בנט מאושר

"עשיתי טעות", אמר ראש הממשלה נפתלי בנט. שתי המילים נשמעו כל כך כנות, טבעיות, שוות לכל נפש, שכמעט שכחנו ש־12 שנים לא שמענו אותן יוצאות מפיו של ראש ממשלה. למה רק 12? נדמה שראש הממשלה האחרון בישראל שהיה מוכן להודות בטעות היה יצחק רבין.

הטעות שבנט מודה בה הייתה צירופו של עמיחי שיקלי, מדריך במכינה קדם־צבאית, לשביעייה הפותחת ברשימת ימינה לכנסת. היא עלתה לקואליציה בתבוסה בהצבעה על חוק האזרחות, ביום שלישי השבוע. על הטעות ועונשה אפרט בהמשך. בנט הוא הנושא שדורש הרחבה. לפני 25 יום הוא פתח את כהונתו כראש ממשלת ישראל. הכהונה שלו יכולה להימשך חודשים אחדים או שנתיים וחצי. הרבה שאלות ילוו אותו לאורך כל הדרך. שתיים יהיו מסקרנות במיוחד: האם ואיך ראשות הממשלה משנה אותו; האם ואיך הוא משנה את ראשות הממשלה.

בינתיים הוא מאושר. האדרנלין ממלא אותו. בן־גוריון הקדיש חודשים אחדים ב־1947, שנה לפני קום המדינה, ללמידה מעמיקה של בעיות הביטחון של היישוב. הוא קרא לזה "סמינר". בנט החליט לפתוח את כהונתו בסמינר דומה. 30 עד 40 אחוז מיומו מוקדש ללמידת בעיות הביטחון שעומדות בינינו לבין איראן ולבדיקה מחדש של המדיניות כלפי חמאס בעזה.

הוא מבין שאין בכוחה של ישראל לשנות את סעיפי הסכם הגרעין עם איראן. ההסכם ייחתם בלעדינו. בכל מה שנוגע להעשרת אורניום, ישראל צריכה להתייחס אל איראן כאל מדינת סף גרעינית. יש לכך השלכות צבאיות והשלכות דיפלומטיות. נתניהו ניהל מאבק גלוי, בוטה, נגד ממשל אובמה, דחף את ממשל טראמפ אל מחוץ להסכם והיה משותק נוכח ההחלטה הנחרצת של ממשל ביידן לחזור להסכם כפי שהוא. בנט מתכנן להגיע לוושינגטון בעוד כחודש. הוא מעריך שזה יקרה לאחר שההסכם ייחתם. הדיון עם ביידן יתמקד ביום שאחרי.

האופוזיציה קוראת לי ראש הממשלה: עבאס בכנסת | צילום: אי־פי

מול עזה הוא מבקש להמשיך במדיניות של מקל וגזר, אבל להגדיל את המקל ולהגדיל את הגזר. הפעלת חיל האוויר בעקבות שיגור בלוני הנפץ הביאה רגיעה. הוא יודע שהיא זמנית.

טוב לו בממשלה, רע לו בכנסת. הדלק שמניע את הממשלה הוא הרצון הטוב של השרים. גודש הרצון הטוב הפתיע את בנט. גם האיפוק. הוא מתפעל מההתנהגות המתחשבת, האבירית, של יאיר לפיד (נדמה לי שלפיד מפתיע בעניין הזה גם את עצמו); הוא מתפעל מהתמורות שעברו על בני גנץ. הגיהינום שעבר אצל נתניהו חישל אותו. בנט הגיע למסקנה שגנץ הוא איש טוב ושר ביטחון חזק. הוא עובד איתו בהרמוניה. אם יש משקעים אישיים, הם בין גנץ ללפיד.

הוא הציע לשרים להתאפק. כשיש לך בעיה, הוא אומר לכל שר, פתור אותה מול השר האחר; כשמספרים לך שאחד השרים זומם משהו נגדך, אל תרוץ לתקשורת. תרים טלפון ותבדוק. בינתיים זה עובד.

