ילדות בלוד

אני זוכר שהיו לנו שכנים ערבים שחגגו כשהתאומים נפלו בספטמבר 2001. היו כמה משפחות בבניין אצלנו שאחרי מה שקרה שמו מוזיקה, עשו מסיבות, עניינים. הייתי אז בן 14. לא הבנתי איך אפשר לחגוג דבר כזה.

כשהייתי ילד חזרתי ממסיבה בבית הספר. הגיע אליי בחור ערבי גדול, אז הוא נראה לי עצום, בטח בן 26. הוא תפס אותי בצוואר, נתן סטירות, לקח לי את השעון, שהיה מתנה מבעלה השני של אמא שלי, שעון משוכלל כזה עם מחשב. החברים שלי ברחו, הם היו די קטנים. נשארתי שם לבד, פשוט חיכיתי שיעזוב אותי. אחר כך הלכנו למשטרה יחד, עשינו סיבוב בניידת ולא מצאו כלום. אחרי המקרה הזה פחדתי לצאת מהבית בשעות מסוימות. אתה ילד, זה לא מרגיש בטוח ואלה גם שכונות מסוימות שאתה לא עובר בהן כי יש שם חבר'ה צעירים שאולי מחכים. בשכונות האלה היו כבר אז את אותן מורכבויות שהרגשנו בלוד עכשיו.

האירועים בלוד בזמן מבצע שומר החומות הפתיעו אותך?

לא, וגם תושבי לוד לא הופתעו. מי שגדל שם יודע שיש את המתיחות הזאת כל הזמן. זה לא שפתאום תושבי לוד הערבים נזכרו, "אה, אנחנו לא אוהבים אותם". זה תמיד היה, רק פשוט צף באחרונה, ואנשים שממשיכים לגור שם יגידו לך שזה קורה עדיין, ונכון שהמצלמות כבר יצאו, אבל פחד גדול נשאר. כשהתחילו המהומות ישבתי לכתוב פוסט שבין השאר אמר, "תושבי לוד מתבקשים לעשות את הפרצוף המופתע שלהם ולהגיד שהכל היה טוב עד עכשיו, כאילו דבר כזה קורה מתוך ריק, אין, ואז יש". בסוף לא פירסמתי כלום, כי בדרך כלל, כשדברים לוהטים אצלי, אני מחכה שיירגעו, ואז נשאר רק שיקול הדעת הבריא.

האח שלא פגשתי

אבא חיים עבד במשרד הביטחון, הרבה לפני שהוא התחתן עם אמא שלי, טובה. גדלתי יחסית רחוק ממנו. הוא התחתן לראשונה בגיל צעיר יחסית והביא לעולם ילד בשם אורן. אף פעם לא פגשתי אותו והאמת היא שהוא לא היה בקשר טוב עם אבא. יום אחד, כשאבא גסס מהסרטן, צילצלנו אליו, המשפחה, שאלנו אם הוא רוצה לראות את אבא לפני שיעצום את עיניו בפעם האחרונה. אורן ענה שהוא לא מרגיש שזה אבא שלו כי הוא לא גידל אותו. האם הבנתי אותו? תראה, יש לנו נטייה לאהוב את מי שמעניק לנו, ואני לא יכול לכעוס עליו אם הוא הרגיש שלא קיבל מספיק מאבא. שנים אחרי אמא שלי פגשה את אורן וסיפרה שהוא רוצה לפגוש אותי, לא יודע למה, ממש לא משוכנע שזה קשור לפרסום שלי למשל, אבל הוא אמר שישמח לפגוש אותי. התקשרתי לספר לבני המשפחה כי היה צד, של אשתו השלישית של אבא שלי, שלא רצה שנהיה בקשר עם אורן. אז כדי לא ללחוץ לאנשים על המקומות הכואבים אמרתי שנחכה לשעת כושר כדי לפגוש אותו. היום מאוד מעניין אותי לראות אותו, הוא צריך להיות בסביבות ה־50 ואולי הראיון פה יביא לפגישה שלנו.

