בחזרה אל התופת

רס"ן במיל' א' שימש כמפקד צוות בפלוגת חוד של יחידת מגלן ב־12 ביולי 2006, לפני כ־15 שנה בדיוק. יחד עם רס"מ במיל' ח', אז סמל בצוות, הם שהו באזור גבול לבנון ונערכו לקראת משימה מיוחדת. בהפתעה גמורה הם התבשרו על שינוי בתוכניות והוקפצו לגדר המערכת. המשימה: חילוץ הטנק שיצא בעקבות החטופים אהוד גולדווסר ואלדד רגב זכרם לברכה, שעלה על מטען וכעת יש חשש לחטיפה נוספת, של לוחמיו.

"לא הבנו אז עדיין שזו מלחמה", נזכר א', מפקד צוות החילוץ, "באותו יום הצוות שלנו היה בתרגולות לקראת מבצע מיוחד אחר שהתכוננו אליו. אחרי שעה של מודלים בתוך אוהל, גל הירש, מפקד האוגדה שהיה איתנו, קיבל הודעה בביפר ויצא החוצה. חשבנו שיחזור והמשכנו להתכונן. חיכינו לו, אבל הוא לא חזר. לאט־לאט הבנו שמשהו קורה".

ח', סמל המחלקה, המתין באותו זמן מחוץ לאוהל. "רגע לפני שהירש יצא משם שמענו פיצוץ אדיר", הוא נזכר, "הבנו מיד שיש אירוע דרמטי שהולך לשנות את כל התוכניות. אחרי כמה דקות ראינו את הירש ומפקד היחידה מתחילים לרוץ בטירוף לכלים הצבאיים".

א' מוסיף: "כמה דקות לאחר מכן קיבלנו קריאה. ביקשו מאיתנו לבוא לנקודה 105, סמוך לגדר, כמה שיותר מהר. הירש הבין מיד את המשמעות של החטיפה והעביר לנו את המידע – טנק חצה את הגדר באותו קו ועלה על מטען בדרך לנקודה שבה חיזבאללה היו עם החטופים. הקשר עימו נותק ולא ידעו מה עם החיילים שבו. הירש היה איתנו רגע לפני כן בתרגולות וסמך עלינו. היינו קרובים לגבול, אז קיבלנו הנחיה להתכונן מהר לכניסה ללבנון. עברנו תדריך ונכנסו פנימה".

גדי מויסייב ז"ל

הדסקית האבודה

לוחמי מגלן התכוננו לגרוע מכל: הם נכנסו ללבנון עם ציוד לחימה וגם עם שקיות וכפפות. לקחו בחשבון את התרחיש הנורא שבו ייאלצו לטפל בחלקי גופות. המטען שהתפוצץ היה במשקל 250 ק"ג. "המשימה הייתה לחבור מיד לטנק, לחפש את החיילים – לא משנה באיזה מצב הם – ולהחזיר אותם הביתה", אומר ח', "אם לא בחיים אז לפחות לקבורה בישראל".

ח' מוסיף שזה הרגע שבו הבין שהוא בתוך אירוע שונה לגמרי: "מסביב לגדר ובכניסה ללבנון היה כאוס, כל הגבול פצמ"רים. מאפס למאה ראינו איך השטח הופך לשדה מלחמה. הבנו שיש פה משהו חריג. רגע לפני הכניסה מפקד הפלוגה, שנכנס לסיבוב ראשוני, חזר אלינו חיוור. סיפר שראה מכתש בעומק ארבעה מטרים שבו כנראה התפוצץ הטנק. במרחק 300 מטר מהגדר זיהינו את הצריח של הטנק, שעף בשלמותו, רחוק מאוד מהנקודה שבה היה הפיצוץ. זה החלק השלם היחיד שראינו מהטנק. ככל שהתקרבנו לנקודה של הטנק הבנו שהוא פשוט התאדה".

א' אומר: "אתה לא יכול להתכונן למראות כאלה. מבחינה נפשית זה בלתי אפשרי. אבל אתה מתאים את עצמך מהר מאוד למציאות. אין לך זמן להיות מבולבל. רק בדיעבד הבנו שהיינו הכוח הרגלי הראשון שחצה את הגדר, אחרי הטנקים. אתה פשוט מוצא את עצמך בתוך מלחמה".

אלכסיי קושנירסקי ז"ל

במשך יום שלם אספו לוחמי מגלן את חלקי הגופות ושאריות הטנק – ושבו ארצה. למחרת פתח ח' עיתון במוצב וראה כתבה עם שמות הנעדרים מפיצוץ הטנק. המילה נעדרים הותירה בו תקווה, אולי אחד הלוחמים חי ומתחבא מאחורי מסתור בשטח.

