איתם, בלעדיהם

על פניו זה סתם שביל בצפון הארץ. ימי תחילת הקיץ יפים במיוחד פה, אבל נקודה 105 על גבול ישראל־ לבנון היא הנקודה בה צבי רגב נשבר ופורץ בבכי, למראה תמונת בנו אלדד ז"ל, שנלקח ממנו לעד בדיוק כאן, לפני 15 שנים. עבור המדינה זה היה האירוע שהצית את מלחמת לבנון השנייה, עבור צבי רגב ועבור מיקי ושלמה גולדווסר זה הצית מלחמה יומיומית שלא הסתיימה מעולם.

"החיים שלי נעצרו לפני 15 שנים", אומר צבי מבעד לדמעות. "שלושה ימים לפני החטיפה אלדד עוד הספיק לצאת מהמילואים לאזכרה של אימו, טובה ז"ל. הוא הגיע לאזכרה, ושלושה ימים אחר כך הוא שב לגבול הצפון. וזהו. כאן אלדד שלי נחטף. כאן חיים שלמים נעצרו. אני מתקשה לחייך. החיים שלי הם חור שחור גדול. קשה לי מאוד, ולהיות כאן עם מיקי ושלמה גולדווסר זה מרגש מאוד, אבל הכאב הוא יומיומי, חד וחזק. אני מאוד מתגעגע לאלדד שלי, קשה לי מאוד בלעדיו. מאוד אהבתי אותו".

אלדד רגב ז"ל

זה קרה ב־12 ביולי 2006, בבוקרו של יום המילואים האחרון של חיילי גדוד "יואב". החיילים ארזו כבר בשעות הבוקר המוקדמות את החפצים האישיים שלהם לקראת יציאה לסיור האחרון בגזרת לבנון – עוד סיור שגרתי – רגע לפני שחוזרים הביתה. שני הרכבים, מסוג "האמר", נעו בציר מקביל לגדר המערכת ממערב למזרח, בין היישובים זרעית ושתולה. הסיור החל בתנועה רגילה על הציר, ואז, בסמוך לשעה תשע בבוקר, החל ארגון חיזבאללה בירי מסיבי של מרגמות ורובים לעבר יישובים בגזרה המערבית שבגבול לבנון. איש לא הבין שבעצם מדובר בפעולת הסחה – שנועדה להסוות פעולת חטיפה מתוכננת. ההאמרים ובתוכם המילואימניקים הגיעו לנקודה 105 על הגדר, ושם הותקפו בוואדי שהיווה נקודה עיוורת של תצפיות צה"ל. חוליית המחבלים ירתה טילי אר־פי־ג'י. ההאמר השני בשיירה ספג פגיעה ישירה. שני תורג'מן, אייל בנין וואסים נאזל נהרגו במקום. מההאמר הראשון, שבו נסעו גם גולדווסר ורגב, נחלצו שני חיילים, אחד נפצע באורח קשה והשני לא נפגע כלל. בתוך הירי המסיבי נחטפו אודי ואלדד לשטח לבנון. טנק נשלח פנימה אחריהם ועלה על מטען, ועוד ארבעה חיילים נהרגו.

בימים האחרונים ליווינו את מיקי ושלמה גולדווסר, הוריו של אודי גולדווסר ז"ל, וצבי רגב, אביו של אלדד רגב ז"ל, לנקודה בה ילדיהם נחטפו על ידי חיזבאללה וגורל המשפחות נקשר באופן טראגי כל כך. גם אנחנו, הצלם גיל נחושתן ואני, לא נשכח לעולם את אותו היום בו הגענו לבדנו למקום האירוע, צוות חדשות בודד, וחזינו בזירה הדרמטית כמעט מיד לאחר ההתרחשות. "רגע", ביררה מיקי בדרכנו לשם, "כמה זמן במדויק אחרי החטיפה של אודי ואלדד הגעתם לפה? באיזה מצב היו שני ההאמרים הצבאיים? הייתה עוד אש?"

אודי גולדווסר ז"ל

ציוד זרוק וחור בגדר

באותו יום נורא אנשי התקשורת היו מרוכזים על גבעה גדולה ליד מושב שתולה וצפו בירי המסיבי על היישובים. הטלפון שלי צילצל, ועל הקו היה אחד הקצינים בגזרה: "האירוע בנקודה 105". אספתי את הצלם גיל נחושתן ונסענו במהירות לנקודה המדוברת. לא היה לי מושג מה אנחנו עומדים לראות. עברנו בנסיעה מהירה את שער הכניסה ליישוב, ירדנו בשביל, המשכנו בעיקול ואז הבחנו בפרצה גדולה בגדר המערכת. גיל הצלם פרק במהירות מהרכב והחל לנוע לעבר הגדר, תוך שאני צועק לעברו: "השתגעת! זה שטח לבנון, תחזור מהר". הוא צילם את החור שנפער בגדר המערכת, ובינתיים – אני מזהה מולי את שני ההאמרים. צילמנו את הרכבים שספגו אש מאסיבית, ולצידם את הציוד – אפודים, קסדות, משקפות, נשק, רימונים – עם השמות של חברי הצוות. ואז הגיע הטלפון: "תצאו מהר, יש ירי מאסיבי באזור". נכנסנו למכונית ונסענו משם. שלוש שעות אחר כך כבר הייתי בתדרוך אצל אלוף הפיקוד דאז, אודי אדם. איש לא ידע שהצילומים הבלעדיים עושים דרכם למערכת "ידיעות אחרונות", לאישור סופי של הצנזורה לפרסומם.

