דעה בישראל כל כך כבד?
"האם לכל דעה יש מקום? זאת שאלה. לא יודע. אני רוצה להאמין שכן. אני רוצה להאמין שהחשש מעליהום לא ינהל אותי בעתיד".
× × ×
הררי בן ה־32 לא תיכנן להיות שחקן. כלומר מאז ומתמיד הוא שיחק, רקד ושר, אבל לא חשב שיעשה מזה קריירה. בכלל, נראה שהחיים שלו הם רצף אסוציאטיבי של החלטות. את לימודי המשחק, למשל, התחיל בגיל 27, רחוק מהגיל שבו פורצים היום. וגם זה קרה רק אחרי שקולגה מהתחום משך אותו באוזן. קוראים לה שני כהן.
"שיחקנו יחד ב'גברתי הנאווה' בהבימה. שני עשתה את התפקיד הראשי. אני הייתי בקורוס (המקהלה). היא תפסה אותי פעמיים. כשההצגה עלתה היא אמרה, 'לך ללמוד'. צחקתי, לא עניין אותי. שנים הייתי אוטודידקט. אם אני ארצה לשחק, אני אשחק. אחרי שנתיים של הצגות היא תפסה אותי שוב, עם אש בעיניים: 'אתה חייב ללמוד משחק. אתה לא מבין מה זה יעשה לך. אסימונים ייפלו לך'".
אחרי שנרשם לסטודיו של יורם לוינשטיין לא רק שהאסימונים נפלו - גם הוא כמעט שקע. "יצאתי מאזור הנוחות שלי. נזרקתי למים חדשים. היה שם הכל. אפ מטורף ודאון מטורף. הרבה שיט. שלוש שנים של פסיכותרפיה. גיליתי שאני מדחיק הרבה. ב'הבימה' היו לי התקפי זעם מסיביים. בלימודים הם התחלפו בהתקפי חרדה".
מה זה אומר התקפי זעם?
"בעיקר הרבה חוסר סבלנות. הייתה פעם שאיבדתי את זה ופשוט איגרפתי ארון חשמל לידי בצורה מגעילה. בלימודים היו לי התקפי חרדה פרופר. זה ניער אותי לחלוטין".
היה הרבה מה לנער, מתברר. הוא גר בפלורנטין, אבל העביר את רוב חייו קודם לכן ברעננה. הוא הבן הבכור במשפחה עם שלושה ילדים (אחיו הם תאומים). אביו הקים מפעל בתחום הסלולר, אמו ציירת ופסלת. ילד אהוב מאוד, לדבריו, אבל מלא בשנאה עצמית. הגבר שמלוהק בקביעות לתפקיד המאצ'ו, גדל בתחושה הפוכה לגמרי עקב קשיי התפתחות, שהגיעו עד כדי טיפול לזירוז הפרשת הטסטוסטרון בגוף.
"הגוף שלי פשוט לא התפתח. לא שערות. לא גובה. כולם מתחילים לקבל צורה ולגלות את המיניות שלהם, בזמן שאני עד י"ב תקוע על 1.50 מטר. לא פופולרי. לא אטרקטיבי. קינאתי ביפים, באלה שהבנות מתעניינות בהם. השעון הביולוגי לא דפק. הלכנו לרופא. אז קיבלתי זריקות טסטוסטרון בתחת.
"התחלתי לקבל צורה רק תוך כדי הצבא", הוא מוסיף. "עד אז מצאתי את עצמי בשוליים. היום שוליים זה היפסטר. אני הייתי פריק. מבריז מבית ספר בשביל תחרות סקייטבורד, רוקד סטפס, מצייר ציורים אפלים או הולך לשמוע מטאל".
אלה שנים מעצבות. בטח לדימוי העצמי.
"שנאתי את עצמי מאוד. פחד מבנות, מין בתול נצחי. לא דחוי כי אפילו לא מנסה. התביישתי בגוף שלי. לא הייתי מוריד חולצה בבריכה. לא הייתי הולך עם מכנסיים קצרים, שלא יראו את הקרסוליים הדקים שלי. גם לא עם סנדלים. נקודות חן הן שריטת חיי. הייתי חסר צורה, לבן וקטן. ומרגיש הכי לא גברי שאפשר".
אלה תחושות שמייצרות המון בדידות.
"אני ממש מיומן בלהיות לבד. היו לי חברים טובים, חלקם נשארו, אבל זה היה משהו שלא חשוב לי. אולי עיצבתי את עצמי ככה, היום זה אחרת".
בטוויסט כמעט חסר אמינות, הילד עם העגיל בגבה והסקייטבורד על הגב התגייס לצבא כלוחם. תכנון לא היה שם: מישהו אמר לו שזאת יכולה להיות תקופה מאתגרת עבורו והררי זרם. אחרי גיבוש ועוד גיבוש הוא מצא את עצמו ביחידה מובחרת. "הצבא הוא החוויה הכי מעצבת שלי בחיים. קבלת סיכת לוחם זאת התחושה הכי מטורפת שהייתה לי בגוף. פיזית. בקטע הרוחני הרגשתי: עשית את זה. הצלחת. אין שום דבר בחיים האלה, בגלגול הזה, שאני ארצה לעשות ולא אהיה מסוגל".
שירות קרבי לא תמיד משאיר זיכרונות נעימים.
