אתמול ב־2:30 לפנות בוקר, כמה שעות לפני ההצבעה על חוק האזרחות, פנה גדעון סער לחבריו בימינה ואמר להם: שימו לב לשיקלי. חשדו התעורר כשקרא ידיעה לפיה חבר הכנסת לקח לו דוברת חדשה ומסקרנת. קוראים לה נוי בר, והיא ראש אגף הסברה בתנועת "אם תרצו" ובת זוגו של אבנר נתניהו. סער ראה בזה גיים־צ'יינג'ר. אם החברה של בנו של ראש הממשלה מונתה לדוברת של שיקלי, זה מבהיר איפה איש ימינה עומד.

זה מטופל, הייתה התשובה של ימינה. שעה לפני ההצבעה אמרו אותם גורמים לסער ששיקלי יצביע עם הקואליציה. זמן לא רב לאחר מכן היה זה שיקלי שהפיל על חודו של קול את ההצבעה על חוק האזרחות.

שיקלי נקלע לבלבול, אמר אתמול בנט. אבל לא מדובר בבלבול. לפני כשלושה שבועות הצביע שיקלי נגד הקמת הממשלה. לפני שבועיים הצביע עם הקואליציה בעד תיקון חוק יסוד: הממשלה. אתמול, ממש עד לשניות האחרונות, הוא נתן לחברי מפלגתו להבין שיתמוך בחוק, ושינה את החלטתו ברגע האחרון. יכול להיות שהוא רימה את מפלגתו. יכול להיות ששינה את דעתו. או שאולי הפשרה שאליה הגיעה איילת שקד עם מרצ ורע"מ הקלה עליו לשנות את עמדתו. ויכול להיות, אומר בכיר בקואליציה, שבאופוזיציה ניסו להרדים אותנו, כדי שלא נביא עוד ח"כ מרע"מ כדי שיצביע בעד.

השאלה, אומרים גורמים בקואליציה, היא האם שיקלי חתך לחלוטין לכיוון הליכוד, או שהוא ימשיך לשחק. אבל נדמה שלאף אחד אין ספק שזה הולך לגירושים, בין שזה יקרה מיידית או ימשיך לפרפר עוד כמה שבועות. מה שלא יהיה, שיקלי סיים את דרכו בימינה. בנט לא יסמוך עליו יותר.

רק לפני שבועיים אותת שיקלי שהוא מתכוון להיות ענייני. יכול להיות שאתמול הוא החליט לחצות את הקווים. כך או כך, בקואליציה לא בונים יותר עליו. אגב, גם לא על הימניות שלו: לדעתם הוא פשוט מסתנוור מכך שח"כ קטי שטרית מכנה אותו גיבור ישראל, ושהטוויטר מוצף בציוצים מלאי שבח של אנשי ימין. וזה האיש שלא נבחר אלא מונה על ידי בנט לרשימה שלו, הלך עם רשימה שלא נשבעה אמונים לביבי, וכל ההתנהלות שלו הייתה מזגזגת ועתירה בתרגילי הונאה.

האם בימינה יכריזו עליו כפורש? זה כנראה יקרה, אבל לא מיד. כשמכריזים על מישהו כפורש צריך מצבור של דברים כדי להביא את זה למליאת הכנסת. או שאולי הם עדיין מקווים שהיד שלו בהצבעה הכי חשובה, על התקציב, עשויה להיות קריטית בהעברתו.

היד של דיכטר

כך או כך, הצבעתו של שיקלי, שבימינה קיוו שבמקרה הכי גרוע הוא יימנע, היא ניצחון של נתניהו. כמו גם ההתייצבות של אנשי הליכוד אחריו. נתניהו הצליח לקחת אחריו בשבי את חברי מפלגתו, שגם בישיבת הסיעה לא היו שלמים עם הצבעת הליכוד נגד הארכת הוראת השעה בעניין איחוד המשפחות. אותו חוק שרק לפני חודש, ב־8 ביוני, בשלהי הממשלה הקודמת וחמישה ימים לפני חילופי השלטון, הם עצמם אישרו את העברתו במשאל טלפוני על בסיס המלצת השב"כ. לכן האמירות שלהם עכשיו, שזה לא מספיק ושצריך את חוק ההגירה, הן לא יותר מתירוצים מפוקפקים.

