מזל, עקרב

יש אנשים שנוסעים למצפה רמון לראות כוכבים זורחים. מצפה רמון אכן ידועה בכוכביה הזורחים למרחוק והיא אפילו הוכרזה כשמורת טבע אור כוכבים בינלאומית, אבל בלילה שבו ביקרנו בעיירה המדברית לא חיפשנו את מה שזורח מעלינו, אלא דווקא את מה שזורח מתחתינו, על הקרקע: חיפשנו עקרבים זורחים, וגם מצאנו כאלה. מלללללא כאלה.

עקרבים זורחים בחושך

טוב נו, הם לא באמת זורחים. זאת אומרת הם כן, אבל צריך לעזור להם בזה, ולהאיר עליהם באור אולטרה־סגול כדי שזה יקרה. אבל ברגע שהפנס מאיר על עקרב קורה דבר מדהים – והוא מתגלה במלוא הדרו/מפחידותו – תלוי מי המתבונן. כמי שהייתה בשתיים־שלוש־מאה מסיבות חנוכה בגן, אני מכירה את הטריק – לובשים חולצות לבנות, מאירים באור הכחלחל המכשף, והופ – הכל זורח וכל הילדים שמחים, חוץ מהילד שלך שבוכה בצד ורק רוצה הביתה. אבל העקרבים – הם לא לובשים לבן או רוקדים "באנו חושך לגרש" – יש להם איזה דיל אחר שגורם להם לזרוח: בשלד החיצוני שלהם יש שכבת חלבון מיוחד שזוהרת בחשיפה לאור UV בלילה. אם מאירים עליהם בפנס רגיל בלילה לא רואים אותם – הם ממש טובים בהסוואה, והם קטנים, שטוחים ונעלמים בחול. אבל אם מכוונים עליהם פנס אולטרה סגול, הם שם, זורחים כמו עץ כריסמס בלב מדבר, והמראה בהחלט מלבב.

כדי לחפש ולמצוא עקרבים נעזרנו באיש העקרבים ממצפה רמון החביב עלינו – נעם שלו – שהוא מצפאי ותיק וחבר ותיק עוד יותר. שלו, מדריך טיולים מנוסה ואלוף הארץ בכל מה שקורה במכתש וסביבותיו, התאהב בעקרבים בשנים האחרונות, ומוציא מדי לילה סיורים אינטימיים בעקבות השרץ המדברי.

אנחנו עולים על נעליים סגורות ומכנסיים ארוכים, ופוגשים אותו בשמונה וחצי בערב בפאב "הברך" שברובע דרכי הבשמים. אנחנו בפורמט משפחתי טריקי – מילדה בת שבע ועד לבת 18 פלוס החבר החייל. אני תוהה אם הסיור בכלל מתאים לכולנו, וחשה משיכה עזה אל הפאב החמוד והשוקק שלידנו, ומהרהרת אם לא עדיף להישאר פה על איזו בירה קרה במקום להסתובב בטיזי־נאבי באמצע הלילה ולחפש חיות שלא הייתי מגדלת בבית.

איזה עקרב יותר מסוכן?

שלו מדריך סיורים שונים של שעה־שעתיים שבנויים בדיוק למשפחות עם טווח גילים שבין זאטוטים למבוגרים. כשאנחנו מכירים את המשפחה שהצטרפה לסיור ומגלים שמדובר ברופא שפגשנו להתייעצות רק לפני שבוע במרכז הארץ - אני כבר לא בטוחה מה מלחיץ יותר: לראות עקרב, נדל, או השד יודע מה עוד זוהר בחשיכה, או לסייר עם הרופא שראה את עמוד השדרה שלי זוהר בצילום רנטגן.

שלו לא מתרגש, הוא מעביר לכולנו הוראות בטיחות אחרונות, מחלק פנסי אולטרה ואנו יוצאים אל הדיונה הקרובה.