הוא לא ראה את עצמו אף פעם, גם לא בסיוטי הלילה שלו, כראש ממשלה ששותפים בה מרב מיכאלי, ניצן הורוביץ ומנסור עבאס. השותפות עם מפלגות השמאל ועם רע"מ הייתה מבחינתו אילוץ, כורח בל יגונה. לאחר 25 יום בראשות הממשלה דעתו התהפכה: היום הוא חושב שהיה צריך להעדיף מלכתחילה ממשלה עם המרכז והשמאל על ממשלה שכולה ימין. הניסוי הפוליטי הזה טוב למדינה וטוב לחברה.

ההצלחה של כולם תיבחן בעשייה, למרות שזה פחות סקסי: לפיד וגנץ, השבוע | צילום: אלכס קולומויסקי

בעיניי זה שינוי מרעיש. ראשות הממשלה לא שינתה אולי את המצע האידיאולוגי של בנט, אבל שינתה את הראייה הפוליטית שלו. ראש רע"מ מנסור עבאס אמר לי השבוע שהוא מעריך שהקמת הממשלה שינתה את קהל המצביעים של ימינה. את המצביעים מימין לליכוד היא איבדה; העתיד שלה הוא מצד שמאל לליכוד, בקהל הדתי־ציוני המתון, בין הליכוד לכחול לבן. נדמה לי שבנט לא חולק עליו.

אין לו כרגע בייס, קהל מצביעים שהוא יכול לבנות עליו. בחולשה הזאת יש יתרון: הוא לא חייב דבר לאף אחד, לא לחברי מרכז, לא לקבלני קולות, לא לערוץ טלוויזיה ולא לעיתון.

איילת שקד היא שותפתו הנאמנה. היא לא עברה מהפך דומה.

בנט שינה את התפיסה שלו לאחר שלמד להכיר מקרוב את שותפיו. מיכאלי, הורוביץ, עבאס חדלו להיות שמות בקמפיין בחירות. הם הפכו לבני שיח. עבאס הקסים אותו. את אומץ הלב שלו הוא מעריך במיוחד. ביום שלישי בבוקר, כשהקואליציה נזקקה לשניים מארבעת הקולות של רע"מ בהצבעה על חוק האזרחות, עבאס לא הטיל את המשימה על מישהו מעמיתיו. הוא התנדב לעמוד בקו האש בעצמו ושילם על כך מחיר.

גאווה: עסיבי | צילום: נחום ברנע

נתניהו רצה את עבאס ואת מפלגתו על תקן של פילגש: את היחסים שרקם איתו, העדיף לנהל בסתר. בנט הזמין אותו להיכנס בדלת הקדמית. חשוב לו להוכיח שעבאס עשה עסקה מוצלחת, שהאוכלוסייה הערבית יצאה נשכרת.

בנט מבין שפירוק המוקשים שנתניהו השאיר בכוונה מאחוריו – חוק האזרחות, המאחז אביתר – אילצו את האגף השמאלי בקואליציה להסכים לוויתורים. הוא מבטיח שבהמשך הדרך האי־סימטריה תתאזן: הימין בקואליציה יצטרך לוותר. אותו זה ישמח: בממשלה הזאת אף אחד לא ייבנה על הציר האידיאולוגי. ההצלחה של כולם תיבחן בעשייה, למרות שזה פחות סקסי.

בוגד, עריק, נוכל

המבחן הגורלי שממתין לממשלה בראשותו הוא התקציב. בנט משוכנע שיעבור. לאחר שיעבור, המציאות בכנסת תשתנה. באופוזיציה יבינו שהממשלה כאן כדי להישאר. חבריה ינמיכו ציפיות, אולי גם ינמיכו טונים. נתניהו יעבור אותו תהליך שעובר טראמפ: התומכים יתמעטו; הדיבורים יקצינו.

צמיחה: אלנבארי | צילום: נחום ברנע

לכך נועד החוק החדש שהקואליציה הצליחה להעביר ביום שלישי בלילה – חוק שמאפשר לכל ארבעה חברי כנסת לפרוש מסיעתם. בקואליציה מבינים שספק אם החלומות על התפרקות פנימית בליכוד יתגשמו אי פעם. הם לא יפרשו, אמר לי השבוע אחד השרים, אבל האפשרות שנפתחה לפרישה מכובדת תוריד את מפלס הפחד בליכוד. הדיקטטורה תאבד מכוחה.

