ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: יונתן בלום
    7 לילות • 05.07.2021
    "אני אנטיתזה של נשיות. אני מסתכלת על עצמי במראה ואומרת 'וואו, אני לא נראית אישה בכלל'"
    לפני שלוש שנים רותי ברודו התאהבה בטלוויזיה ומאז היא לא יורדת מהמסך. רגע לפני שהיא צוללת לעוד תוכנית חדשה, כוהנת האוכל חוגגת יום הולדת 27 למסעדה ששינתה לה את החיים ומספרת למה זה דווקא מומלץ לעבוד עם בן הזוג גם אם נפרדים, איך הקורונה מתקנת את העולם למרות שהביאה למותו של אביה ואיזה שיעור היא למדה מאביבית בר זוהר
    רתם איזק | צילום: יונתן בלום

    צריך לעשות דברים בזמן הנכון להם / אם הייתי עושה טלוויזיה לפני גיל 57 זה לא היה נכון. עשיתי את זה בדיוק בזמן הנכון לי. עד אז הרגשתי שאין לי זמן להתעסק בזה. הייתי פול־טיים בתוך העבודה שלי במסעדות ואז, לצד העובדה שחיים כהן פנה אליי, הרגשתי פתאום שאני צריכה לשחרר, לתת לאנשים אחרים לעשות את העבודה. הרגשתי שאני יכולה להוריד את הרגל מהגז, שיש אחרים בצוות שלי שרוצים ללחוץ על הגז ושאולי אני אפילו מפריעה. ואז אמרתי אוקיי, זה הזמן. ממצב של אפס רצון להיחשף פתאום אני עוברת לטלוויזיה ומזיינת את השכל על הבעיות שלי עם מתי (ברודו), תוך כדי תוכנית שמתעסקת במשהו שקשור למהות שלי, שזה מסעדנות ואוכל. אבל החוויה היא מדהימה.

     

     

    לא היה לי נעים להבין את זה, אבל כנראה שבסוף גם אני אוהבת להיות על הבמה / עכשיו בגיל 60 אני חוצה עוד קו, בתוכנית 'יס מן' שצילומיה הסתיימו עכשיו, ושהחשיפה בה כמעט ברוטלית. את מסתכלת על האנשים שמופיעים איתך בזה ואומרת, מה משותף לך ולהם? מה הקשר? אז כנראה שיש קשר. את יושבת ליד אביבית בר זוהר שנראית אולי כמו הדבר הכי הפוך ממני כי היא סקסית ושמה דגש על הדברים שבעיניי הם לא חשובים, והנה אנחנו יושבות ומדברות ושתינו לא יודעות לשחות, ולה אין רישיון ואני עשיתי בגיל 40, היא לא רוכבת על אופניים וגם אני לא, אז כנראה שיש לנו אותן הפרעות קטנות, אותו חוסר ביטחון. כל אחת מפנה את הכוחות למקום אחר, אני דפקתי את הראש בעולם המסעדנות והאירוח, ואביבית החליטה להיות כוכבת רשת. כשאנחנו מסתכלים על אנשים צריך להסתכל עליהם מעבר ולא לשפוט אותם. אחד הדברים שאני מצטערת עליהם זה שחשבתי שיש לי מספיק כוח להגיד לאביבית שהיא יכולה להרפות, שהכל בסדר, שלהיות סמל מין לא הופך אותך למאושרת יותר. ניסיתי, אבל היא כל כך שקועה בתוך האמת של עצמה שבסוף את מבינה שהיא מי שהיא ושאני צריכה לקבל ולראות אותה כמי שהיא ולהרפות, ובסוף זה נכון לגבי כולם. אנחנו צריכים לקבל את האנשים כפי שהם ולתת להם להיות.