הצעת הנישואים

לירון (אלביליה ר"ש) ואני הכרנו באולפן ביפו, אחרי שסתיו בגר ואני העלינו פוסט שאנחנו מחפשים מוזיקאים כדי לעבוד איתם. לירון יצרה קשר אחרי ששיכנעו אותה רבות לעשות את זה. היא מגיעה לאולפן, ואנחנו נפגשים שנינו כי סתיו לא היה יכול להגיע. דיברנו ובאותו יום לא כל כך קרה משהו. השמעתי לסתיו דברים שהיא שלחה לי והוא התלהב. קבעתי עם לירון עוד פגישה אחרי חודש בערך ואז כבר דיברנו על הכל חוץ מהמוזיקה. הרגשתי שאני מתאהב. לירון הייתה בדיוק אחרי זוגיות. נפגשנו שוב באולפן בפעם השלישית, אמרתי לה שהיא מאוד מוצאת חן בעיניי, והיה בינינו חיבור מיד. שמעתי שאנשים חשבו שהכרנו בשידוך, אז הגיע הזמן להגיד שלא. נכון שלירון בחורה צעירה, ויש בינינו פער של 13 שנה, אבל ברגע שמסתכלים פנימה מגלים עולם ומלואו. אחרי כמה חודשים כבר היה ברור לנו שזה זה. הצעתי לה נישואים בפשטות, בבית שלי. הוצאתי טבעת בסלון ואמרתי, "אני רוצה לבלות איתך את חיי". זה היה רגע מאוד מרגש ועוצמתי.

החתונה

|

ניסינו לשמור בסוד כמה שיותר. העדפתי שיהיה לי זמן ושקט ופנאי לעבוד על הזוגית שלנו בבית ולא לענות לשאלות מבחוץ, לא מהתקשורת ולא מהסביבה הקרובה. זה הגיע למצב שבו אח שלי, מהנישואים השלישיים של אבא שלי, קלט שהתארסנו רק כשזה יצא לתקשורת. במשך לא מעט זמן רק אמא שלי ואמא של לירון ידעו, אבא שלה נפטר ממש לפני שהתארסנו. תוך כדי שבנינו את הדבר הזה לירון התמודדה עם האבל על אבא שלה. התחתנו בירושלים, בפני 50 איש. אנשים חשבו שמיהרנו להתחתן בגלל שהיא בהיריון. מיד פנו אלינו מערוצי בידור למיניהם כדי לבדוק, אבל היה צר לנו לאכזב אותם. אני מרגיש מוכן להיות אבא, אני רוצה מאוד להיות אבא והכל יקרה בזמנו. משהו בי אחרי הנישואים מאוד התיישב. לירון שומרת שבת ושומרת מצוות, כך שאין בינינו פערים בנושא הזה.

כמעט חתונה ופרידה

לפני לירון, בסביבות גיל 30 הייתי בזוגיות יותר משנה. אחרי שהכרנו דרך מכר משותף. היינו תקופה קצרה ידידים, ואז התחברנו לזוג. הצעתי לה נישואים בהמשך, אבל לא הספקנו להגיע לחתונה. צפו לנו בעיות החוצה והבנו שיש מחלוקות במקומות מהותיים שאי־אפשר לגשר עליהם, בעיקר סביב הדת. כל אחד מאיתנו הלך לדרכו מאז.

הפרידה מאבא

אחרי שנה וחצי בצבא, כלוחם בגבעתי, אבא שלי חלה בסרטן המעי הגס. רציתי לעזוב את הצבא בכלל כשהבנתי שיש שנה להיות איתו אבל אבא לא הרשה לי לעזוב. באחת הנסיעות לקחתי אוטובוס הביתה ואז משם לקחתי אוטו. נסעתי כל הדרך עד איכילוב על השוליים בבכי, קרוע, בפחד שאני לא אספיק לראות אותו. אצל אבא שלי לא היה כמעט מקום לרחמים עצמיים אף פעם. הוא לא אהב שאנחנו בוכים, ציפה מכל ילד שלו להיות גבר־גבר. באותו יום הוא עשה לי מעין תדריך למה שהוא מצפה ממני לעשות אחרי שהוא הולך. הסכים שנתעסק באבל רק בשנה הראשונה למותו, ביקש לא להתעסק בעצב יותר מדי ושנחזור לתפקוד מלא מהר. התחלתי לבכות מיד כשהוא התחיל לדבר איתי על הדברים האלה ובאינסטינקט, כמו תמיד, ביקשתי להחביא ממנו את הדמעות ושמתי ידיים על העיניים. הוא אמר לי, "זה בסדר שאתה בוכה, הייתי צריך להיות איתך יותר". רציתי לחבק אותו באותו רגע אבל לא יכולתי לזוז. פשוט קפאתי במקום. זכיתי לחבק אותו הרבה בימים אחר כך, שהיו הימים האחרונים שלו. תלינו תמונות על המיטה כדי שיזכרו איך אבא נראה כשהיה בריא ונפרדנו לשלום.

