ניצחון הרוח

המחזה היומיומי הזה, שאירע אתמול בגינה פסטורלית ברמת אביב, לא רמז על המאורע המרגש ויוצא הדופן שעומד להתרחש באותה הגינה ממש. בשעות הבוקר המוקדמות גבר טייל בשבילי הגינה עם עגלה ובה תינוקת. מסביב שקט של לפני המולת החופש הגדול. אפילו הטמפרטורות עוד נעימות. אלא שעוד דקות אחדות יצטרף לכאן אורח נוסף, וכבר אי אפשר יהיה לעצור את ההתרחשות — ואת ההתרגשות.

הגבר עם התינוקת הוא תומר בוהדנה (46). אל טיול הבוקר השגרתי שלו הצטרף אתמול ד"ר עדי נמרוד (62), אבא לחמישה, סבא לנכד והרופא שהציל את חייו של תומר בשדה הקרב במלחמת לבנון השנייה. למעשה, השניים האלה מככבים באחת התמונות הבלתי נשכחות מהמלחמה ההיא, ומההיסטוריה של מדינת ישראל בכלל.

ב־10 באוגוסט 2006, בימים האחרונים של הלחימה, נורה בוהדנה בצווארו בעת שהוביל את הפלוגה שלו בסמטאות הכפר מרקבא שבדרום לבנון. הקליע, שחדר מתחת לעצם הבריח, קרע את הווריד הראשי והוא החל לאבד דם במהירות. רק זריזות התגובה של רופא הכוח, שבמו ידיו מנע מבוהדנה לדמם למוות, הצילה אותו.

כשמסוק החילוץ נחת בבית החולים רמב"ם בחיפה, הרים בוהדנה בשארית כוחותיו את יד ימין וסימן בשתי אצבעות את סמל הניצחון — וי. התמונה, שנקלטה בעדשת צלם "ידיעות אחרונות" אלעד גרשגורן, פורסמה למחרת בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות" והפכה בן רגע למיתוס.

אתמול, 15 שנה אחרי האירוע ששינה את חייו של בוהדנה ונצרב בתודעה הציבורית, הם נפגשו שוב. המפגש הקודם ביניהם היה לפני 10 שנים, פגישה מקרית בבית החולים איכילוב בתל־אביב. והנה הם כאן, בוהדנה בג'ינס וחולצה שחורה צמודה שמדגישה את גופו השרירי, וד"ר נמרוד במדי רופא כחולים. החיבוק ביניהם נמשך שניות ארוכות, ולאחריו מגיעים הכיפים והטפיחות על השכם. בסוף הם מתיישבים זה ליד זה, נראים כמו חברים ותיקים בפגישת מחזור.

"15 שנה לא עסקתי בסיפור הזה", מספר ד"ר נמרוד ולאחר מכן שולף מהעגלה את בתו של בוהדנה, עומר בת החמישה חודשים. "אנשים מתקדמים, די", מסכים איתו בוהדנה. "אני גם לא מתעסק בפציעה אם לא שואלים. לא חוגג פציעולדת, לא מציין שום יום. זה היה אירוע משמעותי שלקחתי למקום חיובי של אתגר התמודדותי וצמיחה. למדתי על עצמי המון דברים דרך אותה פציעה".

ד"ר נמרוד: "יש שיר של נתן זך שנקרא 'ציפור שנייה' והוא הולך ככה: 'ראיתי ציפור רבת יופי, הציפור ראתה אותי. ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עוד עד יום מותי. עבר אותי אז רטט של שמש, אמרתי מילים של שלום. מילים שאמרתי אמש לא אומר עוד היום'. זה מסביר שאנחנו לא מה שהיינו לפני, השארנו את הקרבות איפה שהם הסתיימו. כל אחד לקח את זה לכיוון שלו והמשיך הלאה בחיים".