נסענו במהירות לנקודה, לא ידענו מה נראה כשנגיע. ההאמר הפגוע | צילום ארכיון: גיל נחושתן

"רגע, אתה רוצה לומר לי שבכל הנוהל הזה של חניבעל הגזרה נשארה פתוחה, הצלחתם להגיע עד לכאן בלי שאיש עצר אתכם?" שואלת מיקי גולדווסר. היא בת 74, בעלה בן 75. באותן שנים שלמה עבד בדרום־אפריקה והזוג התגורר שם. "אתה צריך להבין, הפעם האחרונה שראינו את אודי הייתה עשרה חודשים קודם לכן, בחתונה שלו עם קרנית. וזהו – שבנו לדרום־אפריקה. בעצם, באירוע החטיפה לא היינו בארץ. רק אחרי יומיים שבנו, וכל העת הייתה לנו תקווה גדולה, כי הנחת העבודה של גורמי הצבא והביטחון הייתה שאודי ואלדד בחיים, נקודה".

שלמה מוסיף בקול חנוק: "היום הזה שאודי נחטף צרוב לנו בראש ועולה בכל יום מחדש. הייתה הרבה תקווה והיו המון ציפיות. אף אחד לא באמת ידע מה המצב של החיילים שנחטפו". "ההגדרה הייתה שהם נחטפו בחיים", מזכירה מיקי, "פצועים, אבל בחיים. הייתה לכולנו תקווה גדולה שהם ישרדו את ימי השבי, שמטפלים בהם. זה התבדה שנתיים מאוחר יותר".

"חור שחור בלב"

צבי רגב מתמודד עם זה אחרת. "אני לא חוגג ימי הולדת מאז", הוא מספר, "עצוב לי שאלדד לא שם, זה ממש קשה להסביר כמה שאני מתגעגע אליו".

הוא מספר כמה חיכה והתפלל על שני הילדים, שלו ושל הגולדווסרים, "אבל זה לא עזר. אחרי משא ומתן ארוך הגיעו הארונות שנחתו בשדה התעופה. בני אייל הבין מהר שהנורא מכל קרה, שאלדד כבר לא יחזור. זה עצוב בכל דקה, בכל יום. אני נע עם התמונה שלו לכל מקום, מספר עליו, על אלדד שלי שתיכנן ללמוד משפטים, שאהב מאוד כדורגל ובטח היה נהנה עתה לצפות במשחקי היורו, שאהד את מכבי תל־אביב והיה חובב מוזיקה.

"אחרי האזכרה של אמא שלו ולפני ששב לגדוד, הוא ישב עם אח שלו לראות את גמר המונדיאל שהיה אז, בין צרפת לאיטליה. הם נהנו מאוד. ידענו שהמילואים תכף מאחוריו, הוא תיכנן כבר את הלימודים בבר־אילן, הוא התקבל ללימודי משפטים והייתי מאוד גאה בו על זה".

כשאנחנו מגיעים לנקודה, רגב לא מסתיר את הרגשות ששוטפים אותו כנהר. "אלוהים, הוא נחטף ממש כאן, בעיקול הזה", הוא אומר והדמעות שוטפות גם הן. שלמה מנסה להרגיעו, צבי מחזיק ממושכות את תמונת בנו, ומיקי מפגינה אהבה פרקטית: גוזמת עצים באנדרטה שהוקמה במקום, מדליקה נרות לזכרם של החללים. היא מבחינה לראשונה בתמונות חמשת החללים שנחטפו באירוע, שהציב במקום הקב"ט של שתולה, שלמה חתן.

מיקי מבינה לליבו של צבי כנראה יותר מרוב האנשים בעולם. "יש חיים עד החטיפה של אודי ויש חיים אחרי החטיפה. יש לי חור שחור גדול בלב. מנסים לשרוד, מנסים לחיות, אבל זה קשה, קשה מאוד", היא משתפת. "מתגעגעים מאוד, מנסים לחשוב מה היה איתו עתה. אמרו לי 'הזמן יעבור, זה יסייע'. הזמן עובר, אבל לי נהיה קשה, קשה הרבה יותר. היו לאודי שלנו הרבה תוכניות, הוא למד הנדסת הסביבה בטכניון, הוא התקבל ללימודי אווירונאוטיקה בטכניון, נשא את קרנית לאישה. קשה מאוד בלעדיו, הזמן שחולף לא ממש מסייע לנו. התפללנו, אבל נשארנו עם כאב גדול והרבה מאוד געגועים".

אנחנו נעים על הציר שבו נעו שני המילואימניקים הצעירים, שכל חייהם היו לפניהם, גדושי תוכניות ותקוות לעתיד. אני מספר לצבי שבעיקול שבו נחטף בנו יש כעת שדרוגי אבטחה וגם אמצעי זיהוי ותצפיות. אנחנו נתקלים בחיילים, הם עוצרים לרגע, מתבוננים בנו וממשיכים במשימת השמירה שעסקו בה. צבי מעיף מבט חטוף לעברם, שלמה מסתכל, וגם מיקי שממשיכה להתבונן בתמונת בנה, לצד ארבעת החללים האחרים ודגל ישראל גדול.

הזמן שחלף לא מקהה את השאלה הבסיסית, זאת שהיא תמצית הרגש. בסוף צבי הוא זה שמשמיע אותה: "למה, למה זה קרה? כל כך הרבה געגועים. אני יושב כאן באנדרטה שהוקמה לזכרם של הנופלים ונזכר ברגעים מדהימים שהיו לנו ביחד". ומיקי מוסיפה בכאב את התשובה האמיתית היחידה: "האובדן הזה הוא לעד. לא יעזור הזמן, הכאב הוא לעד, זה יישאר איתנו".