בגיל 14, כשסביבו מדינה שלמה חוגגת ניצחון במלחמת ששת הימים, רמי ויץ מקבל פיסה ראשונה בפאזל שלימים ירכיב את דמותו המורכבת והמרתקת של סבו.
באותם ימים של אופוריה ישראלית, ויץ הצעיר רק מתחיל להבין את כובד משקלו הציבורי של האיש שיושב בראש השולחן בליל הסדר, זה שמחלק לו עוד סוכרייה ששלף מהז'קט ושהפך כבר בחייו לאייקון ציוני. ברגע אחד הוא מבין באיזו חשיבות מתקבלים דבריו של האיש באוזניהם של ראשי המדינה. ואת הרגע הזה הוא חייב לפגז ירדני שנפל בחצר ביתו של אותו סבא נערץ, יוסף ויץ.
"יום או יומיים אחרי שנגמרה המלחמה, אבא שלי אמר, 'בוא ניסע לראות את הפגז ולבקר את סבא'. הפגז הוריד איזה עץ, לא קרה כלום, אבל התנחלנו בבית של סבא לכמה ימים. במהלך שהותנו שם פתאום נפתחה הדלת ובפתח הבית עמד ראש הממשלה לוי אשכול, שהיה ביחסי חברות מאוד קרובים עם סבא. אשכול הגיע להתייעץ איתו בהרבה מקרים ובהרבה נושאים. הם מיד נכנסו לחדר העבודה של סבא וסגרו את הדלת, וכשראש הממשלה הלך, שמעתי אותו מספר לאבא מה עלה בשיחה הזאת, ואני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. סבא אמר: 'הצעתי לראש הממשלה לעשות אחד משני דברים – או שיחזיר מיד את כל השטחים וייכנס למשא ומתן עם מדינות ערב מעמדה של כוח וניצחון סוחף, אבל בכל מקרה להחזיר את השטחים כי אם לא נעשה זאת נסבול בעתיד; או שיספח את כל השטחים, אבל אז נצטרך לתת לתושבים המקומיים זכויות אזרחיות'. אז אבא שלי שאל את סבא: 'נו, ומה לוי אשכול החליט?' וסבא ענה: 'הוא לא החליט שום דבר. הוא אמר תודה רבה ויצא'. מתברר שעד היום לוי אשכול לא החליט".
במשך יותר מ־30 שנה רמי ויץ, 68, נוכח בסלון הישראלי. קולו הרדיופוני עמד מאחורי אינספור שידורי ספורט והיה לפסקול של משחקים ורגעים היסטוריים. חייו המשפחתיים, לעומת זאת, מעולם לא היו נחלת הכלל, ונותרו כאלה עד שבתו, מיכל, פתחה תיבת פנדורה שנוגעת לסבא רבא שלה.
יוסף ויץ, מתברר, עמד בראש שתי המחלקות החשובות ביותר בקק"ל – הקרקעות והייעור – והותיר אחריו יומנים מסודרים ברציפותם ומרשימים בכנותם, שאחריהם החליטה להתחקות נינתו מיכל, בתו של רמי. בסרטה 'קופסה כחולה', שמוקרן בפסטיבל דוקאביב (וישודר ב־14.7 ב־yes דוקו), היא פותחת ומחטטת בפצע המשפחתי סביב דמותו של הסבא הגדול. הוא אמנם סבא רבא שלה, אבל היא מקפידה לקרוא לו סבא. לצד היותו דמות נערצת ביישוב היהודי, והראשון לרכוש אדמות מערבים בארץ ישראל בתקופה שקדמה לקום המדינה, היה בו גם צד אחר, כזה שבמשך עשורים לא ידעו על קיומו; יוסף ויץ תיכנן להוציא לפועל גירוש ערבים מישראל ולקחת את בתיהם ואדמותיהם, מתוך אמונה שלדו־קיום בין ערבים ליהודים אין שום היתכנות בישראל. אבי היערות, גילתה בתדהמה נינתו, הוא גם אבי תוכנית הטרנספר, ברעיון וגם בפועל.