     

     

    יש גיל שבו את אומרת, "אל תשימו לי יותר מדי מייק־אפ / אל תנסו להעמיד לי את השיער, זו לא אני". מבחינתי אני אנטיתזה של נשיות. אני מסתכלת על עצמי במראה ואומרת, "וואו, מה קרה לי, אני לא נראית אישה בכלל". לא תמיד כיף לי עם זה, אני לא עדינה, איפה הפינס שלי? אני כל כך אוהבת להתעסק עם יופי ועם טעם טוב ועם צבעים וכשמדובר בי זה לא קורה. זה מדהים שהביאו אותי לטלוויזיה. בתוכנית הראשונה הלכתי עם עקבים ובשנייה כבר לא. פעם הלכתי על עקבים אבל הייתי דקה, ודקה על עקבים זה מגניב. עבה על עקבים זה פחות נכון. דווקא דרך הטלוויזיה למדתי להבין עוד יותר מה נכון לי ומה לא, איזה בגדים, איזה משקפיים, הפייס ליפט שעשיתי כי ראיתי את עצמי על המסך. אז כן יש סתירה כי אני כן מתעסקת עם המראה שלי, אבל אני לא קוראת לזה מראה כמו שזה אסתטיקה.

     

     

    בעונה הבאה אני מצטרפת לצוות שופטי 'מאסטר שף', ויש לי חרדות / אני מסתכלת על השופטים, יש שם כבר ארבעה אנשים, זה לעמוד שם ולמצוא לעצמי את המקום ולא להיבלע. אני אדם קצת לקוני, לא אלופת בניית המשפט. יש לי חששות מזה. פגשתי את מיכל אנסקי לא מזמן ונורא שמחתי שהיא שמחה שאני מצטרפת אליה, שניתן קצת פייט נשי לשלישייה הגברית. אני חושבת שההסתכלות שלי על אוכל היא קצת שונה כי אני לא שפית, אני מסעדנית, בוחנת אוכל אחרת, תמיד מהצד שטועם. אני חושבת שיש בזה הבדל נורא גדול, אני שופטת אוכל מפרספקטיבה אחרת, מסתכלת על הצלחת, על איפה הטעמים נוגעים בי, מה הם עושים ללקוח; דווקא בגלל שאני לא עומדת במטבח ומוציאה מנות, הראייה היא אחרת, השפיטה היא אחרת. אני לא חזקה במילים, זה ידוע, ואני מקווה שדרך הפרצופים שלי יצליחו להבין מה אני חושבת. בזה אני חזקה.

     

     

    נולדתי מחדש לפני 27 שנים, ביום שבו פתחתי את המסעדה הראשונה שלי / 'הקופי בר' פתח לי את הצ'אקרות: עד אז הייתי מאוד חסרת ביטחון, לא שמחה עם מי שאני, לא חשבתי שאני מספיק טובה, לא למדתי, בעידן של היום היו בטח מאבחנים אצלי בעיות קשב וריכוז. בתוך 'הקופי בר' הרגשתי פעם ראשונה שייכת עד הסוף. השנה אנחנו חוגגים לו יום הולדת 27, כי האנשים שלי הסבירו לי שזה מין גיל כזה שבו רוקסטארז או מתאבדים או מתים מעודף סמים, ו'הקופי בר' הוא סוג של מיק ג'אגר שלא מזדקן, ואם הוא מזדקן אז בסוג של מגניבות. תמיד השוויתי את 'הקופי בר' לעצמי, ההזדהות שלי איתו מוחלטת. היום הוא בשיא שלו וזה מטורף, וכבר חשבתי שהשיא שלו עבר, או אולי חשבתי שהשיא שלי עבר ברגע שהתחלתי להתבגר, אבל הוא זוכה כל היום לעדנה מחודשת בזכות השף אוהד סולומון והמנהלת החדשה שלנו עמית עמיחי - צעירים מלאי אמביציה ששומרים על דיאלוג בין נוסטלגיה לחדשנות. אני מסתכלת על עצמי ויכולה להגיד את אותו דבר - שדקה לפני שהציעו לי את MKR הייתי בת 57, כמעט הרגשתי שמיציתי, ופתאום נכנסתי לעולם חדש, הטלוויזיה, שפתח לי משהו שלא היה פתוח קודם. מסעדנות היא עסק שבו אתה חייב להיות בעניינים, להתחדש כל הזמן, אם אתה לא נמצא שם אולי אתה לא רלוונטי.