אבא ואמא

אבא ואמא שלי התגרשו כשהייתי בן שנתיים, כך שאני לא זוכר זוגיות או משפחתיות כזו או אחרת. גרנו בבית בלוד, עם אמא ואחותי. יותר מאוחר הצטרף דן, אחי מהנישואים השניים של אמא, שהתחתנה עם מי שהיה שכן שלנו בלוד. את היעדרו של אבא אני מבין ממש בפעם הראשונה בקידוש אצל חבר. הם יושבים כל המשפחה, אבא שלו מסתכל על אמא שלו ואתה קולט שאצלך זה כבר לא. אבל אמא נתנה לנו את כל מה שהיה אפשר לבקש, לביאה, עבדה בכל מה שצריך, לפעמים כל היום, שתיים־שלוש עבודות, כדי לתת הרגשה שלא חסר כלום. היו לנו חובות גדולים שנגררו עוד מהנישואים של אמא ואבא, ותמיד נשארנו בתחושה בבית שנשארנו לשלם אותם לבד.

כסף

למרות המצב, לא הרגשתי חוסר בבית. זה פלא, כי כשגדלתי הבנתי כמה לא היה לנו: אמא יצאה מגדרה שיהיה הכל, שלא נרגיש, שלא נתבייש בבית ספר. אף פעם לא היינו רעבים, אמא לא נתנה לזה לקרות. כן הגיעו מכתבים מהוצאה לפועל, גם אנשים עצמם שבאו כדי לעקל דברים כנראה. לפחות רגע אחד כזה אני זוכר. הם דופקים על הדלת, אפילו לא הבנתי מה הם רוצים, רק שזה קשור למשהו שלא משמח את אמא שלי. גם שם היא עשתה את העבודה שלה והם הלכו בסוף בלי לקחת כלום.

איך אתה עם כסף היום?

אני בזבזן גדול, גם על עצמי וגם על אחרים. את הדברים הגדולים והיקרים אף פעם לא יכולתי להרשות לעצמי, נגיד גיטרה טובה, רמקולים. אני מאלה שעושים קניות בכל מקום. מה שהשלטים ברחוב והאינסטגרם מוכרים לי, אני קונה. אמא יודעת שיש לי, לעומת פעם, אבל היא כל כך לא צריכה כלום ולא מבקשת. בכל יום הולדת אני רוצה לקנות לה את העולם ואני מוצא את עצמי בסוף קונה לה ספר. היא לא רוצה כלום, גם לא רוצה להחליף רהיטים בבית, למרות שאני מנסה לשכנע.

ממתן לנתן

עבדתי בחנות בגדים בתל־אביב לפעמים, לא היה לי איפה לגור שם, ולא רציתי לקחת כסף מאמא כי הבנתי כמה קשה היא עובדת בשביל כל עשרה שקלים. הרבה פעמים הייתי מוותר על נסיעה ללוד חזרה והייתי נשאר בתל־אביב עד הבוקר, עד שהיה צריך לפתוח את החנות. לא אהבתי להשתמש במונח "לישון ברחוב", תמיד הייתי מעדיף לקרוא לזה "לחכות לבוקר". הייתי יושב לפעמים בבתי קפה שפתוחים 24 שעות, וביום נכנס לישון במחסן של החנות. באותה תקופה הרב קנייבסקי שינה לי את השם ממתן לנתן. אמא שלי הייתה חברה טובה של רעייתו, הרבנית בת שבע, והיא שאלה אותו על השם שלי. הוא אמר לה שעדיף נתן. שאלתי את עצמי, אני אוהב את השם נתן? לא יודע. שאלתי, ואת מתן אתה אוהב? אמרתי לעצמי, וואלה לא. אני זוכר שניתקתי את הטלפון ואמרתי לכולם, "חברים, מהיום נתן גושן".