× × ×
דצמבר 1940
"סיירנו הבוקר בכפרים הערביים. הירהרתי בתוכנית שאני הוגה בה זה שנים: פינוי הארץ בשבילנו. בינינו לבין עצמנו צריך להיות ברור: אין מקום בארץ לשני העמים גם יחד. אם הערבים יצאוה, תהיה הארץ רחבה ומרווחת בשבילנו. אם הערבים יישארו, תישאר הארץ בדלותה ובצמצומה. הפתרון היחיד הוא ארץ ישראל ובלי ערבים. אין כאן מקום לפשרות! להעביר את כולם. אין להשאיר כפר אחד, אף שבט אחד, רק בדרך זו – טרנספר לערביי ישראל – תבוא הגאולה". (מתוך יומנו של יוסף ויץ)
הבת מיכל היא אחת משני ילדיו מנישואיו הראשונים של ויץ. לפני שלוש שנים נפרד מאשתו השנייה, ממנה יש לו עוד שתי ילדות בגיל ההתבגרות ("הן שומרות אותי צעיר. האמת, אני מרגיש צעיר בלי קשר"), וכיום הוא, כדבריו, "פנוי".
כמרואיין בסרט של בתו, בולטת התחושה שדווקא לו קשה יותר מכולם לשמוע את הביקורת על סבו הנערץ. "את המושג טרנספר בהקשר של סבא שלי לא שמעתי בפעם הראשונה ממיכל, אבל הוא רק חלף לי ליד האוזן. אבל את העוצמה של הדברים, כולל ציטוטים מדויקים מפיו, לזה נחשפתי בפעם הראשונה רק מהתחקיר שלה", הוא אומר. "סבא לא הסתיר, סבא התלבט מאוד, הוא לא היה שלם עם הדברים האלה והוא לא סתם ישב וכתב מתחילת שנות ה־30 יומנים שנכרכו בשישה כרכים. מאז הם מעלים אבק בכל בית שנושא על הדלת את השם ויץ, ואני שמח שמיכל הייתה הראשונה שגילתה את המשמעות האמיתית של מה שמסתתר ביומנים האלה".
איך אתה מיישב את הדמות של סבא שאתה מכיר עם הגילויים החדשים האלה?
"טרנספר זה דבר רע. זה דבר שלא צריך לקרות. אני – ובסוגריים אני אומר לך חד־משמעית שכל אחד מבני המשפחה שלנו – לא בעד זה. מצד שני, אי־אפשר לשבת בשנת 2021 ולהיכנס לנעליים של מישהו שהיה צריך לקבל החלטות, לבצע באיזשהו מקום פקודות, כי גם בן־גוריון היה מאוד דומיננטי בהתרחשויות. לדעתי אם כולנו היינו חיים אז, אין לי ספק שהיינו עושים אותו דבר. לעומת זאת אם סבא שלי היה חי היום – הוא היה מתנער מזה".
כשבתו רק יצאה לדרך עם הסרט, ויץ לגמרי תמך ברעיון. "שמע, אפילו רצתי בשבילה לגנזך הלאומי, תיפקדתי כתחקירן והיא לא נתנה לי קרדיט בסרט", הוא צוחק. "מיכל היא אישה רצינית, ידעתי שהיא תוציא מסמך טוב וחשוב וגדול, וכך היה". מצד שני, הוא מודה, לא היה לו מושג מה הסרט עומד לגלות, או כפי שהוא מעדיף לכנות את זה, "תפוחי האדמה הלוהטים".
יש רגע בסרט שבו, במהלך ראיון שלה איתך, אתה אומר לה "מיכל יקירתי, אני לא משתתף בזה". היה בך כעס על כך שהיא מגדירה מחדש את המיתוס?
"לא כעס, כי זה בא מתוך היומנים שלו, פרי עטו – והרי פרי עטו של סבא זה פרי מוחו, אז יש לזה את כל הלגיטימציה. סבא כתב את התסריט, מיכל הכניסה בו את הנופך האישי שלה, הרגשי, המשפחתי. זה מה שעושה את הסרט טוב ולכן אין שום מקום לכעס".
אבל מיכל נשמעת מעט אחרת, שלא לומר הרבה. מבין כל המרואיינים בסרט, היא מכריעה בפסקנות, לאביה היה הכי קשה לדבר מול המצלמה על הגילויים החדשים לגבי סבא, והוא הפך למרואיין הכי מורכב עבורה. "היה רגע שנבהלתי באמצע הראיון איתו", היא מודה. "חששתי שעשיתי צעד אחד רחוק מדי כשפתאום הבנתי שהוא מאוד לא אוהב את הכיוון שזה הולך אליו, ושהוא מאוד לא מרגיש בנוח עם השאלות. נבהלתי, לא יודעת מאיפה היו לי את הכוחות להמשיך ולהתעקש על התשובות שרציתי לקבל, כי מבחינה נפשית די נשברתי באותו הרגע".