שעה וחצי אחרי, אנחנו כבר אלופים בעקרבים. ראינו המון מהם, וכל כך מקרוב, ולמדנו מה הם אוכלים ואת מי הם טורפים ומי מסוכן יותר ומי פחות, והעיקר – שרדנו בשביל לספר! זה מתחיל בסיור איטי לאורך שביל מדברי, עד שפתאום אחד נתפס מתחת לפנס. ואז השני, ואז השלישי עם טרף על הגב שרוקד ריקוד לאור ירח/ פנס אולטרה סגול. המראה כה יפה ומסקרן, שתוך רגע אני שוכחת שהדוקטור פה ושבכלל רציתי בירה, וכולנו מתלהבים כמו ילדים קטנים שמנסים למצוא הכי הרבה עקרבים ולרוץ לספר למדריך.

|

ריקוד לאור ירח

כשאנחנו חוזרים, ההופעות מחוץ לפאב בעיצומן. ככה זה במצפה – יש פה קואליציה של אנשים מגניבים ויצירתיים שכל הזמן יוצרים ועושים. אז התמזל מזלנו והגענו לפסטיבל Fermata – חודש של הופעות מדי ערב מחוץ לפאב, ולצד הלהקות החמודות שעלו לבמה, היו חבר'ה שרקדו. רקדו זה אנדרסטייטמנט – לא מדובר בכמה סטלנים שמזיזים את האגן לפי הקצב – לא, זה היה משהו וירטואוזי, כולל פליק־לאקים באוויר וענטוזים מקצועיים לגמרי. בירור קצר העלה שמדובר בתלמידי בתי הספר לריקוד וקרקסנות שנמצאים באזור התעשייה והם קפצו, התפלקלקו ועשו כל מיני דברים שכוללים שהייה באוויר ושימוש בשרירי הליבה שמורות לפילאטיס חולמות עליהם בלילות.

היינו נשארים עוד, אבל קפאנו מקור. כן, קור. נכון שזה יוני, ונכון שזה מדבר, אבל כמו שלמדנו בשעורי גיאוגרפיה בכיתה ד' במדבר ביום חם ובלילה קר, ובמצפה בלילה קרררררררר. ברמת הסווטשירט וכובע צמר לפחות. אז אמרנו שלום והלכנו לישון, כדי לקום בבוקר לזריחה על המכתש.

הטיול שלנו למצפה רמון היה ללילה אחד – נסו אתם למצוא תאריך שיתאים למשפחה של שש נפשות וחייל, בחודש של מסיבות סיום ובגרויות. וגם אליו הגענו עם הלשון בחוץ ומזגן מקרטע. אבל הגענו והקסם המצפאי עבד.

כבר בכניסה לעיירה נתקלנו בשלט עם הסלוגן "מצפה רמון - מרחב השראה", ואולי אני אחת שקונים אותה בסלוגן זול, או שאולי זאת שנה וחצי של קורונה + מלחמה + גב תפוס 2X שעשו את שלהם, אבל הסלוגן הרגיש לי לגמרי מדויק. מצפה רמון הוא אחד מהמקומות הצנועים שאני מכירה, אבל יש בו חופש ויופי והרגשת שחרור שהייתי צריכה אחרי כל מה שעברנו. המלון הפשוט שבו התגוררנו ממוקם שלוש דקות הליכה משפת המכתש, והליכה לאורך הטיילת הצופה אל הבור הענק הזה, עם האוויר הנקי והשמיים האינסופיים מעל הם בול מה שרציתי. לא יודעת אם מרחב השראה או מרחב בהייה, אבל מצפה באה לי בזמן.

מים בלב המכתש

אז בהינו, וצפינו, וזרחנו ומדיטצנו (נו, טוב, ישנו - העיקר הכוונה!), אבל עם כל הכבוד להשראה, ולרוח ולכל הג'אז הזה, חופשה קייצית בלי מים לא נחשבת בעיניי לחופשה, בעיקר אם את במדבר. נכון שבמצפה גם בשיא הקיץ נעים כבר בשעות אחר הצהריים אבל בצהריים חם ולכן חיפשתי מקום עם בריכה, או שכשוכית, או פיילה. העיקר שיהיה רטוב. במהלך חיפושיי דיברתי עם בעלים של חושה מדברית חמודה אך נטולת שכשוכית, והוא סיפר שהם לא ממלאים אותה כי ממילא אין מספיק שעות חמות כדי לטבול בה, והמליץ לי ללכת לטבול במכתש. "מים? במכתש? באמצע הקיץ?! הבנאדם בטח התייבש!" חשבתי, אבל ליתר ביטחון ביררתי את העניין וגיליתי שמדובר במקום אמיתי, עם מים 100% רטובים. ולא רק שיש כזה מקום, אלא שהוא נמצא במסלול יפיפה שנפתח בשנים האחרונות ומומלץ גם למי שלא מתעלף משכשוך בשלולית נטולת צל עם מים חומים (בכל זאת, זה לא שווייץ פה).