הפנימייה

בכיתה ט', אחרי שלא הסתדרתי בבית הספר, החליטו לשלוח אותי לפנימייה במצפה רמון. הרגשתי שזה הופך אותי לילד הבעייתי של המשפחה, שזה מחזק את הכותרת של הילד שלא ייצא ממנו כלום. במצפה רמון הייתה פנימייה לאמנויות ובגלל שהייתה מוזיקה נתתי לזה צ'אנס. אבל לא הסתדרתי. היו שם הרבה סמים שהבהילו אותי מאוד, מג'וינטים עד באנגים, גם קוק. הרבה פעמים ניסו לפתות אותי לנסות את הסמים, אבל לא נגעתי. אחרי חצי שנה חזרתי הביתה ולאבא כבר הייתה משפחה חדשה בנס־ציונה, עם שני ילדים שנמצאים במוסדות החינוך שם. ניסיתי ללמוד שם ולא ממש הצלחתי, אבל אהבתי את מגמת המוזיקה. ידעתי שאני יכול לנגן והייתי כבר חלק מלהקה. זה עזר לי לסיים את השנה שם.

החזרה בתשובה

עזבתי את הבית בגיל 15. הרגשתי שאני רוצה לחיות חיים אחרים. ההתקרבות לדת קרתה אחרי שאחותי הילה התחזקה לפניי, יצאה לתהליך משלה של חזרה בתשובה והספרים היו בבית. אני זוכר שהיא ניסתה בעדינות לתת לי ספר לקרוא, כשהייתי ילד חילוני למהדרין, וזה לא היה פשוט. יום אחד, דווקא כשהיא יצאה, מהסקרנות, הלכתי לבדוק בעצמי ופתחתי את הספר 'השתפכות הנפש', של רבי נחמן. באותם רגעים של קריאה אז הבנתי שהנשמה שלי צריכה התייחסות. קצת אחרי גיל 15 לקחתי אוטובוסים מלוד להר מירון והסתובבתי שם לבד. זו הייתה תקופה של חיפוש, אולי הטובה והמשוחררת בחיי. הייתי ילד שיכול להיזרק בכל מקום, אז נימנמתי פה ושם, ישנתי אצל אנשים טובים שהסכימו לארח אותי לפעמים. הרגשתי שאני משוחרר וזה היה הרגע שבו החלטתי לשים כיסוי ראש. שמתי כיפה, גידלתי פאות, אני שומר שבת, שם ציצית. התהליך שלי גם הבהיל את אמא שלי מאוד. כולם חיכו מסביב שזה יהיה עוד משהו שיחלוף כמו כל השיגעונות שלי. אבל אצלי זה רק התחזק.

מוזיקה

בכיתה ז' אמא קנתה לי גיטרה, והתחלתי לנגן לבד. זה הפך להיות המפלט שלי, לחפש אקורדים עם אצבעות מדממות, ויש לי אצבעות של איכר, כך שזה לא קל. התחלתי גם לכתוב טקסטים. גיטרה לא הייתה דבר פופולרי בבית ספר בלוד. כולם שיחקו כדורגל, כדורסל או מחניים ואני הייתי צמוד לגיטרה, וגם התחלתי לשיר. בכיתה ח' הייתה לנו תחרות של כישרונות צעירים, והתלבטתי אם אני באמת רוצה לשיר במקום שבו אנשים יכולים לתת לי סטירה, כי זה לא נהוג (צוחק). שרתי את 'לנגב לך את הדמעות' של שלמה ארצי וזכיתי. זה היה הפידבק הטוב הראשון שקיבלתי, וזה מדהים כי נשמעתי נורא. גם בשירים הראשונים שהוצאתי, כמעט עשר שנים אחר כך, נשמעתי נורא ואיום. אבל קרה משהו: התחלתי לכתוב שירים. לא היה הרגע שבו החלטתי להיות מוזיקאי. התייחסתי למוזיקה כחלום שלא ניתן להגשמה, בטח לא לאנשים כמוני.