מהאפשרות שאת מאכזבת את אבא עם הביקורת שאת מעלה?
"כן, ילד מפחד לאכזב את ההורים ולהכעיס אותם. פחדתי שהמגדל שאני בונה כל כך הרבה שנים יתמוטט. או שאולי אני עושה משהו לא בסדר או חוצה איזה גבול. אבל כנראה שבתוך תוכי ידעתי שאל"ף, זו זכותי לחפור ולשאול שאלות, ובי"ת, שאולי באיזשהו מקום האמנתי שבמוקדם או במאוחר הוא יבין את עומק התחקיר שעשיתי ואת הכוונות שלי, וגם יבין אותי. זה מה שגרם לי להמשיך ולדחוף בראיון ובכל זאת לנסות ולקבל ממנו תשובות".
היה דיאלוג ביניכם אחרי הראיון שבו הוא אמר לך משהו כמו "מיכל, לא זה מה שחשבתי שיקרה פה עכשיו"?
"כן, היה דיאלוג כזה, שהיה לא פחות קשה מהראיון עצמו. וזה שבר אותי. היה לי מאוד קשה עם זה. הרגשתי שהוא חושב שהוניתי אותו, שההפתעה הזאת לא הייתה הוגנת והייתי צריכה להכין אותו. ואולי הייתי צריכה באמת לעשות את זה, אבל היום בדיעבד שנינו שמחים עם הסרט ומשלימים עם הראיון כפי שהוא נעשה, והיה משהו מאוד אותנטי בתגובה שלו וזה לא פחות חשוב".
הוא היה משתתף בסרט אם הוא היה יודע מראש במה מדובר?
"יש סיכוי שהוא היה מנסה להתחמק או להוריד אותי מזה. אבל בגלל שלא יכולתי לקחת את הסיכון הזה, לא עידכנתי את המרואיינים בשאלות שאני הולכת לשאול אותם. התהליך עם אבא שלי הוא אולי הכי משמעותי בעבודה על הסרט. זה התחיל כמשבר מאוד דרמטי, ובגלל שהוא אבא שלי גם לקחתי את זה הכי קשה, אבל הפתיחות שלו והאמונה שלו בי איפשרו לי ולו לעבור תהליך אדיר, והוא כל כך תומך בי ובסרט שלא יכולתי לקוות לסוף טוב מזה".
× × ×
ירושלים, יוני 1933
"שני ימים עסקתי בפינוי האדמה והוצאת הערבים משם, והייתה בי התרוצצות יצרים. כאשר החל המחנה לעזוב את האדמה, התעורר בקרבי קול המוסר וצווח ממעמקים: 'את האנשים שהיו מעורים בקרקע זו שנים על שנים, אתם מרחיקים עכשיו בכוח'. שקטתי ואמרתי: 'כך הם החיים, עמי קודם'. ובפרט שלא גזלנו את האדמה, במיטב כספנו שילמנו את מחירה ועוד הוספנו פיצויים על פיצויים".
1948
"כינסתי את חברי הוועדה שמעתה אקרא לה 'ועדת הטרנספר'. ניסחנו את הסכמה לפתרון שאלת הערבים במדינת ישראל. אחת – מניעה מהערבים לחזור למקומותיהם. שתיים – עזרה לערבים להיקלט במקומות אחרים. שלוש – יישוב יהודים במספר כפרים וערים, שלא ייווצר חלל ריק. ארבע – חיסול כפרים ככל האפשר תוך הפעולה הצבאית. לפני הצהריים התראיתי עם בן־גוריון והראתי לו את הסכמה. הוא מסכים שהפעולות בארץ ייעשו. הודעתי שכבר נתתי הוראות להתחיל פה ושם בחיסול (מחיקה), בשיפור כפרים. הוא אישר זאת".
(מתוך יומנו של יוסף ויץ)
עכשיו ויץ מתנדנד. הוא משבח את יצירת בתו ואת האופן שבו רקחה ביסודיות את סיפור משפחתה, אבל גם מנסה ללמד סנגוריה על סבו. "זה לא שסבא שלי הגיע נוהג באוטובוס ואמר להם, 'חבר'ה, יאללה תעלו, אני זורק אתכם בצד השני של הירדן'. זה לא ככה", הוא אומר. "זה נעשה בצורה אחרת. ועובדה שההתלבטות שלו בולטת. אז נכון שהיו כמה אמירות שכשאתה שומע אותן וקורא אותן אתה מרגיש לא נוח. אפילו אמרתי בסרט, 'אני לא רוצה להשתתף בזה', כי לא נוח לי".