     

     

    כשאת אומרת לילד שלך שהוא מלך העולם - את דופקת אותו / את צריכה לאהוב אותו ומעבר לאהבה הוא צריך לדעת שאף אחד לא חייב לו כלום, שהוא צריך לעבוד, צריך להוכיח את עצמו, צריך להיות משהו כדי להצליח בעולם. זה לא יקרה לבד. אני מרגישה שאין לי זכות להגיד את זה כי אני לא אמא, ואני רואה כמה זה קשה, אבל אני רואה את החשיבות של החינוך, אני פוגשת את זה כל יום בעבודה שלי. אני רואה ילדים מוכנים לחיים וילדים שלא מוכנים לחיים, ילדים שגדלו בבית עם ערכים, מחויבויות ומטלות וילדים שלא מבינים מה את רוצה מהם. לפעמים אני רוצה להגיד להם, "תעבדו אצלנו ותלמדו פרק חשוב בחיים" כי החיים הם התמודדות, אתה חייב לתת לילד שלך את הכלים להצליח בהם. אני כילדה לא הייתי עטופה. היינו שותפים בהכל בבית, אף אחד לא הגן עלינו מהמציאות הלא־קלה שהייתה להורים גם כניצולי שואה וגם כאנשים שהתמודדו עם בעיות פרנסה, עם שנים שאבא שלי היה מובטל. אלה היו שנים אחרות, שנים שאת בתור ילדה מסדרת את הבית, שוטפת בחמישי את הבית, הולכת לעשות קניות, את לא יצור מדהים שרק עוטפים אותו ונותנים לו מה שהוא רוצה. רציתי לקנות בגדים, הלכתי לעבוד. נלחמנו בשביל דברים. אז אני לא מפונקת, אני אוהבת עבודה קשה, זה מספק אותי, אני מרגישה חיה כשאני עובדת פיזית. ברגע שאת לא מאותגרת את יוצאת פחות מוכנה לחיים, ואת חייבת לאתגר את הילדים שלך בהכל. ההגנה המיותרת הזאת בסוף לא עושה להם טוב. כן צריך לדעת שיש לך גב, שיש לך משפחה שאוהבת אותך, אבל ההתמודדות צריכה להיות שם, כל הזמן. בסוף אני מבינה שההורים שלי אחראים למי שאני היום. נראה לי שהם לא עשו עבודה כל כך רעה.

     

    לסגור את ה'בראסרי' היה החלטה קשה / אנשים ממש ישבו שבעה על המסעדה, שאלו איך עשינו להם את זה, איך סגרנו להם את הבית שלהם. אנחנו לא יודעים מה העתיד של עסקי המסעדנות, הסתכלנו עליו ושאלנו, "מה נעשה עם הנכס?" החלטנו להמשיך עם מה שכן עובד, וזה עסקי הדליקטסן, האוכל הביתה. בסוף אוגוסט ייפתח דליקטסן צרפתי עם בר שאפשר לשבת ולשתות בו יין ולאכול מולים מרינייר. כן נשמור על משהו שהיה פה קודם, כן נישאר נוסטלגיים.