בוהדנה בבית החולים אחרי הפציעה, אוחז בצילום | צילום: אלעד גרשגורן

החלטה גורלית

נחזור 15 שנה אחורה, אל אותו חודש אוגוסט מדמם. מספר חודשים לאחר שחרורו מצה"ל סרן תומר בוהדנה מוקפץ למילואים בלבנון בעקבות המלחמה שפרצה בין ישראל וחיזבאללה. במקביל מוקפצים למילואים גם מיטב כוחות הרפואה, בהם ד"ר עדי נמרוד, אז סגן מנהל מחלקת טיפול נמרץ בבית החולים הדסה בירושלים וסרן במיל'.

שניהם עולים על מדים, נפרדים מהאזרחות ויוצאים כל אחד למשימה שלו, בגזרות שונות לגמרי. אחרי מספר שבועות קשים של לחימה דרכיהם ייפגשו לראשונה בסמוך לגדר, בצד הלבנוני, לאחר שבוהדנה חטף כדור שיצא דרך הצוואר. "היינו בקרב קשה בתוך מרקבא", נזכר בוהדנה תוך שהוא מנענע את עגלת התינוקת.

"נכנסנו לסמטה, אני כמפקד, לצד חוליית הפריצה שלי. אצלי בפלוגה תמיד המפקדים היו מקדימה, על אף שבתרגולות זה לא נהוג. בסמטה אני הייתי ראשון, אחריי נרי בן־סימון, המ"מ שלי, ושלישי היה אמור להיכנס הקשר. בדיעבד, מה שלא ידענו זה שנכנסנו למתחם הגנה אורבני של חיזבללה. כשכף רגלי דרכה במתחם נפתחה עלינו מכת אש והכוח שלנו השיב באש כמובן. מלחמה זה לא משחק. אנשים נהרגים, נפצעים, לקחתי בחשבון שאפצע. תמיד אמרתי לחיילים שלי שבחיים, ובפרט בצבא, יש שכר לימוד, ורק אחרי שאתה משלם אתה מבין את הסיטואציה שאתה נכנס אליה, ופה אני שילמתי את שכר הלימוד".

ד"ר נמרוד במשלחת סיוע של פיקוד העורף לנפאל ב־ 2008 | צילום: דו"צ

מה היה שכר הלימוד שלך?  

"הבחירה שלי להיות ראשון וככה גם להיפצע ראשון. כמפקד אתה מלמד חיילים לתפוס מחסות כדי לא להיפגע, אבל מתי הם תופסים מחסות הכי טוב? לא בתרגולים, רק מתי שהם רואים את הראשון בכוח נפגע. הייתי מודע לזה שיש סיכוי גבוה מאוד שאשלם את שכר הלימוד".

מה אתה זוכר מרגע הפגיעה?

"היה מטח קשה של ירי ופצצות אר־פי־ג'י. אני חטפתי כדור בבית שחי השמאלי שיצא מבסיס הצוואר. הרגע הזה היה זפטה רצינית, אי אפשר לתאר את ההרגשה. שואלים אותי כל הזמן כמה זה היה כואב. אני יכול להגיד שאולי זה לא כואב אבל זו מין מכת חשמל אדירה שעוברת בגוף. רק אחרי כמה דקות שרצתי מחוץ לסמטה התחלתי להרגיש קושי בנשימה, התחיל לי כשל ריאתי, אבל הייתי בהכרה מלאה. ברגע שיצאתי מהסמטה עפתי על הרצפה, מהטראומה של המכה לא ראיתי כלום ומשם אספו אותי אל עדי".

בצד השני של הגזרה ד"ר עדי נמרוד קיבל עדכון על היתקלות בסמטה עם פצועים קשים שחייבים לחלץ במיידי. "את תומר אספתי כבר ליד הגדר אחרי שהוא חולץ מקו האש", מצטרף למור"ק הדוקטור, שכיום מכהן כמנהל מחלקת טיפול נמרץ ברמב"ם. "כשאתה מגיע עם מסוק לפצועים בשדה קרב, לוקח בערך חצי שעה שאתה מרחף באוויר עד שאתה מקבל אישור לנחות מהר בשטח כדי שלא יסגרו עליך כל מיני כוונות של טילים. אחרי שאתה נוחת יש לך חצי דקה עד דקה להעביר עדכון בין הפרמדיקים בשטח לגבי הפצועים ומיד לאחר מכן להעלות חמישה־שישה פצועים למסוק ולעוף משם, כל זה תוך שאתה מרחף ומסביבך תמרות עשן, הפגזות, צעקות. את תומר אספנו ליד הגדר ממש".