אי־נוחות דומה תוקפת אותו גם כשהוא נדרש להתייחס לפוליטיקה עכשווית. אל חשש; אין סיכוי שויץ יחלוק איתכם את דעתו על חוק האזרחות שלא עבר או על הקואליציה המורכבת של בנט. על הרבה פחות מזה הוא חושש לענות ("לא תחלץ ממני שום מילה פוליטית"), ואין לו עניין להציג תפיסת עולם או אג'נדה, אולי מחשש שאחת כזו רק תרחיק אותו ממקומו השמור כקונצנזוס. ולמרות הנפיצות הפוליטית סביב ציטוטיו של סבו, הוא נמנע מנקיטת עמדה. חשוב לו להדגיש שסבו גם לא הצטייר בעיניו כדמות פוליטית. "הוא לא אהב פוליטיקה. למרות שהציעו לו להיות שר כזה או אחר בממשלה כזו או אחרת, הוא דחה את זה".
הצעה קונקרטית?
"שמעתי פעם שלוי אשכול הציע לו להיות שר החקלאות, והוא עשה לו עם היד 'נה', בביטול. במילים אחרות, זה לא ציטוט אבל אני מניח שזה מה שהוא אמר לו: 'תן לי להמשיך להתרוצץ על ההרים והגבעות, לראות אם העץ הזה צומח טוב, עזוב אותך'. אני יודע שהוא לא אהב פוליטיקה ולא רצה להיכנס לשום ממשלה בשום מחיר. זה בדוק".
הוא היה בעיניך גיבור?
“בעיניי הוא היה חדור מטרה, ציוני, יהודי טוב ואחד שהיה מוכן לעשות הכל למען העם שלו. הוא לא גיבור. הוא קם בבוקר ועשה את העבודה שלו".
אם היית פוגש אותו היום, היית אומר לו שהוא טעה?
"אם הייתי יכול לדבר איתו היום, הוא היה אומר לי שהיום הוא לא היה עושה את זה".
אתה מבין היום טוב יותר את הנכבה?
"אענה לך בצורה אחרת. יש עיתון שנתן כותרת לראיון עם מיכל 'סבא נכבה'. שיתביישו להם".
אתה מדבר על עיתון 'הארץ'.
"כן. שיתביישו להם".
ובכל זאת, את מושג הנכבה אתה מבין יותר היום?
"אני אומר שאת הסכסוך הזה היה אפשר לפתור מזמן, אפילו עוד במעמד הכרזת החלוקה. היו הזדמנויות, עוד במעמד של יומיים אחרי מלחמת ששת הימים, שאני חוויתי אז בהגעה של לוי אשכול לבית של סבא שלי. אבל כל האינטרסנטים, גם בצד היהודי וגם בצד הערבי, שמשכו אותנו ודאגו לא איך לא לפתור את הסכסוך אלא איך להחריף אותו, הם אלה שניצחו. אני בעד כל הזמן לפתור ולדבר, אני רק לא רואה שיש עם מי לעשות את זה, משני הצדדים".
אגב חזון הטרנספר, אם הוא היה קורם עור וגידים, חלק נכבד מנבחרת ישראל הנוכחית לא היה בסגל.
"יש יחסי אהבה ביני לבין חלק מהשחקנים הערבים, בליגה ובנבחרת. בשידורים שלי אני כמובן לא עושה שום הבחנה בין דתות".
אתה מכיר טוב את מגרשי הכדורגל, והפוליטיקה לא נעדרת מהם. אתה חושב על התגובות שתקבל במגרשים בעקבות הסרט?
"לא".
מחר־מחרתיים אתה משדר מאצטדיון דוחא בסכנין. לא חשבת על האפשרות שתזכה לתגובות בגלל הסרט?
"לא חושב על זה. אם אני אשדר מדוחא, אלך לבקר את ח'אלד ח'לאילה, חבר טוב שלי. שחקן לשעבר בסכנין. אתה יכול לכתוב את זה".
כוכב הנבחרת, מונס דאבור, העלה פוסט בימי מבצע שומר החומות, עם תמונת מסגד אל־אקצא והכיתוב "אלוהים רואה הכל וישלם לבני העוולה".
"כל אחד רשאי להביע את דעתו, אבל אני הייתי מבקש מכל אחד לחשוב פעמיים על הזמן והמקום שבהם הוא מביע את דעתו".