חול צבעוני זה כיף

המסלול הוא למעשה פארק לאומי של רשות הטבע והגנים שנקרא "גן לאומי צבעי מכתש רמון". זהו כביש חדש המיועד לכל סוגי הרכבים והנהגים, שעובר באזור שבו שכנו בעבר המחצבות של מצפה רמון והיום הפך לפארק גיאולוגי, עם רחבות חניה ושבילים קצרים שמובילים לנקודות יפות לאורכו. כשהמליצו לי על המסלול הבטיחו שזה "כביש מאוד יפה". תהיתי מה יכול להיות כל כך יפה בכביש, בטח כבוגרת פקקים מדופלמת. אבל – אין דרך אחרת מלתאר את המקום אלא כ"כביש מאוד יפה": צבעי המדבר החומים, השמים הכחולים, והכביש השחור המתפתל בין העיקולים פשוט מהפנט. לאורכו יש במפרים וגשרים איריים הבנויים מסלעים חומים, וככל שזה נשמע מוזר, זה מאוד יפה. המסלול כולל תחנות רבות – מחצבה פתוחה, קיר מחצבות ישן, תצפית נשרים ועוד.

היינו רק בשתיים מהן שהותירו בנו רושם עז. הראשונה הייתה תחנת מפעל החרסית. בלב המדבר, כמו תפאורה שנשארה מסרט עתידני מפעם, מונח צינור דמוי תותח ענק, חום וחלוד, שנשאר מהמפעל שפעל פה בעבר. הצינור הענק הוא הכבשן שבו קלו את גרגירי החרסית הסגולה, בטמפרטורה של 1,600 מעלות צלסיוס, כאילו שלא מספיק חם במכתש גם ככה. לאחר הקלייה הפך החומר לחסין אש וייצרו ממנו לבנים לבניית תנורים וכבשנים. ליד האקזמפלר המרשים הונחו שולחנות אבן מוצלים, אליהם לקחנו אבנים צבעוניות שמפוזרות באזור, ודפקנו עליהן עד שהפכו לחול צבעוני. למדע אין עדיין הסבר למה, אבל זה פשוט כיף.

אחרי שמיצינו נכנסו לאוטו, נסענו עוד שלוש דקות והגענו למחצבה הפתוחה, או בשבילכם – לשכשוכית. המכרה הגיע עד אופק מי התהום וכל השנה יש בתחתיתו אגמון מוארך, מעוטר קנים ואשלים. במקום אין מציל והוא לא מוכרז לרחצה, וכאמור – אין בו פיסת צל. אנשים רציניים מאיתנו הגיעו עם אוהלים ופתחו זולה שעוררה בנו קנאה. אנחנו נמרחנו בקרם הגנה, לבשנו בגדים ארוכים ושהינו במים עשר דקות עד שהכרזתי שעוד רגע נתייבש ואנחנו חייבים לצאת ומיד.

אחרי שהצלחנו לא להתייבש ולא להישרף, עלינו למצפה רמון. אחרי סיאסטת צהריים סיימנו את היום בסיור לאורך טיילת המכתש ותצפית מקסימה וסחופת רוחות בהר גמל – גבעה קטנה במערב הטיילת שממנה אפשר לראות את אותו דבר שרואים מהטיילת, רק מיותר גבוה.

אחרי פרידה מנופי המכתש ונופי מלון בראשית הסמוך (אל תפסידו את הנוף לסוויטות הקטנות עם הבריכה!) נכנסנו לאוטו והוצפנו בחזרה לשגרה. עבודה, לימודים, פקקים, מסיבות סיום. זה לא כזה נורא בסך הכל, אבל נחמד לדעת שתמיד מחכים לנו יעלים, עקרבים ורוח איפשהו בסוף כביש 6 דרום, דרומה.