איך זה חי באותה תקופה עם החזרה בתשובה?

גרתי בדירה בחולון עם אנשי ברלסב. היינו נכנסים לוואנים ברחובות ומפיצים ספרים של רבי נחמן. חבורה של אנשים שבתהליך מסוים בחייה, חלקם עם משפחות אפילו. חיינו מאוד בצמצום, לפעמים עשרה בדירה, רק מזרנים. טוב שאמא לא באה לבקר. אגב, כל הדברים האלה יכולים להישמע מהצד כתמוהים וכסוג של מסכנות, אבל אני עברתי חוויות מדהימות באותה תקופה. באוויר כבר ריחף השירות הצבאי שלי וידעתי שברור שאני מתגייס, הרי אבא היה איש צבא. לפני הגיוס אבא לקח אותי לשיחה ואמר לי שאני יכול להיות דתי גם בלי פאות, שהוא מכיר הרבה דתיים בלי פאות ושהוא מעדיף כדי שלא אהיה שונה. "פשוט תהיה עם כובע כל הזמן", הוא הציע. עשיתי את זה.

שמירת שבת

היו לי קשיים עם לשמור שבת בתקופת הצבא, היו נפילות והיה לי קשה עם זה מאוד. אחרי שהשתחררתי הייתה לי בת זוג, ויום אחד הלכתי לקחת אותה מהעבודה, בשבת. ממש לפני שהגענו הביתה עברנו תאונת דרכים, רכב נכנס בי חזיתית, התעלפתי וכשהתעוררתי שמעתי בומים כי ניסו לחלץ אותנו מהאוטו, הדלתות התעקמו. זוכר שאמא שלי רצה למקום מהבית, לראות שאני בסדר. חברה שלי ואני נפצענו קל וכולנו בכינו שם יחד. ביקשתי סליחה מבת הזוג למרות שלא הייתי אשם בתאונה, ביקשתי סליחה מאמא שלי על האוטו וביקשתי סליחה מעצמי, על זה שאני מאשים את עצמי בהכל בלי לבדוק. מאז לא חיללתי שבת יותר.

לירן דנינו

יום אחד, לחנות הבגדים שבה עבדתי נכנס לירן דנינו. אני שומע את חבר שלי בחנות צועק: "לירן, יש פה בחור שקוראים לו נתן, אתה חייב לשמוע אותו". לירן מגיע, אני יושב איתו בצד ליד המעליות, על הרצפה, משמיע לו את 'כל מה שיש לי', 'איפה את' ואת 'עדיין ריק', שהוא מאוד אהב ואמר לי, "אולי אני אוציא את זה?" כל כך התרגשתי ואמרתי לו, "בוודאי, אני אשמח". הפכנו לחברים טובים. לירן התחיל לעבוד על השיר ויום אחד הוא הציע שאבוא איתו לטדי הפקות. הגעתי איתו, ילד חסר ביטחון, פגשנו את מירה שפיגל, מנהלת אמנים בטדי. אחרי שסיימנו היא אמרה לי, "אני מאמינה שצריך לקרות איתך משהו ואשמח לצאת איתך לדרך הזאת".

השיר הראשון

השיר הראשון שהשמעתי למירה היה 'כל מה שיש לי', שנכתב על אמא. השיר הזה שינה את חיי, כי הוא הראשון שנכנס לרדיו. אני זוכר שנסעתי להופעה של ריטה באותה תקופה ופתאום מירה אומרת לי שהשיר עבר פלייליסט לילה של גלגלצ. יצאנו באמצע ההופעה, נכנסנו לאוטו ואנחנו שומעים את הדר מרקס אומרת את השם שלי בפעם הראשונה ברדיו ומתרגשים כמו ילדים. מירה הביאה אותי לטמירה ירדני, שאמרה לי, "יש עונה של כוכב נולד, אתה טוב, יכול לנסות אודישן". אמרתי לה שזה לא מתאים ללב שלי ולא מרגיש לי חלק מהסיפור שלי. טמירה קיבלה את זה. הייתי אז הראשון שנכנס למשרד שלא אחרי 'כוכב נולד' והם גם קיבלו את העובדה שלא אופיע בשבתות. הייתי בעננים.