ההנחה שהקמפיין שמנהל נתניהו נגד הממשלה ילך וידעך, מאפשרת לבנט לא למהר להעביר את מרכז החיים שלו לבלפור. ארבעת ילדיו לומדים ברעננה. הוא לא מתכוון לנתק אותם ממוסדות הלימוד שלהם. מה שנותר מההפגנות ליד ביתו ברעננה הם שלושה אנשים עם מגאפון. בסוף גם הם יוותרו.

החזית השנייה של הקואליציה, מול החרדים, יותר מורכבת. בנט מאמין בתמריצים חיוביים. הוא מבקש להוריד את גיל הפטור מגיוס לחרדים ל־21. חברי הכנסת החרדים לא יאהבו את ההחלטה – חרב הגיוס מאפשרת להם להחזיק את הצעירים כקהל שבוי במוסדות – אבל הם לא יוכלו להתנגד בגלוי להטבה שניתנת לבוחריהם. בנט מעריך ש־30 עד 40 אחוז מהצעירים החרדים ינצלו את ההחלטה כדי לצאת לשוק העבודה.

הוא מאמין פחות בעונשים. ההחלטה של שר האוצר ליברמן להפסיק את הסובסידיה למעונות יום לבחורי ישיבה הפתיעה שרים בממשלה, אולי גם אותו. היא מנוגדת לרוח המאופקת שהוא מבקש להשרות על המערכת הפוליטית. חברי הכנסת החרדים אולי נבהלו, אבל בציבור החרדי ניצתה אש. "ליברמן הגזים הפעם", אמרו שני שרים בכירים.

שלשום התקיים ברשות ההגירה דיון בשאלה איך לנהוג בבקשות התאזרחות של פלסטינים. עכשיו, כשהסעיף בחוק האזרחות לא הוארך, נפתחה לכאורה הדלת למבול של בקשות. שרת הפנים איילת שקד השתתפה בדיון.

היא יצאה ממנו אופטימית: בינתיים אין בקשות. כאשר יגיעו, תימצא הדרך לטפל בהן. בתוך כמה שבועות הארכת החוק תובא להצבעה מחדש, ותאושר. את המפלה בכנסת שקד לקחת קשה. שיקלי, חבר הסיעה שלה, הבטיח לה שיצביע בעד. דקה לפני ההצבעה הוא אמר לה שיימנע. בסוף הצביע נגד.

חווֹת הדעת בתוך סיעת ימינה על חברם קשות מאוד: בוגד, עריק, זונת לייקים, נוכל. ההאשמות כלפיו הולכות לאחור, עד למה שאמרו עליו חברי הצוות שלו בסיירת. בנט מעדיף לקרוא לו תימהוני. ברור לכל חברי הקואליציה שאי־אפשר לסמוך על הצבעתו. בסופו של דבר לא יהיה מנוס מלהכריז עליו פורש.

בנט לקח על עצמו את כל האחריות. הוא, רק הוא, שתל את שיקלי בימינה. הטעות היא שלו, מהתחלה עד הסוף.

שרים ממפלגות אחרות בקואליציה טוענים שהזהירו את בנט ואת שקד. הם מייחסים לשקד, אולי גם לבנט, תמימות. כשמדובר בראש ממשלה ובשרת הפנים, זאת לא בדיוק מחמאה.

אבל הקואליציה התעשתה מהר. בבוקר יום שלישי הובסה. בלילה התאוששה. כאשר אלי אבידר, המורד בישראל ביתנו, הגיע להצבעה, שיקלי נעדר; כאשר שיקלי הגיע, אבידר נעדר. "למה חברי כנסת מורדים? כדי לשנות מציאות, כדי לזכות בתשומת לב", אומר אחד השרים. "כשהבינו שמהומה לא תהיה, הלכו הביתה".

