אין סליחה

היום בצהריים יפול דבר בישראל. בבית המשפט המחוזי בלוד יישמע גזר דינה של כרמל מעודה, הגננת המתעללת מראש־העין שהורשעה ב־17 מתוך 18 סעיפי ההתעללות שהוגשו נגדה. 11 זוגות ההורים שילדיהם (בני שלושה חודשים עד שלוש) ביקרו בגן של מעודה, "בייבי לאב", טוענים שאין בעולם עונש שהולם את מעשיה.

והם צודקים. כמעט שנתיים אחרי שגן הזוועות נחשף – בזכות אור יחיא, סייעת אמיצה שעבדה בו מספר ימים וראתה במו עיניה איך מעודה מכה את הפעוטות, קושרת את ידיהם, מטיחה אותם במזרנים, דורכת עליהם, מצליפה בהם בחיתול, יושבת עליהם כדי שלא יזוזו, מכריחה אותם לאכול עד שהם מקיאים, דוחפת את הקיא לפיותיהם, ומתאכזרת אליהם בדרכים נוספות, כיד הדמיון הרעה – ההורים כבר לא חוששים להתראיין בפנים גלויות (אולי בעקבות הקמפיין "הבושה עוברת צד") ומעידים שילדיהם עדיין לא חזרו לעצמם. הם סובלים מסיוטים ליליים, נבהלים מקולות רמים, מדגימים תנועות של הכאה על כף היד, ולמרות הסיוע הפסיכולוגי שהם מקבלים חלקם החלו לגמגם, אחרים חזרו להרטיב. הסיוע, אגב, ניתן לפעוטות מכיסם הפרטי של ההורים המתייסרים ברגשות אשמה. איך לא עלה בדעתם שדקה אחרי שדלת הגן נסגרת מתחיל הגיהינום. איך הם לא הבחינו באף סימן. לייסורי מצפון אין תאריך תפוגה.

אחד מההורים, יוסי חברה, שבתו לין חוותה התעללות מידי מעודה, אמר אתמול: "אף עונש לא יספק אותי, את מה שהיא עשתה אין אפשרות להשיב, הצלקות הן לתמיד, זה פגע בהורות שלי". והלב נקרע. לין היא בתו הבכורה. הוא היה בטוח שמדי יום היא מבלה בגן נפלא. מאז הקים את עמותת "צדק לילדים" הוא סייע להורים מגנים אחרים לחשוף עוד ועוד פרשיות אימה.

אבל לפני שלושה חודשים, בדיון שקדם להרשעתה, טען סנגורה של מעודה ש"הצבתה בשורה אחת עם רוצחים ואנסים היא חסרת תקדים". את דרישת הפרקליטות לגזור עליה 14 שנות מאסר הוא כינה "פופוליסטית ופחדנית" והוסיף "הפרקליטות נגררת אחרי השתוללות הפייסבוק והרחוב".

לכן, היום, שעות ספורות לפני שהשופט עמי קובו ייכנס לאולם להקראת גזר הדין, אני מבקשת להזכיר לו, ולכולנו, שכרמל מעודה ("הייתי שטן", היא הודתה בחקירתה הראשונה במשטרה) היא לא הגננת המתעללת היחידה, לצערנו, אבל היא הראשונה שניפצה לחלוטין את קשר האמון שבין ילדים והוריהם לבין גננת וזהו פשע שלא מופיע בכתב התביעה. במשך שנים נהנו הגננות מדימוי קלאסי של נשים רכות ואימהיות, ובצדק, ובבת אחת הפכה כל גננת ומטפלת לחשודה בתקיפה. זה התחיל בדרישת ההורים להתקין מצלמות אבטחה (למרות שהגננות התנגדו לכך וטענו ששיגרת היום תופר כשאמא תצפה בהתנהגות שנראית לה יוצאת דופן ותתפרץ לגן) והיום, כמעט שנתיים אחרי, רוב ההורים שולחים את ילדיהם לעמל יומם עם מכשיר הקלטה. בסתר, כמובן. את הטייפ הזעיר הם מחביאים בבטן של הדובי או הבובה שהילד יחבק במנוחת הצהריים. זו דרכם היחידה לאסוף עדויות מבלי לפגוע במעמדה ובכבודה של הגננת.

כסבתא לשמונה נכדים, שחלקם מבקרים במסגרות פרטיות, כמו עוד 200 אלף ילדים בישראל, אני מאשימה את כרמל מעודה בחורבן ימי התום. אני מאשימה אותה בחשדנות ובחששות שאוחזים בכל הורה למראה שריטה או חבורה. אני מאשימה אותה בהשחרת פניהן של גננות וגננים שרואים במקצוע הזה שליחות וחדווה. גם אם תבלה עשרים שנה מאחורי סורג ובריח, אני לא אסלח לה לעולם. ¿