נוסחת פלד

קצח. יש לא מעט אנשים שרק אזכור המילה הזאת יגרום להם לפרוץ בצחוק. כת המעריצים של סדרת הקאלט החתרנית 'אחד העם 1' ובעיקר של דמותה של מירי פסקל, הלכה ותפחה עם השנים. היום, כשלהיט הגאווה 'טרילילי טרללה' זוכה למיליוני צפיות, נדמה שאין אחד בארץ שלא מכיר את אילן פלד ורפרטואר הדמויות שלו, אם כי יש להודות שזו אותה דמות פחות או יותר, וכולן בנותיה הרוחניות של הגברת פסקל. דנית זמרת החתונות, המורה לימונה, עפרה מלהקת 'ארבע' והרשימה נמשכת. הן כמעט זהות: אישה מזרחית, וולגרית, חדת לשון וקצרת פתיל.

הפופולריות הגוברת של פסקל וממשי־כותיה לא מובנת מאליה. בתקופה שבה התקינות הפוליטית חורצת גורלות של אנשי בידור על ימין ועל שמאל, פלד הוא תופעה חריגה. בלקפייס, בדיחות עדתיות בלי סוף, מיניות בוטה, אפילו סיפורי התורה זכו אצלו ואצל שותפתו לפשע יעל פוליאקוב לטיפול וולגרי במיוחד - ובכל זאת, איכשהו הכל נסלח לו.

חלק מהסוד של פלד ודמויותיו טמון דווקא במלאכותיות שלהן. גודש הסממנים המזרחיים הסטריאוטיפיים - ה־ח' וה־כ' הגרוניות, השימוש האקראי במילים בערבית ("אוּדרוּב", "פחות שייפה חאלהא") - מזכיר לנו שמדובר בחיקוי בלי מקור. כשמוסיפים לזה את העובדה שפלד הוא סרבן ראיונות ידוע ודמות פרטית מאוד, נוצרת תופעה יוצאת דופן בימינו. אי־אפשר להשוות בין פלד לדמויותיו, אין פער בין המחבר לטקסט שאפשר להצביע עליו, אין ציוצים מביכים או פוסטים אידיוטיים. יש רק את הדמויות.

והדמויות מצחיקות מאוד. כמעט מיותר לומר את זה, אבל פלד הוא גאון קומי. אלה לא רק הטקסטים המבריקים שמזמן הפכו לנכסי צאן ברזל ("את נתת לי לאכול פחם, אמא"), אלא גם אוזן נדירה לקומדיה ורגישות לניואנסים שהופכים אותו, פשוט כך, לאחד האנשים המצחיקים בארץ.

פלד לא לועג לדמויות שלו, אלא משתמש בהן כדי לשקף את הזיוף במרחבים סביבן, בקריצה מתמדת לצופים. כמו הדמות מ'טרילילי טרללה' שמסרבת להיכנע לעריצות של אווירת הפסטיבל בחודש הגאווה. דווקא מתוך המלאכותיות המוגזמת של הדמויות שלו, פלד מביא איתו למסך כנות מרעננת ומעוררת הזדהות. לא בטוח שחגיגת אילן פלד תימשך עוד זמן רב. טעות אחת מצידו וייתכן שאנשים יפסיקו להרגיש סלחנות כלפיו. בינתיים אנחנו נמשיך להתענג עליו, כאילו אין בזה אורז.