הכי פרגמטי שיש

ביום שלישי בבוקר, לאחר התבוסה בהצבעה, שני הצדדים אגרו שינה לקראת ליל הצבעות נוסף. יו"ר רע"מ, מנסור עבאס, היה הראשון שחזר לכנסת. "היהודים צריכים לענות למערכת תקשורת אחת", הסביר. "אני צריך לענות לשתיים, גם לתקשורת היהודית וגם לערבית".

הוא לא התאונן: להפך, הוא נראה כמי שנהנה מכל רגע. הוא ישב במזנון הכללי, הפתוח, בכנסת וקיבל קהל. החזות הרכה שלו, פו הדב בציורים של ארנסט שפארד, מוליכה שולל. מאחוריה מסתתרים מוח חריף, חיוניות בריאה וביטחון עצמי של אלוף נינג'ה. הוא לומד את הקואליציה שהצטרף אליה לא כטרמפיסט במושב האחורי של מכונית לא לו, אלא כמגלה ארצות שהטיל עוגן מעבר לים. מנסור עבאס קולומבוס. לא פחות משהוא לומד אותם, את החברים החדשים שלו, הוא מצפה שהם ילמדו אותו.

יש בו משהו מהניצוץ שהיה באריה דרעי בשנותיו הראשונות בפוליטיקה, לפני 35 שנה, היה ודעך. אותה טריות, אותה חיוניות, אותו דחף להפתיע אנשים: אתם ציפיתם לפגוש חרדי מסוגר, שבוי בדתו, שבוי בזקנו, ואני אספק לכם אדם פתוח, מתוחכם, הכי פרגמטי שיש. זה מה שאומרים כרגע על עבאס עמיתיו בקואליציה: הכי פרגמטי שיש.

"כששני אנשים נפגשים, אצל שניהם משתנה משהו", הוא אומר. "אדם יוצא אחר ממה שנכנס". לא בטוח שהאמירה הזאת נכונה תמיד, אבל נדמה שהיא מסכמת היטב את מעמדו החדש של עבאס.

יועץ במשרד החוץ ניגש אל שולחננו, כולו התנצלות. האם הוא מסכים לבוא ביום חמישי בבוקר ללשכה, לפגישה עם חברי ועדת החוץ של הקונגרס האמריקאי? לצערנו זה יהיה מוקדם בבוקר. עבאס הסכים.

אלוף (מיל') אלעזר שטרן, שר המודיעין החדש, מעניק לכתפו צ'פחה חברית. "אמא שלי אמרה לי תמיד שיצאה מאושוויץ־בירקנאו עם שני לקחים", הוא אומר לו. "אחד, צריך מדינה יהודית חזקה; שניים, תבחן כל אדם על פי מה שהוא, לא על פי מוצאו, דתו, גזעו".

עבאס לא מתווכח. הוא מוקף באנשים שרוצים ביקרו. "אני מנהל אחר הצהריים את ישיבת המליאה", הוא אומר. אתה גם סגן יושב ראש הכנסת? שאלתי. "יש לי הרבה תארים עכשיו", אמר. "האופוזיציה קוראת לי ראש הממשלה".

בינתיים הוא קיבל בעיקר הבטחות. אפילו המינוי שלו לראש ועדת הפנים (מינוס הפיקוח על המשרד לביטחון הפנים ועל שירותי הדת ליהודים) תקוע: הליכוד מסרב להגיע להסכמות על חלוקת הכוחות בכנסת, והוועדות משותקות.

אבל הציבור מפתח ציפיות. "ראשי רשויות פונים אלינו", אומר עבאס. "הם מצפים שאנחנו נפתור להם את הבעיות עם כל משרדי הממשלה. יש 20 וכמה משרדים, ואנחנו רק ארבעה".

עוד אנחנו מדברים, ושניים מבקשים לשבת ולהציג בפניו את עניינם. שייח' דנון וערב אל־עראמשה הם שני כפרים ערביים ששייכים למטה אשר, מועצה אזורית שרובה קיבוצים. שייח' דנון ממוקם ממזרח לנהריה; ערב אל־עראמשה על גבול לבנון, ליד אדמית. מחמוד עכאווי מדבר בשם שניהם. "אני עוזר ראש המועצה האזורית", הוא מציג את עצמו.