× × ×
אפריל 1948
"ביקרתי בכפרים הערביים וראיתי אותם בחורבנם. בין תל־אביב וחדרה לא תמצא כיום אף ערבי אחד. איש לא נשאר. הבתים והחושות הרוסים לגמרי... גם ערביי חיפה ברחו מהעיר, ומכל אוכלוסייתה הערבית שמנתה למעלה מ־50 אלף נפש, נשארו אולי כ־5,000. אחר הצהריים סיירנו ביפו. העיר דוממת. רק בסמטאות צדדיות נשארו ערבים בודדים, וגם הם מסתתרים מאחורי תריסים מוגפים. רק בחורינו מתהלכים מזוינים ומעלים רעש. מרגע לרגע בוקעת את הדממה ירייה. הדממה של יפו מחרידה אותי". (מתוך יומנו של יוסף ויץ)
את מלוא חשיבות סבו לציבוריות הישראלית של התקופה התחיל רמי ויץ להבין רק בהלוויית הסב. הוא היה בן 19 וראה כיצד שועי עולם מגיעים להיפרד. "סגרו חצי ירושלים כדי לאפשר לשיירה לעבור. היה טקס אשכבה וגולדה מאיר החזיקה לסבתא שלי את היד וניחמה אותה, ואז אמרתי 'וואו'. כל העולם הגיע. עמדתי משתאה בצד, חושב לעצמי, 'זה סבא שלי, מה אתם עושים פה?' אז בעצם הבנתי שהוא היה אישיות ציבורית גדולה ומכובדת. עד אז, העיסוק שלי בסבא היה של נכד וסבא, עם ליל הסדר ומתנות ולא יותר מזה. גם לא החלפתי איתו מילה בנושאים שהם מעבר".
אובדן נוכח יותר עבורו היה זה של יחיעם, בנו של יוסף ודודו של רמי, שנפל ב"ליל הגשרים" ביוני 1946. האבל על מותו של יחיעם לא פסק אחרי השבעה, והוא נמשך ולא ידע סוף. הטראומה הזאת תעצב ותשנה לנצח את משפחת ויץ, ותכביד על ליבו של יוסף עד יומו האחרון. כשהמונים חגגו ברחובות את הקמת המדינה, התאבל יוסף ביומניו על בנו יחיעם פעם נוספת. "למה לא הגיע הוא לשעה זו? אני פורש לפינה ובוכה", כתב בכאב. "הוא לרגע אינו מש מנגד עיניי. כך, כשהוא שוכב ושותת דם, ויודע כי אבוד הוא. האם באמת איננו? הרי הוא חי כל פינה שבבית. גם ברגע זה, כשאני כותב את הדברים ביומן, הוא יושב לידי. על פניו היפים סימן שאלה גדול: 'לשם מה ולשם מי?'"
להבדיל מסבך, שהכרת, דודך נהרג לפני שנולדת ובמקרה שלו רק גדלת על המיתוס.
"נולדתי שבע שנים אחרי שהוא נהרג. בוא נגיד ככה, בצורה אולי קיצונית: במשפחה שלנו התברכנו בכך שלא נכנסנו בכמויות גדולות למשפחת השכול. היה לנו בן דוד יקר אחד שנהרג במלחמת יום כיפור, ולכן העוצמה של מותו של יחיעם היא בעצם נר הזיכרון שליווה אותנו לכל אורך החיים ודמותו הייתה ותמיד תהיה נוכחת".
ויץ, השלישי מבין ארבעה אחים, נולד וגדל בטבעון. בתקשורת החל לעבוד בשנת 1975, אז היה כתב צעיר, בן 22, ברשות השידור. משנת 87' הוא משדר משחקים; למעשה קולו מזוהה כל כך עם מגרשים ספורטיביים, עד שקצת מוזר לשמוע אותו מדבר – באותו קול מוכר – על ענייני היום, המשפחה והמגרשים שרכש סבו.
הוא מקפיד על הגיית שמות השחקנים כנהוג בארץ מוצאם ("בכל העולם קראו ליוהאן קרויף 'קראיף', רק פה שיבשו את השם שלו וקראו לו קרויף"), והוא מתורגל לטוס ולשדר מטורנירים גדולים – מאולימפיאדות ועד מונדיאלים - אבל בחודש האחרון שידר את משחקי יורו 2020 באופן שונה לחלוטין, בעיקר מכיוון שהטורניר התקיים לראשונה על פני לא פחות מ־12 ערים ברחבי אירופה, תחת מגבלות מחמירות.