"ביום הראשון תפסנו את השטח בתוך לבנון והתחלנו לחפש את החיילים", מספר ח', "אספנו חלקי גופות וחלקים מהטנק וחזרנו. אנשי זק"א שם היו צריכים לזהות את הלוחמים. חשבנו שהחיפושים הסתיימו, אבל למחרת בבוקר ראינו שאותם חיילים הופיעו בעיתון כנעדרים. הבנתי שנכנסים שוב פנימה, וכך היה. רגע לפני הכניסה השנייה אני מסתכל בעיתון, שלקחתי איתי, ומקווה להחזיר את אחד החיילים לארץ. נכנסנו לשטח ותפסנו את הנקודה שבה התפוצץ המטען. רגע לפני התקדמות, מתחת לרגל אני מוצא דסקית, רואה את השם שלפני שנייה ראיתי בעיתון כנעדר. אמרתי לחבר שהיה צמוד אליי: 'תראה, זו הדסקית של הבחור שהיה בעיתון'. אני שם אותה בשקית ורק אז קולט מה קרה. רק שם הבנתי בוודאות שכל חיילי הטנק מתו. זה רגע שמלווה אותי כל הזמן מאז המלחמה. דסקית שהיא הסמל לאובדן. מרוב טראומה אני לא זוכר את השם שהיה כתוב עליה".

ח' מוסיף: "שעות של חיפושים ואחרי זה נאמר לנו שעדיין חסר מישהו. נכנסו שוב וסרקנו מרחב גדול יותר. גם שם מצאנו חלקי גופות במצב נורא, בגדים, חלקים של נשק".

אחרי יומיים של עבודה קשה, פיזית ונפשית, התבשרו לוחמי מגלן שהם החזירו את הלוחמים ארצה. אף אחד מהם לא שרד את הפיצוץ הגדול: סמ"ר גדי מויסייב ז"ל, סמ"ר אלכסיי קושנירסקי ז"ל, סמ"ר יניב בר־און ז"ל וסמ"ר שלומי ירמיהו ז"ל.

יניב בר און ז"ל

פחד בעיניים

לאחר חילוץ הגופות קיבלו אנשי מגלן משימה חדשה. "במבצע השני איבדנו שני לוחמים של היחידה, יונתן הדסי ז"ל ויותם גלבוע ז"ל", אומר א', "הכל קרה מהר מאוד. רק כשהסתיימה הלחימה ישבנו לדבר על הכל. הלכנו למשפחות השכולות והכל התחיל להתחבר. היה המון פחד. אתה מסתכל לאנשים בעיניים, חברים שלך לנשק, האנשים הכי קרובים אליך, שרוצים לעמוד במשימה אבל גם רוצים לחזור הביתה בשלום. אבל הסיטואציות הכי קשות במלחמה היו מול ההורים של החיילים. הגיע אליי הורה בזמן שנכנסנו וחזרנו מהמבצע למוצב. הוא הגיע ישר אליי עם דמעות בעיניים, ביקש ממני להחזיר את הבן שלו חזרה הביתה בריא ושלם. אתה רק יכול לתת לו חיבוק. שם אתה מבין את האחריות הגדולה כמפקד, שעוד בעצמו ילד".

ח' מוסיף: "הצוות שלנו נתפס כטוב בתולדות היחידה. זה ניפח לנו את החזה, וגם היינו באמת טובים. תחושה שאנחנו יכולים הכל. אבל יחד עם כל האומץ, יש תמונות מאיסוף הגופות שלא עוזבות אותי. הדסקית תקועה לי בראש עד היום".

א', היום בן 36, הוא אב לשניים, בכיר בעמותה לפיתוח מנהיגות צעירה ולעידוד מעורבות חברתית ומפקד ביחידה במילואים. ח', בן 37, הוא אב לשלושה ועובד בתחום ההיי־טק. כמובן, הוא נותר מילואימניק פעיל. שניהם עדיין משרתים במילואים זה לצד זה.

שלומי ירמיהו ז"ל

את הבדיחות הפרטיות וכינויי החיבה קשה להבין דרך שיחה אחת, בכל זאת חברות לנשק של שנים, אבל את הכאב והזיכרונות שלא עוזבים ניתן לזהות אצלם דרך מבט בעיניים, גם אחרי 15 שנים מסיום המלחמה. הם מקפידים לשמור על זיכרון חבריהם שנפלו וכעת רוצים גם לסגור מעגל: לפגוש את בני המשפחה של לוחמי הטנק שנפלו.

"אנחנו נפגשים עם משפחות חללי היחידה ופצועי היחידה באופן קבוע, אבל את ההורים של החללים מהטנק עוד לא יצא לנו לראות". אומר א', "אני ממש רוצה להכיר אותם. לספר כמה שאפשר מאותם יומיים של חיפושים, אבל בעיקר לשמוע את הסיפורים עליהם, להכיר את הילדים שלהם. מאחורי כל כאב כזה יש חיים שלמים שנשארים מאחור".

ח' אומר: "חוץ ממי שהיה במלחמה, אף אחד לא יבין מה חווינו. כמה שנים אחרי שהשתחררנו הייתה עמותה שטיפלה בהלומי קרב, 'בשביל המחר', והלכנו אליה כל הצוות. היו לנו סנדאות עם מטפלים. אז לראשונה בכלל הבנו מה היה בלבנון. פתאום אתה מדבר ומשתף, שם את הדברים על השולחן, פותח את הלב וזה עושה פלאים. זה אחד הכלים שעזרו לי להתאושש ממה שראיתי".