בלתי נתפס לראות אנשים כמו אבי דיכטר, שאם יש משהו שמזוהה איתו כראש השב"כ לשעבר זו החלטת הממשלה בנושא ב־2001 והחוק שעבר ב־2003. איך הוא לא התבייש להרים את ידו נגד חוק שהוא המורשת היחידה שלו. שלא לדבר על בכירי הליכוד, שיודעים שהצבעתם הייתה נטו פוליטית וסתרה לחלוטין את עמדת שירות הביטחון הכללי, לפיה הצבעה נגד החוק תפגע בביטחון ישראל. מתמיה איך בליכוד לא מתעשתים וממשיכים להיגרר אחרי נתניהו. פעם עוד אפשר היה לטעון שהוא מביא שלטון. היום כבר אפילו את זה אי אפשר להגיד.

הצבעת אי־האמון שהגישה האופוזיציה אתמול, כשבראש הממשלה האלטרנטיבית שהיא מציגה עומד דרעי וכל שריה הם חרדים, כדי שלרשימה המשותפת יהיה יותר קל להצביע לממשלה בלי הליכוד – היא כבר הרבה יותר מאצבע בעין של הליכודניקים. זה כבר להכניס את כל היד. למה הם מחכים שם, בליכוד. מה הם עוד מצפים שיקרה. איזה טוב נתניהו עוד יכול להביא להם. ולמה לא לצאת בגלוי נגדו. ממה הם עוד מפחדים.

ההצבעה על חוק האזרחות הייתה אירוע טראומטי, ולא רק לקואליציה. יש כ־100 ח"כים בעד החוק להארכת הוראת השעה. חוק שיש עליו כמעט קונצנזוס בכנסת לא עבר – רק מסיבות פוליטיות. אולי זה נתן לאופוזיציה ניצחון יוקרתי רגעי, אבל לא ברור כמה זה יעבוד כאסטרטגיה: אין איש ימין ששמח על כך שהאופוזיציה ניצחה ושחוק האזרחות נפל.

מספיק לראות את איימן עודה וסאמי אבו שחאדה מריעים אחרי הפלת החוק כדי להבין שזהו ניצחון פירוס עבור הליכוד. ובכלל, ציבור ימני גדול לא אוהב את ההצבעה הזאת, וכך גם את הקו שהמפלגה נגד כל דבר, כולל נושאים שהימין תומך בהם, רק משום שהקואליציה מביאה אותם להצבעה. וזה מה שקורה במליאה בימים אלה: החוקים שהכנסת מצביעה עליהם הם חוקים שהליכוד הביא והתוקף שלהם עומד לפוג. בכל החוקים האלה האופוזיציה מתנגדת רק כדי להביך את הקואליציה, למרות שאלה חוקים שלה.

אגב, הקו הזה, של אלימות נטולת רסן במהות ובסגנון, לא אפיין את נתניהו כשהיה באופוזיציה. דווקא מה שהחזיר אותו לשלטון היה הקו הממלכתי שהציג בזמן מלחמת לבנון השנייה. אופוזיציה לוחמת, אבל ממלכתית. הקו שבו נוקטת האופוזיציה עכשיו מצמצם לאפס את הסיכויים שלה לבצע מהפך בתוך הכנסת המכהנת: השבר בין מפלגות הימין באופוזיציה לבין ימינה ותקווה חדשה הולך ומעמיק, נתניהו שורף את הגשרים אל רע"מ, ובכך גם את הסיכוי של הליכוד לחזור לשלטון.

הרווח של הקואליציה

ובעניין הקואליציה: למה שקרה במליאה בלילה שבין שני לשלישי היה אפקט מהדק עליה. נכון, לא נעים להפסיד בהצבעה שהיא מבחן לקואליציה. וכן, זו קואליציה שברירית, שתצטרך לבחור בזהירות את הקרבות שלה. אבל הוכח שכל הגורמים שלה, מאיילת שקד ועד מנסור עבאס, רוצים בהמשך קיומה. זוהי קואליציה עובדת, מתפקדת.

מסתבר שסגנון הנאום הפיליבסטרי של האופוזיציה גורם גם לדברים חיוביים: אנשים שלא עבדו מעולם ביחד עכשיו מתלכדים. הפשרה שאליה הגיעו סיעות הימין בקואליציה עם מרצ ורע"מ היא אינדיקציה לקיומו של רצון חזק לקיים את הממשלה, וגם לאחריות שיש לצדדים כלפיה. אם קיוותה האופוזיציה לגרום לכאוס בקואליציה – זה לא קרה. נתניהו אולי מהדק אליו את האופוזיציה – אבל זה מה שהוא עושה גם לצד השני.