רגעי נחיתת הפצועים בבית החולים רמב"ם בחיפה | צילום: אלעד גרשגורן

בוהדנה: "ממש על המנחת הישן, ככה הבנתי. אני זוכר שנעתי בין הכרה להירדמות אבל לא זיהיתי איפה אנחנו בדיוק. אני זוכר שהאירוע קרה בסביבות ארבע אחר הצהריים וכבר בשש בערב היינו במנחת ברמב"ם".

ד"ר נמרוד: "אני זוכר שכשאספנו אותך היה לי ויכוח עם הטייס. הייתה לך פציעה צווארית ולא ידעתי אם זה בעורק ראשי או וריד".

"למה ויכוח?" בוהדנה מתפלא.

"אסביר לך מה הבעייתיות. אם יש עורק שנפגע ומפמפם בחלל סגור, הוא חוסם את דרכי האוויר עם הדם. אם אני עוזב את האצבע כדי להשתלט על נתיב האוויר אני לא אראה כלום כי הכל יתמלא תוך שניות בדם. אם זה וריד ואני חייב לפתוח את קנה הנשימה, אתה עלול לחרחר ואני אאבד אותך למרות שעצרתי את הדימום. אז הבחירה הייתה או שאני עוזב אותך ואתה משפריץ חופשי או שאתה נחנק. הייתי שם במסוק ללא ציוד, מסביבי עשרות חיילים מ־669 ועוד לא מעט פצועים, ואני חייב להחליט ולבחור. התייעצתי עם הטייס שאמר לשחרר נתיב אוויר, אבל לבסוף החלטתי להישאר עם האצבעות ולעצור את הדימום. אף אחד לא ידע אם זה המהלך הנכון, היה לי רק את החושים שלי באותו רגע. אחרי שאספנו אותך עברו מספר דקות והיית קול, נושם וערני, אז נרגעתי. אמרתי לטייס שאנחנו חייבים להגיע לרמב"ם מהר כדי שישתלטו על נתיב האוויר אבל הטייס אמר לא, אני יורד לאסוף את הבחור השני שנפצע". בתוך כל הסיטואציה הבלתי אפשרית הזו בוהדנה דאג גם הוא לבחור השני, המ"מ שלו שחטף רסיסים בראש והיה בין חיים למוות. "היה לי חשוב שנחזור לאסוף את נרי ושמחתי על ההחלטה של הטייס", הוא אומר. "בזמן שאתה תופס לי את הצוואר אני מאוד דואג לנרי המ"מ שנפצע. אני זוכר שהעלו את נרי ששוכב על הגב, אני שוכב על צד ימין שלי, ד"ר עדי עושה לחיצה, ואני רואה שלאט־לאט רואים לנרי את הלבן של העיניים, חשבתי שהוא מת. מיד תפסתי לו את היד".

ד"ר נמרוד: "נכון, אני זוכר".

בוהדנה: "אז ראיתי שהעיניים שלו חוזרות לזוז ונרגעתי. וככה בעצם המשכנו לטוס - עדי מחזיק לי את הצוואר ואני מחזיק את היד של נרי".

שיקום ממושך

בינתיים בשטח ישראל, במנחת המסוקים ברמב"ם, מחכים עשרות צוותי רפואה וסוללת צלמים לנחיתת הפצועים מלבנון. ד"ר נמרוד משחזר: "ישר כשהגענו לרמב"ם היינו חייבים להטיס את בוהדנה לחדר מיון. אני זוכר אותי אומר לירון בר־לביא, מנהל טיפול נמרץ, שיש לחייל הזה דימום בצוואר ואני לא יודע מה המצב הרפואי שלו חוץ משהוא יציב נשימתית. אני לוחץ על הצוואר ובאותו זמן ירון מרדים ומנשים את בוהדנה דרך צינור בקנה הנשימה. במנחת הבנתי כבר שהוא יהיה בסדר".