     

     

    הקורונה היא סוג של תיקון עולם / זה דבר שלא אוהבים לשמוע, אבל אני מאמינה שדברים קורים כי הם צריכים לקרות, ואם יש כל מאה שנה סוג של מגפה כנראה שאתה עושה תיקון למשהו. זה לא נעים שמתים, גם אני איבדתי את אבא שלי לקורונה אבל אולי כי הגיע זמנו, המלחמה הלפעמים בלתי מוסברת שלנו להשאיר אנשים בחיים גם כשהם כבר לא מתפקדים, אולי היא לא נכונה. אהבתי את התקופה הזאת, אהבתי את השקט ברחובות, את חוסר התנועה, את זה שהיינו קצת שקועים בתוך עצמנו, נהיינו קצת צנועים יותר. אבל לצערי הדברים עוברים בשנייה, אנחנו חוזרים לשגרה בדקה, גם אני. היכולת לשכוח ולהמשיך הלאה היא יוצאת דופן.

     

     

    ענף המסעדנות בצרות / יש מחסור בכוח אדם שלא קשור רק לקורונה, הקורונה הקצינה את זה, אבל הקצינה כל כך שאת שואלת את עצמך האם העסקים האלה יכולים להתקיים אם המדינה לא תעזור לפתור את בעיית העובדים. הבעיה נמצאת בכל העולם, עבודת כפיים פחות אטרקטיבית לאנשים, ועבודה היא הדבר הכי מספק בעולם אבל היא לא קלה, ומולנו מתחרות על כוח אדם חברות היי־טק שבחיים לא נוכל להתחרות בהן, אנשים צעירים מעדיפים לשבת במקומות ממוזגים מול מחשב ולהרוויח יותר. אז את נותרת בלי משאבי כוח אדם. אני מאוד מקווה שמשהו ישתנה. המדינה בסוף תצטרך להכניס ידיים עובדות מבחוץ, אין מספיק עובדים זרים. הדבר השני זה יוקר המחיה, אני חוזרת מלונדון, שם את נכנסת לסופר ובא לך למות, את לא מבינה איך יכול להיות שכל כך יקר אצלנו, שיש כאלה הפרשי מחירים. הם לא מרוויחים פחות בלונדון. מה גורם למוצר להיות כל כך הרבה יותר זול שם מאשר בארץ? יוקר המחיה, המיסוי, זה פשוט פסיכי ואת כל הזמן נאבקת בזה. בסוף מי יוכל להרשות לעצמו לשלם את המחירים האלה? אני רוצה שכולם יבואו לאכול אצלנו, רוצה להאכיל את כולם, לא רק את העשירון העליון. יש לי דודא לארח, לראות מסות, זה מה שעושה אותי חיה, אבל אני כל הזמן בחרדה שלא אוכל להמשיך לעשות את זה כי זה נמצא בסימן שאלה גדול, האם העסק הזה יכול לשרוד כלכלית. כן באים לקוחות וכן העסקים עובדים, אבל בסוף זה מאוד קשה להרוויח.

     

     

    בשביל להיות גם אמא וגם אשת קריירה בעולם המסעדנות את חייבת תמיכה של הפרטנר שלך / אם יש לך את התמיכה הזאת, ויש שוויון, את יכולה לעשות את זה. אני חשבתי שאי־אפשר לעשות הכל, אולי כי בן הזוג שהיה לי לא היה בן זוג תומך ולא חשבתי אף פעם שהוא יהיה האיש שיישב ויגדל את הילדים שיהיו לנו. אולי גם לא רציתי. בתוך הקבוצה יש כמה נשים עם ילדים שמצליחות להתמודד, לכולן יש בני זוג תומכים. לא הייתי יכולה לעמוד בקצב החיים הזה של לעשות גם וגם. אני רואה את הקושי. לא הייתי יכולה לחזור הביתה אחרי יום עמוס כל כך ולהיכנס לעבודה השנייה שלי. הייתי מתמוטטת. זו עוצמה מטורפת של נשים שלי כנראה אין. אגב, גם מגברים זה דורש המון. החיים אחרים לגמרי, אתה לא חופשי יותר. יש לך את הדבר הזה שהופך לדבר הכי יקר בעולם ואתה משועבד לו, אבל אתה לא יכול להיות משועבד רק לו כי אתה צריך לפרנס אותו. אני החלטתי להיות משועבדת לדבר אחד, לא לשניים. הייתי קלה עם עצמי.