"התקבלה החלטה טובה של הזכיין המשדר, ספורט 1, לוותר על נסיעות בשלב הראשון", הוא אומר. "הנוהל הרגיל היה בלתי אפשרי. אתה לא יכול לדלג ממדינה למדינה, כשכל מדינה עם המגבלות שלה והבדיקות שלה והבידודים שלה. משום שאנחנו נוסעים למספר נמוך יחסית של משחקים, מצד אחד הלוגיסטיקה קלה יותר, אבל מצד שני אתה עדיין צריך להיות תחת פיקוח של הגורמים הרפואיים בכל מדינה ושל הגורמים שמנהלים את מתחם האצטדיון, שהם ישות נפרדת. זאת אומרת, כשאתה נוסע לאנגליה לשדר יורו אתה צריך להתמודד גם מול האנגלים וגם מול אופ"א. אז זה קצת מעיק, אבל בסך הכל זה מסודר".
אופ"א עשה נכון כשהתעקש לקיים את הטורניר הראשון אחרי הקורונה במתכונת הזאת?
"אני חושב שבאופ"א היה צריך לקבל החלטה אחרת אחרי הקורונה. הם קיבלו החלטה שאומרת, 'אנחנו מקיימים את היורו הזה ויהי מה', גם אם זה אומר 25 אחוז תפוסה של קהל והרבה מגבלות. אם היו מוחלים על כבודם ועל הפוליטיקות הפנימיות ומחליטים לקיים את זה במקום אחד – כשהבטוח ביותר, גם לפני חודש וגם נכון להיום, זה אנגליה, הם היו מקילים גם על הקהל, גם על הארגון שלהם וכמובן שגם על התקשורת".
מה הרגע שאתה לוקח מהטורניר הגדול הראשון מאז הקורונה?
"קשה לי קצת, מכיוון שבינתיים עשיתי רק משחק אחד בחוץ וכל השאר היה באולפן. אני גם לא אדבר על ההתמוטטות של אריקסן כי זה לא פייר, זה לא משחק ששידרתי, ראיתי אותו בבית".
מה דעתך על האופן שבו זה טופל טלוויזיונית, כשתמונות קשות לצפייה הועברו בשידור חי?
"אני יודע שיש חוקים מאוד נוקשים, להרחיק מעין הצופה את האירועים הלא־נעימים שקורים על המגרש. לא יודע אם בטעות או בכוונה, השתרבב שוט של אריקסן על האלונקה. שוט פרונטלי, שראו אותו באמת במצב לא לעניין. שוט שאחר כך הדביקו אותו בכל העולם. מצד אחד זה אולי לא יפה, מצד שני זו הייתה התמונה של הטורניר".
זה הרגיש כאילו הבמאי המקומי חוזר לתמונה הזו שוב ושוב.
"כיוון שהמשחק היה בדנמרק, סביר להניח שהבמאי היה דני, אז יכול להיות שגם הוא איבד קצת את העשתונות ומדאגה לאריקסן הוא רצה להיכנס לעניינים. מי שעשה את העבודה בשבילו היו שחקני נבחרת דנמרק, שיצרו חומה חיה סביב אריקסן וזה היה מאוד מרגש".
ידעת שזה יבוא, ואני חייב לשאול: מי תניף את הגביע?
"אנחנו מדברים כרגע ערב חצאי הגמר ואיטליה פייבוריטית. שידרתי את הרגע שבו איטליה הודחה במוקדמות מונדיאל 2018 כשלא הצליחה לנצח את שוודיה, זה היה רגע השפל של הכדורגל האיטלקי שאותו אני מאוד אוהב. וראיתי את הנבחרת הזאת קמה על הרגליים, ולא סתם קמה אלא משחקת כדורגל אטרקטיבי. הבנתי שמאות, אם לא אלפי אוהדי כדורגל ישראלים נוהים אחרי איטליה, גם אם היו להם העדפות לנבחרות אחרות קודם לכן".
לפני עשור אמרת שאתה השדר הטוב בארץ, משהו השתנה?
"לא. מה שהשתנה זה שאני לא אגיד את זה עכשיו, כי אז העליתי את חמתם של הרבה אנשים. לא אני קובע, אתם תקבעו מי הכי טוב. לא חשוב לי 'הכי טוב', חשוב לי להיות טוב ולתת את השירות לצופה שלי וזה מספק אותי".
avner-bo@yedioth.co.il