האלבום הראשון

קשה לי מאוד עם איך ששרתי באלבום הראשון, וגם בשני. שרתי חנוק ומתכנס, בעיקר נשמע כמו מישהו שעוד מחפש את עצמו ולא מוצא. אם אני שומע את השירים מהאלבום היום ברדיו, אני מעביר תחנה. לפני שהוצאתי את השירים היה בי ספק גדול, שזה לא יעבוד, שאני לא מספיק טוב. אני לא חושב שהבנתי עד הסוף שאני הולך להיחשף בצורה כזו. 'כל מה שיש לי' קיבל חיבוק כל כך גדול עוד לפני שאנשים ידעו איך אני נראה, וכשצילמנו לזה קליפ, ואנשים הצליחו לחבר את הפרצוף לשיר, בפעם הראשונה הרגשתי שמשהו גדול קורה לי במוזיקה. אחרי הקליפ, כשאנשים התחילו לגשת אליי ברחוב, הבנתי את זה. אני זוכר אז שכולם נדבקו לכובע, שאז היה כובע גרב במקרה לגמרי. שאלו למה, חשבו שאני מסתיר קרחת. הסברתי שזה כיסוי הראש שלי. אני זוכר שבאחת מרשתות הבגדים הוציאו 'כובע גושן'. זה הצחיק אותי מאוד.

קריצה לחו"ל

ביולי 2015 הוצאתי את Thinking About It, בלי מחשבה מיוחדת על חו"ל. השיר יוצא ואז אנחנו מקבלים מייל מלייבל בסקנדינביה, והם מספרים לנו שילד בן 15, הולנדי, עשה לשיר רמיקס, כך שזה מתחיל לגדול בכל מיני מקומות בעולם. אחרי שהתחלנו לטוס כמה פעמים לדנמרק שאלתי את עצמי האם אני מוכן לחיים האלה של טיסות והאם אני באמת יכול להגשים את החלום הזה רחוק מהבית. יש לי נטייה להתגעגע הביתה עוד בשדה התעופה והגעתי למסקנה שאם אני אעשה את זה בחו"ל, אז לא בכל מחיר.

עדן בן־זקן

עדן התקשרה אליי יום אחד, מציעה לעשות שיר יחד. נפגשנו באולפן. השמעתי לה שתי בלדות, היא אמרה, "זה יפה אבל יש לך קטע ראפ באינסטגרם שלך, אולי נעשה אותו?" התחלנו לעבוד על השיר. עוד לא היה פזמון, והיא הקליטה את הבית שלה. סתיו ואני, שלא ידענו איך עדן תישמע על סגנון כזה, נפלנו מהכיסא. עדן הייתה צריכה ללכת אבל אמרתי לה, "תישארי עד שמקליטים פזמון". והיא עונה, "אז לך תכתוב". יצאתי החוצה, אמרתי להשם שאני צריך פזמון וזה מה שקרה. חזרתי לחדר, השמעתי את מה שיצא והשאר היסטוריה.

שירת נשים

במאי 2019 עליתי להופיע בבמת יום העצמאות ברמת־גן ובמהלך ההופעה שאלתי אם מישהו רוצה לעלות לשיר. ילדה מתוקה הרימה את היד וביקשתי מהמפיקה שלי להביא אותה לבמה. מישהו מהמארגנים לחש לי באוזן שההופעה על הבמה דתית. לפניי הופיע שולי רנד. אני זוכר שהיו לי עשר שניות להחליט מה אני עושה עכשיו. להוריד אותה מהבמה? לא, כי אני לא אבזה אותה. לתת לה לשיר? אני מפחד, שלא חס ושלום מישהו מהקהל יצעק, כמו שאכן קרה, זה יבזה אותה. אז מה שעשיתי היה להקדיש לה את השיר 'כל מה שיש לי', להשאיר אותה על הבמה. מיד לאחר מכן הסברתי לה את המורכבות והיא הבינה הכל בחיוך, דתייה בעצמה. חטפתי על זה ביקורות, כן, אבל הבנתי שמי שרוצה לכעוס ימצא דרך לכעוס.