     

     

    אני מאוד מאמינה בנשים וחושבת שיש להן יכולות אחרות / ההסתכלות שלהן על העולם שונה מהסתכלות גברית, יצר הכיבוש קיים פחות והיכולת שלהן לראות דברים לעומק יותר טובה. גם ההתמדה יותר חזקה אצל נשים. בצוות הניהול של המסעדות והמקומות שלנו הרוב הכמעט מוחלט הוא נשים, ונשים עם משפחות. במטבחים זה עולם הרבה יותר גברי, 90 אחוז מהעובדים בצד הזה הם גברים. אבל בניהול המקומות? רק גבר אחד, ב'הוטל מונטיפיורי'.

     

     

    אני ממש בעד לעבוד עם בן הזוג / יש סיכוי שבני זוג שעובדים יחד ייפרדו, אבל המחויבות היא אחרת. קשה לבנות עסקים לבד, את צריכה לעשות את זה עם שותף, והשותף הכי טוב זה בן הזוג שלך, כך שלא אמורים להיות ניגודי אינטרסים. בעיניי זה מדהים. עשיתי את זה עם מתי וזה היה הדבר הטוב שעשינו יחד. נועדנו לעשות את זה יחד. היום אני עובדת עם בן הזוג הנוכחי שלי, גיא, שהוא השף של החברה, ואין דבר יותר מגניב מזה. הוא חלק מהיום־יום שלי, יש לנו הרבה דברים משותפים, אנחנו חיים את העסק שלנו וזה כיף. יש חיכוכים ואי־הסכמות, אבל אני ממש ממליצה. לי ולמתי הייתה אינטראקציה מאוד אלימה מילולית, זה תמיד נורא הבהיל אנשים אבל זה היה השיח שלנו, וכל מה שרציתי זה להסביר לאנשים שהכל בסדר, שאנחנו לא לוקחים את זה רחוק יותר, זה הדו־שיח שלנו והכל בסדר ובסוף מגיעים לתובנה אחת. זה היה ככה שנים, הפרינו אחד את השני מאוד, אני וגיא עושים את זה היום. ההבדל הוא שביני לבין גיא אין שיח אלים, אנחנו לא רבים.

     

     

    אם את מספיק חכמה, זוגיות שנייה מלמדת אותך להתנהג אחרת / כאן, אולי בפעם היחידה, למדתי מהטעויות של עצמי. מתי הוא איש מאוד ביקורתי, אני אדם מאוד ביקורתי וכל מה שעשינו זה לנסות לשנות אחד את השני. עם גיא זה הפוך, אנחנו מקבלים אחד את השני איך שאנחנו. גיא במהותו אדם לא ביקורתי ועשיתי תיקון גדול, למרות שלפעמים חסרה לי ביקורת, אני כן רוצה שיגידו לי, "דיברת מגעיל בישיבה" או "שמת יותר מדי סומק". אבל גיא לא עושה את זה. מקווה שזה לא יתפרץ ממנו בסוף.

     

     

    אני לא מבינה את ההייפ סביבי / אני שמחה לקבל את האהבה ובטח לא מתלוננת, זה כיף, אבל אני ממש לא תופסת מעצמי. אני חושבת שלכולם יש יכולות לעשות דברים, אנחנו צריכים פשוט להתאמץ. אני בסך הכל אישה שעושה את מה שהיא אוהבת ומתוסכלת 90 אחוז מהיום. אני לא קוראת את הראיונות איתי. תמיד מרגישה שאני מתבטאת לא נכון, אולי אומרת יותר מדי. גם את הכתבה הזאת לא אקרא. אולי את הטוקבקים, כדי להבין מהם אם בילבלתי את השכל.

     

     

     


    פרסום ראשון: 05.07.21 , 22:16