הם באים בעניין מעשי: התקציבים שאמורים לזרום למגזר הערבי. איך להבטיח שבערים ובמועצות המעורבות הם יגיעו רק לתושבים הערבים? איך אפשר למנוע מראש עיר יהודי להשתמש בכסף למטרות אחרות? כספים יעודיים הם בעיה, פוליטית ומשפטית.

רציתי להציע לו להקים גרעינים תורניים במימון המדינה, כמו במגזר הציוני־דתי. הגרעין התורני המוסלמי יתיישב ביפו, מול הגרעין התורני היהודי. יהיה שמח.

כשהשנאה משתלטת

הכנסת היא מועדון חברים. היא גם זירת קרב בין קואליציה לאופוזיציה. מי שמתערה בה מכיר את כללי המשחק: אפשר לקלל פוליטיקאי יריב מעל הדוכן; לא מתעללים בו כשהוא שרוי באבל משפחתי.

אחותו של מאיר יצחק־הלוי, ראש עיריית אילת וחבר כנסת בתקווה חדשה, נפטרה השבוע. ההלוויה הייתה ביום שלישי. במקרה, יואב בן צור, חבר כנסת מש"ס, הוא בן משפחה.

"בבוקר ההלוויה", אמר לי יצחק־הלוי אתמול, "טילפנתי לבן צור. ביקשתי שיתקזז איתי. מצטער, הוא אמר. אין קיזוזים.

"כתבתי ווטסאפ ליריב לוין, ראש סיעת הליכוד. ביקשתי שיתחשב. הוא החזיר לי ווטסאפ: אני אסדר משהו. הגעתי להלוויה בהר המנוחות בירושלים בלי סידור מוסכם. גדעון סער וזאב אלקין באו לנחם. גם בן צור בא. הוא אמר לסער: אני אקזז למאיר את כל ימי השבעה.

"מבחינתי העסק תם ונשלם. בשבע בערב אני מקבל טלפון מרכזת הסיעה: בן צור הגיע לכנסת, להצביע. אתה חייב להגיע לכנסת.

"בכנסת פגשתי את בן צור, איש יקר. גילה גמליאל החליפה אותי בקיזוז, אמר. אני חדש בכנסת, אבל הסבירו לי שקיזוז לא מתגלגל מאדם לאדם. הוא אישי. אחרת מאבדים שליטה.

"השתתפתי בשתי הצבעות, ואז התחילה מהומה. כן קוזזתי, לא קוזזתי. בשלוש בלילה עזבתי את הבניין. בן צור הביע צער; גם יריב לוין הביע צער. יולי אדלשטיין ואבי דיכטר, חברים שלי, הביעו צער. אילו ידענו, היינו מתקזזים איתך, אמרו".

הכנסת תחזור להיות מועדון, אמרתי לו. זאת רק הטרפת הנוכחית והקושי של חברי האופוזיציה להסתגל למעמדם החדש.

"אתה טועה", אמר יצחק־הלוי. "השנאה משתלטת על הבית. על זה אני מתכוון לנאום כשאחזור מהשבעה".

המדינה היא אנחנו

באחד מלילות האש בחודש מאי טילפנתי אל מוחמד אלנבארי, ראש מועצת חורה לשעבר ואחד ממנהיגי הפזורה הבדואית בנגב. הקריירה שלו יוצאת דופן: במקצועו הוא דוקטור לכימיה אורגנית. לאחר שעבד שנים אחדות בתעשיית התרופות, החליט לרוץ לתפקיד ראש המועצה. למרות שהוא משתייך לשבט קטן, למרות שלא נולד במקום, הצליח להיבחר. 13 שנה, כמעט שלוש קדנציות, כיהן כראש מועצה. חורה בהנהגתו תיפקדה היטב, בלי שחיתות ובלי פרוטקשן, דוגמה ומופת לכל המגזר. ב־2018 התפטר. ברקע היו איומים על חייו.