שניות לפני ההרדמה הגיעה תנועת ה־V המפורסמת, שבדיעבד נצרבה בתודעה כאחד הרגעים הזכורים וההירואיים של המלחמה. "התנועה עם ה־V הכי הפתיעה אותי", אומר הדוקטור. "אני לא יודע עד עכשיו למה הוא עשה את זה, רק שמחתי שהוא עשה דווקא לצלמים שהציקו לנו וצילמו כאילו אנחנו עולים לגרדום. כשקלטתי את התנועה לחשתי לתומר: 'תראה להם, לז־־־ת', אבל לדעתי בשלב הזה הוא לא שמע אותי".

בוהדנה: "האמת שלא שמעתי", הוא צוחק בקול. "עשיתי את זה בעיקר לעניין של התודעה. התודעה היא חלק בלתי נפרד מהמערכה, במיוחד מול ארגון לא מדינתי כמו חיזבאללה".

לאחר מכן חזר ד"ר נמרוד לשדה הקרב, ותומר המשיך ללחימה חדשה, על חייו. "יום למחרת היה לחץ היסטרי של מערכות העיתונים כמה שיותר מהר להודיע להורים ולהביא אותם לבתי החולים", משחזר בוהדנה. "היה פחד לא לשלוט על היציאה של התמונה שלי החוצה. עדי כבר חזר לאוויר. האירוע קרה בארבע אחרי הצהריים ביום חמישי. כבר בשעה עשר בלילה באותו היום אספו את המשפחה שלי לרמב"ם כי לא ידעו מה יקרה איתי ופחדו שהתמונה תדלוף".

ד"ר נמרוד, ידעת על קיומה של התמונה?

"ממש לא. רק אחרי הלחימה הבנתי שהיה שער כזה ב'ידיעות'".

לאחר תקופת שיקום ממושכת תומר חזר לחיים. ממסלול צבאי הוא עבר למסלול חינוכי. את הנשק החליף במחברות ועפרונות, ואת חינוך החיילים החליף בחינוך של נוער במצוקה. בשנים האחרונות הוא מנהל את פנימיית "דארנא - בית בטוח לנוער בסיכון" עם שותפו, איש שוק ההון לשעבר שעשה הסבה לחינוך אודי גלברד. בפנימייה שהקימו יחדיו חיים כמה עשרות נערים בגילי ‭ ,18-14‬כולם מרקע משפחתי מורכב, המופנים למקום מתוקף צווים של משרד הרווחה.

ולא, לא תמצאו בפנימייה, או בביתו, את התמונה המפורסמת תלויה בגאון. "ממש לא", הוא אומר. "אין לא לי ולא לעדי את התמונה תלויה באף מקום. אני בפציעה שלי השתמשתי כדי לקדם את הפנימייה. לצערי הרב, במדינת ישראל מה שקונה לך זכויות זה מחיר הדם. אני משתדל לעשות עם זיכרון הפציעה דברים לצרכים חינוכיים בלבד. אודי, השותף שלי בפנימייה, מראה את התמונה ומדבר על הפציעה הרבה יותר ממני".

ד"ר נמרוד, אתה מדבר על זה?

"גם אני לא מדבר על האירוע הזה בכלל. לא דיברתי עליו 15 שנה. הנפש לא צריכה את זה. גם אין לאף אחד מאיתנו את העיתון. היום אנחנו מספרים את הסיפור כדי להבהיר נקודה אחת – במלחמה אנחנו לא יודעים אם הפצוע הוא ערבי, חרדי או ספרדי. כשאתה נמצא שם הכל נקי, הכל טהור, אתה עסוק רק בלסייע. המטרה שלנו היא לדבר על איחוי וחיבור ואחריות, ועל כך שאתה מוכן לסכן את חייך עבור זה שנמצא לידך - הערכים האלה, הבסיסיים. אם הוא מלמד בפנימייה את הערכים הבסיסיים ואני מקנה אותם למתמחים שלי בטיפול נמרץ, אם ניפגש ונצליח להביא את זה לקדמת הבמה, דיינו".