"רוב ההדחקות שלי בחיים קשורות לצבא. זו הייתה תקופה אינטנסיבית שהרבה ממנה עבר עיבוד רק אחרי. אני זוכר שהיה אירוע שנהרגו בו שלושה לוחמים. הייתי במילואים ופגשתי בשטח כמה מהחיילים שהיו בצוות. היה שם חייל שפשוט נתקע. ישב על עץ והסתכל קדימה. ילד בן 20, אולי לקראת שחרור, הנורא מכל קרה לו והוא פשוט תקוע. בגיל 24 לראות פתאום את החייל הזה, ילד, שעבר משהו שכל החיים הוא יצטרך לעכל, גרם לי להבין משהו על מה שאני עברתי. הסתכלתי עליו וראיתי את עצמי".
מה ראית בעצמך?
"יש משהו בשירות סדיר, אתה כמו שכיר חרב. מאוד מוכן. מאוד משימתי. אין רגשות. מתקרב מישהו, אני מחפה. יאללה, וואקף, וואקף, משימתי ומנותק מאוד כדי שתתפקד - וטוב שכך. אחר כך מגיעה ההתמודדות".
× × ×
אחרי שהפך למפקד התורן על המסך, הררי לוהק לתפקיד הראשי ב'רינגו', מחזמר פרוע של קבוצת צעירי 'הקאמרי' שכתב ירון אדלשטיין וביים עמית אפטה. התפקיד: זין. ברצינות: הררי מגלם איבר מין זכרי, שמתנתק מבעליו החוקיים ויוצא לעצמאות. "רינגו הוא דמות אנושית לחלוטין, שמגלה את עצמה מחדש. אבל כשהחברים שמעו מי זה רינגו הם התפוצצו מצחוק. אחרי רצף תפקידי זין בסדרות, זה ללא ספק הדובדבן. היה חשש שמעכשיו אקבל את תפקיד הנבל, אבל החברים מרגיעים שאחרי תפקיד כזה אקבל סוף־סוף הזדמנות לשחק את החמוד".
איך שלא מסתכלים על זה, ברור מה הטייפקאסט שהררי טיפח: ברווח שבין אביב אלוש לאימרי ביטון, נשאר עוד קצת מקום לגבר־גבר חדש. בקרוב יהיה גם אלבום סולו ראשון, אחרי עשור שבו תופף בהרכב האינדי Bones Garage. 'יום העצמאות', שיר שהוציא לאחרונה, כבר התמקם בפלייליסט, כך שייתכן שהוא בדרך להשתלט על עוד טריטוריה.
והתקופה הזאת נעימה, אבל גם קצת מזויפת. "אתה מרגיש מוצלח, זה מין חלום שהתגשם, מזהים אותך ברחוב. אבל הדיסוננס עדיין קיים. הייתי רוצה אישה. הייתי רוצה להקים משפחה". הררי כרגע רווק, אחרי שכמעט כל חייו הבוגרים היה במערכות יחסים. את בת הזוג האחרונה שלו אתם מכירים היטב: ניב סולטן. הם הכירו בשנה א' בלימודים והיו יחד שנתיים. בשנה השלישית נפרדו. זה לא היה פשוט, הוא אומר, אבל גם לא הייתה יותר מדי ברירה. "הפכתי לרובוט. העפתי את הכל ממני. אמרתי, אם נעבור והעיניים ייפגשו, נגיד 'בוקר טוב' ונמשיך הלאה. הסיבה שהיה צריך לזייף והסיבה שהפרידה הייתה קשה היא כי אהבתי. מאוד־מאוד־מאוד. גם אחרי הפרידה. אבל זה לא עבד. והיה קשה להפנים. נכנסתי ללימודי משחק אחרי שגם הזוגיות הקודמת שלי הייתה מעורבת מקצועית, כי רקדנו יחד. אמרתי, אני לא הולך לערבב את הדברים שוב. ואז זה קרה. וכשהלב נפתח, אדרבה. גיליתי מחדש כמה הוא יכול להיפתח ולאילו ממדים".
וגם לאילו ממדים הוא יכול להישבר.
"זה כאב אטומי. לקח לי זמן להתאושש. המחשבה על זוגיות חדשה, להיות אחראי על רגשות של אדם אחר בחיים שלי, הייתה פרויקט שפשוט לא הייתי מעוניין בו".
מאז הלימודים היא הפכה לכוכבת ענקית, גם בעולם.
"מטורף מה שקורה לה. אבל זה לא מפתיע אותי, היא שחקנית מדהימה".
עוזר להיות רווק שגם קצת מוכר?
"לא. בתכלס, זה בלוף אחד גדול. בכל שנות ה־20 שלי הייתי במערכות יחסים. מעולם לא חיפשתי את הרווקות התל־אביבית. לא היה לי כזה דבר סטוץ. אז נשאבתי לזה קצת, אבל מיציתי מהר. אני כן יודע להגיד, ממקום עמוק, שאני מוכן היום למחויבות שוב".
אגב, סצנות הסקס שלך ושל מיה לנדסמן הפכו לאישיו בפני עצמו.
"הופתעתי מכל העיסוק בזה. כאילו, אוקיי, וואו, סקס, היא גדולה, היא רזה, היא נמוכה, היא גבוהה. למי אכפת? 'המפקדת' כתובה מדהים ונותנת פוקוס לסיפורים שלא נותנים להם מספיק מקום. זו גאווה לקחת בזה חלק".
היום אתה כבר מבסוט ממה שאתה רואה במראה?
(מחייך) "איך אפשר להיות מבסוט? פתור ומתוקן זה לא. דור של גיל 16 איתי כל הזמן. בתוך תוכי אני באיזשהו מקום לא אטרקטיבי. אבל אני מאוד מנסה להראות לעצמי אהבה. בפאזל שלי יש חתיכה שחסרה, והיא כנראה לנצח תהיה חסרה, וטוב שכך. כי זה יניע אותי לחפש חתיכה ולהרכיב כל פעם מחדש".