יש עוד פרט מעניין: כאשר למד לתואר ראשון ושני באוניברסיטה העברית בירושלים, הוא חלק חדר עם סטודנט לרפואת שיניים, מנסור עבאס שמו. הם נשארו חברים. עבאס סיפר לי שהפציר באלנבארי להיכנס לפוליטיקה הארצית. הוא סירב. בבחירות הוא הצביע רע"מ, כמו רוב המצביעים במרחב הבדואי.

האם אתה יכול להסביר לי על מה ולמה ההתפרעויות האלה, שאלתי את אלנבארי בחודש מאי. "זה לא זמן טוב לדבר", אמר. "כשהגל יעבור, תבוא ותראה בעצמך".

300 אלף בדואים חיים בנגב, 120 אלף תלמידים במוסדות החינוך, מחצית מהלידות בסורוקה. יש מי שרואה באוכלוסייה הענקית הזאת איום ביטחוני, כלכלי, דמוגרפי, עולם שלישי שקובר תחתיו, כמו סופת חול במדבר, את העולם הראשון שהקימו היהודים. במקום שאחרים רואים איום, אלנבארי רואה פוטנציאל עצום. "הבדואים הם מנוע הצמיחה של הנגב", הוא אומר. "הדמוגרפיה היא יתרון".

הוא הקים עמותה, ינאביע (נביעות) שמה, ששוקדת על פיתוח מנועי צמיחה לאוכלוסייה הבדואית. בעמותה פעילים בדואים ויהודים. משרדיה ממוקמים באזור התעשייה ההיי־טקי מול עומר. העמותה מבקשת לחולל מהפכה בחמישה תחומי חיים: תעסוקת נשים, חינוך, תוחלת החיים (גיל המוות הממוצע אצל הבדואים נמוך בשבע שנים מהממוצע הארצי), טיפוח צעירים מוכשרים, הקמת עיר בדואית חדשה, מבוססת, על־שבטית.

"המבנה השבטי לא בנוי לאתגרים האלה", הוא אומר. "אנחנו נמנעים מלתקוף נורמות פסולות בתוך הקהילה. כשמתעוררת בעיה, אנחנו אומרים, המדינה אשמה, במקום להתמודד עם הבעיה בתוכנו. אני אומר, אנחנו המדינה, אנחנו הממשלה".

מאיפה יבוא הכסף, שאלתי.

"אין בעיית כסף במדינת ישראל", אמר אלנבארי. "זאת האמירה שאימצתי כשהייתי ראש מועצה. אם יש תת־תקציב, סימן שיש תת־ביצוע".

כשיש לילד פצע

נסענו ממיזם למיזם. איציק זיוון, שהיה ממנהלי תשלובת הטקסטיל דלתא, עובד זה 12 שנה כמתנדב במרחב הבדואי. כל שבוע הוא יורד מהווילה בקיסריה לנגב. אלנבארי הפך לחבר קרוב. "הוא לא מבקש ממני להתפלל במסגד, ואני לא מבקש ממנו לשיר 'התקווה'", אומר זיוון. "נכון, הוא בתנועה האיסלאמית, אבל היעדים שלו זהים לשלי. הוא לא מבקש להביא לנגב עוד אימאמים".

חיים אורון (ג'ומס), חבר קיבוץ להב הסמוך וראש מרצ לשעבר, הצטרף למסע. 60 שנה הוא חי עם הבדואים, מסייע להם ולומד אותם.

בכניסה לחורה, במבנה תעשייה ששופץ, פועל בית ספר לילדים על הרצף האוטיסטי. לא רחוק משם, על הכביש לבאר־שבע, בונים את בית הספר החדש. 100 תלמידים; 100 עובדים. המורות בלבוש מסורתי. חדרי הלימוד מצוידים בכל המתקנים, חדשים לא פחות, אולי יותר, מאלה שנמצאים בבית איזי שפירא ברעננה. ילדים לומדים לקרוא עברית מול מסכי מחשב. אין שמחה כשמחתו של ילד שמגלה את חדוות הקריאה.