הכל בזכות המבט

ואז מצטרף למפגש הצלע השלישית באירוע — אלעד גרשגורן, צלם "ידיעות אחרונות" שהגיע במיוחד מהצפון כדי לפגוש את גיבורי הצילום המיתולוגי שצילם לפני 15 שנה. כולם מתחבקים שוב, גם גרשגורן נרגש. עומר התינוקת מתחילה לבכות ועוברת לידיו של הד"ר המומחה שמרגיע אותה בתוך שניות.

ד"ר נמרוד ובוהדנה עם צלם "ידיעות אחרונות" שהנציח את הרגע, אלעד גרשגורן (במרכז)

לפני שהמצלמה נדלקת, בוהדנה ונמרוד מבהירים את התנאים: "אנחנו לא מצטלמים בתנועת V ולא שכובים על האלונקה", הם אומרים, מתעקשים להמשיך הלאה.

ואז מספר להם גרשגורן את חוויותיו שלו מרגע הצילום, ועל אף הקשיחות השניים מתרגשים יחד איתו. "עבורי בלחימה, כצלם שמצלם במערכת הצפונית, היו כמה אירועים מאוד טראומטיים", פותח גרשגורן. "אחד מהם היה הטיל שנפל על מוסך הרכבת בחיפה, שנהרגו שם כמה עובדים. אחרי זה הם התחילו לירות טילים ענקיים, ויש לי תמונות של טילים שנפלו בסטלה מאריס בחיפה וליד חיפה, ובאיזשהו שלב הבנתי שהתמונה של המלחמה לא תבוא משם. לא דמיינתי תמונה בסגנון של תומר, אבל גדלתי על הקרב בתל חי, על התמונה של דוד רובינגר של החיילים שבוכים בכותל, והיה בתודעה שלי להביא תמונה כזו של פצוע.

"שבועיים לפני סוף המלחמה ביקשתי אישור להיות כל יום משבע בבוקר עד הערב תורן פצועים ברמב"ם, וזה מה שעשיתי. צילמתי את הפצועים. אזרחים וחיילים. ביום הנחיתה של תומר המנחת היה עמוס בכמה מסוקים בו־זמנית, לא זוכר איזה סוג של מסוק הוריד את תומר. לא יודע למה, אין סיבה אמיתית, אבל ברגע שקלטתי את תומר יורד מכבש המסוק עקבתי אחרי העיניים שלו. מיקמתי את עדי ואותו במרכז הפריים ולא עזבתי. הוא לא עשה כלום בשלב הזה. לא קלטתי את האצבעות של עדי שלוחץ על העורק, אבל משהו בעיניים שלהם משך אותי ובתת־מודע קלטתי שהם מסתכלים עליי ולא עזבתי אותו.

"יריתי סט של פריימים עד לאמבולנס. באיזשהו שלב קלטתי את היד של תומר מתרוממת. לא ידעתי האם הוא הולך לקלל, מה הוא מסמן, ופתאום קלטתי וי. ברגע שסימן ממש את ה־V, החלק הכי חזק בתחושה שלי היה הצטלבות המבטים, המבט של העיניים שלי איתם ושלהם איתי. היו שם עוד המון אנשים מסביבם, מאבטחים, חיילים, הם לא הסתכלו עליי. רק תומר ועדי הסתכלו".

ידעת שזו הולכת להיות תמונת הלחימה באותו רגע?

"חד־משמעית. לא ידעתי עד כמה אני בלעדי, אבל שלחתי את התמונה לעיתון בידיעה שזו התמונה המנצחת".