משחק

כל מה שקרה סביב הסרט 'סיפור אחר' היה מעל הטבע ממש. אני לא שחקן. קיבלתי הזמנה להגיע לאודישן וראיתי את השם של אבי נשר על ההזמנה. הובכתי מאוד באודישן כי לא הרגשתי שאני טוב במה שאני עושה. עד האקשן הראשון ניסיתי לשכנע את אבי שאני הולך להרוס לו את הסרט. אמרתי לו שאני לא יודע מה שאני עושה ואם ייצא לי משהו טוב, הכל בפוקס. אבי אמר לי שאת הפוקסים האלה הוא מחפש.

הכרת את ארי נשר, הבן שנפטר?

התקשרו לספר לי שהוא בבית חולים עוד לפני שזה יצא בתקשורת. הוא עוד היה איתנו בפרמיירה, הכרתי אותו תוך כדי עבודה על הסרט, התחברנו מאוד, הוא הגיע לצילומים ואפילו היה ניצב בסצנה, ממש לידי. בבית החולים פגשתי את משפחת נשר מחכה מחוץ לחדר שלו, משפחת אצולה בעיניי, כל אחד מהם מיוחד במינו. חיבקתי את כולם, חלקנו את הכאב יחד. הלוויה הזאת הייתה אחת מהחוויות הקשות שעברתי, כי המרחק בין השמחה מהסרט והעצב הגדול היה כל כך קצר, עד כדי טלטלה של כולנו.

עשור מוזיקלי

מוזר לי מאוד שעבר עשור מאז האלבום הראשון ואני מרגיש כמו ילד, איכשהו ילד זקן. כשהתחלתי את הדרך ושאלו אותי מה אני חושב שיקרה עוד עשר שנים, אמרתי שאני מעדיף לא להתעסק בזה, שייתנו לי להתעסק בהיום. והיום אני עדיין מודה לכל אחד ברחוב שפגש אותי וסיפר לי שאני חלק מהסיפור שלו.

ב־22 בספטמבר אקיים מופע חגיגי עם אורחים במסגרת 'פסטיבל ראשון לציון', פסטיבל המוזיקה הגדול והוותיק בישראל. אני עדיין מופתע בכל הופעה, כשמגיעים אנשים, ועדיין מנסה להסתכל לכולם בעיניים ולהגיד כמה אני מעריך את זה שהם הולכים איתי דרך ארוכה כזו.

התקשורת

כשהתחילו ההופעות, ואיתן ראיונות, הבנתי את המשקל של מילים. אתה יכול לספר דברים בתמימות אבל זה יכול להתפרש באלף צורות שונות, לעבור הלאה אחרת ממה שרצית. באחד הראיונות שעשיתי בטלוויזיה מישהו מאוד קרוב אליי נפגע כי סיפרתי דברים שהציפו מכאובים מהעבר. אני הרבה יותר זהיר מאז, לא ממהר לעשות דברים גדולים מבחינת תקשורת.

איך התמודדת עם הביקורות?

הביקורות הראשונות קטלו אותי ממש. כתבו שאני צעצוע, שהמציאו לי ביחסי ציבור את הסיפור שלי ושהכובע הוא גימיק שיווקי, שהמוזיקה לא טובה. אני חושב שהביקורת היחידה שלקחתי ברצינות הייתה הראשונה, שנגעה לי בלב, ושם נכתב שהמוזיקה שלי היא כלום ושום דבר, שזה לא יישאר ולא יחזיק. הלכתי לחפש את מה שהמבקר משבח, וכשהבנתי שאין לנו את אותו טעם, הפסקתי לכעוס עליו. מאותה פעם, הביקורות כבר לא נוגעות בי בשום צורה.