"בהתחלה היה מאוד קשה לשכנע את ההורים", אמר אלנבארי. "היו גם מקרים של התעללות. הסברנו במסגדים מה זה אוטיזם. הראינו להורים שאפשר להגיע להתקדמות. היום הם גאים בילדיהם".

דאהר עסיבי הוא מנהל בית הספר. "אני אב לילדה מיוחדת ותושב בכפר לא מוכר", הציג את עצמו. על בית הספר שלו דיבר בהתלהבות סוחפת, בגאווה. גם הוא תומך בתנועה האיסלאמית.

הוא סיפר על היישובים שלמדו לקבל את הילדים, ועל אלה שמסרבים להכיר בהם וגורמים סבל לילדים. שאלתי איך בית הספר מתמודד עם פגיעה בילד בבית. "יש לנו נהלים מאוד נוקשים", אמר. "אם יש לילד פצע הכי קטן, אנחנו מערבים מיד את העובד הסוציאלי".

התיישבנו, גברים ונשים, באחד מחדרי בית הספר, לשיחה על החיים האמיתיים, על יוקר המגרשים לבנייה, על בעיית הקרקעות שהולכת ותופחת, על מכת העבריינות, על הלחצים השבטיים. שאלתי על ריבוי נשים. הנשים בחדר שתקו. הגברים דיברו. אתם, אמר אחד, מתחתנים פעם אחת ואז מתגרשים או הולכים אל נשים אחרות. לא בטוח מה יותר טוב. הכל נובע מהנישואים המוקדמים אצלנו, אמר אחר. האישה השנייה היא תיקון טעות.

יש דברים קשים לעיכול, מאוד קשים לעיכול, בהשקפות של תומכי הפלג הדרומי של התנועה האיסלאמית; יש גם הרבה דברים מפתיעים, מבטיחים. תצלומיהם של יצחק הרצוג, הנשיא החדש, ונפתלי בנט, ראש הממשלה החדש, השקיפו עלינו מקיר החדר. מכל חדרי המשרדים בארץ, נדמה שהחדר הראשון שבו הוחלפו התצלומים היה בבית הספר אלופאא בעיירה חורה שבנגב.

האיש שדפק על הדלת

לאחר התפטרותו של בן־גוריון מראשות הממשלה נפוצה בארץ הבדיחה האכזרית הבאה: אדם דופק על דלת ביתו של בן־גוריון בשדרות קרן קיימת בתל־אביב. פולה פותחת. "אפשר לדבר עם ראש הממשלה בן־גוריון?" הוא שואל. "בן־גוריון כבר לא ראש ממשלה", משיבה פולה וסוגרת את הדלת.

לאחר כמה דקות הוא חוזר. פולה פותחת. "אפשר לדבר עם ראש הממשלה בן־גוריון?" הוא שואל.

"בן־גוריון כבר לא ראש ממשלה", אומרת פולה וטורקת.

לאחר כמה דקות הוא חוזר בשלישית. "אפשר לדבר עם ראש הממשלה בן־גוריון?" "אתה לא מבין?" צועקת פולה. "כמה פעמים אני צריכה לומר לך? בן־גוריון כבר לא ראש ממשלה".

"אני מבין טוב מאוד", משיב האיש, "אבל טוב לשמוע".

אין דין בן־גוריון כדין נתניהו. אני מזכיר את הבדיחה הזאת לא בגללם אלא בגלל האיש שדפק על הדלת. לא רק נתניהו מתקשה להיפרד ממעיינות השלטון: גם לשונאיו יש קשיי פרידה. הם מתקשים להיפרד ממושא שנאתם. שלשום, במהלך טקס חילופי הנשיאים, הם הפגינו נגד החלטת הרצוג למנות לדובר בית הנשיא את נאור יחיא, שהיה דובר בלשכת נתניהו. זוהי הפרטה של המאבק הרציני, המוצדק, שניהלו מול המעון בבלפור ומעל גשרים בכל הארץ. המילה הנכונה היא זילות. לא כל מה שמצויץ בטוויטר ראוי לדיון ציבורי. ¿

nahumb@yedioth.co.il