אסתר בז'רנו, אחרונת האסירות מאושוויץ שניגנה בתזמורת הנשים, הלכה לעולמה שלשום בגרמניה בגיל 96. התזמורת בה הייתה חברה ושבזכותה שרדה ניגנה בין השאר כאשר היהודים הגיעו ברכבות למחנה ההשמדה, לא יודעים מה מצפה להם. "ניגנתי ובכיתי. שיתפתי פעולה עם ההטעיה של הנאצים", סיפרה כעבור שנים.
ב־2006 אסתר בז'רנו ישבה בסלון של דירתה בקומה הראשונה בבניין בן שלוש קומות בפאתי המבורג והביטה בתמונות הרבות שכיסו כמעט כל סנטימטר מהקירות הלבנים בדירה. הטלפון צילצל והיא הרימה את השפופרת. קול גברי שאל בגרמנית עם מבטא טורקי קל אם זו גברת בז'רנו. היא אמרה שכן, והגבר בצד השני הציג את עצמו כקותלו יורטסמן מהרכב הראפ "מיקרופון מאפיה".
"ואני הסטתי את הטלפון לרגע ושאלתי את עצמי: מה יש למאפיה לחפש אצל אישה בת שמונים?. כשענתה לו, זאת הייתה שיחה ששינתה את חייה. שוב. שאיפשרה לה להגשים את ההבטחה שלה, שישים שנה לפני כן, במחנה אושוויץ.
בז'רנו נולדה באמצע דצמבר 1924 בחבל הסאאר, על גבול צרפת־גרמניה, הקטנה מבין ארבע אחים ואחיות למשפחת לוי. כשהייתה בת שנתיים עברו ההורים (רודולף ומרגריטה) והילדים (גרד, טוסקה, רות ואסתר) לסאארברוקן, בירת חבל הסאאר. אביה, שנולד לאמא נוצריה ואבא יהודי, היה מורה בקהילה היהודית, חזן ומנצח על מקהלות נוצריות שהיו מנעימות את הזמן לעובדי הפחם במכרות הרבות. בית מלא במוזיקה שהלכה איתה לכל מקום. כבר בגיל שמונה היא ניגנה בחליל ועל פסנתר.
ב־1936 רודולף קיבל עבודה כחזן בעיר אולם. האחים הבוגרים טוסקה וגרד נשלחו לפלשתינה ולאמריקה, בהתאמה. רות עזבה למחנה הכשרה ציוני לקראת הצטרפות לקיבוץ. ב־40' עזבה גם אסתר את הבית למחנה הכשרה לחיים בקיבוץ. מרגריטה ורודולף, עברו לברסלאו (היום העיר ורוצלאב בפולין). בנובמבר 41' כינסו חיילי אס־אס כאלף מתושביה היהודים של ברסלאו והסביבה. הם הגיעו ב־25 בנובמבר לקובנה שבליטא, הורדו מהמשאיות, הנאצים פקדו עליהם לחפור בורות והוציאו אותם להורג.
בסוף 41' הגיעו שני חיילי אס־אס לחנות פרחים שבה עבדה אסתר. הם העלו אותה לדירת הוריה ופקדו עליה לקחת את רכושה. בגיל 17 הבינה אסתר שהיא לבד בעולם והועברה למחנה עבודה. "כל הזמן שרתי בלב", הסבירה איך הצליחה לצלוח את הכאב.
"מי יודעת לנגן?"
בראשית 43' הגיעו חיילי אס־אס למחנה העבודה, הכריזו על סגירתו ופינו את כל האסירים היהודים לנקודת איסוף, ממנה הועמסו על רכבת בהמות, מאה איש בקרון, בדרך ליעד לא ידוע. אחרי שלושה ימים הגיעה הרכבת לתחנה הסופית. אושוויץ.
יום אחרי שהגיעה לאושוויץ, אחרי שקיבלה מדים ומספר ושערה גולח, שובצה אסתר לעבודה. היא גררה אבנים ענקיות מצד אחד של השדה לצד שני. למחרת היא החזירה את האבנים למקומן. עבודה שכל מטרתה לשבור את העובד.
"בלילה שבו החלטתי לא לקום יותר לעבודה, שאני מעדיפה למות ולא להרים עוד אבן", נזכרה בז'רנו, "נכנסה לבקתת הנשים אסירה פוליטית פולנייה בשם זופיה צ'ייקובסקה, ושאלה את האסירות אם יש מישהי שיודעת לנגן. קפצתי ואמרתי שאני מנגנת בפסנתר. אושוויץ הייתה מלאה בכלי נגינה שהיהודים בתמימותם סחבו עימם, אולם פסנתר לא היה אחד מהם. אז אילתרתי ואמרתי שאני מנגנת גם באקורדיון.
"צ'ייקובסקה נתנה לה אקורדיון וביקשה שאנגן את השלאגר הגרמני "זי האט גלוק ביי דן פראו בלאמי" (יש לך מזל עם הבחורות, ידידי היפה). למרות שמעולם לא החזקתי אקורדיון ולא היה לי מושג איך להשתמש בכפתורי הבסים, הבנתי שזה כרטיס השחרור שלי מתאי הגזים". היא עצמה עיניים, ניגנה, וכשפקחה אותן היא התקבלה לתזמורת הנשים של אושוויץ.
42 נשות התזמורת עברו לאגף בעלי התפקידים. הן התאמנו בכל יום, קיבלו תלבושת אחידה – חצאית בכחול כהה, חולצה ומטפחת שיער תכולות – וכשהיו מוכנות יצאו לנגן. בחלומות הכי שחורים שלה לא חלמה אסתר שבתוך זמן קצר תתגעגע לגרירת האבנים בשדה.
תזמורת הנשים הוצבה בשער המחנה וניגנה שירי לכת לאסירים בדרכם לעבודה ובשובם ממנה. "חלק מהאסירים הביטו בנו בזעם וקיללו אותנו על שיתוף הפעולה", היא נזכרה, "אבל אני הייתי עוצמת עיניים ומתרכזת רק בהישרדות. לא בשביל החיים שלי, אלא כדי לספר את הסיפור של המתים. מעולם לא חזרתי לנגן את השירים הללו. גם לא את השיר שהציל את חיי".
כעבור מספר שבועות הנאצים העבירו את התזמורת למקום חדש: מסילת הברזל הושלמה, והרכבות הגיעו עד תאי הגזים. בכניסתן למחנה הרכבות האטו, והאנשים בתוכן היו מסוגלים לשמוע את תזמורת הנשים. הם מחאו להן כפיים, הריעו וצעקו קריאות ידידותיות – במקום שבו מנגנים מוזיקה כזאת, שבו אקורדיון נושף בחדווה, לא יכולים לקרות דברים רעים. "ניגנתי ובכיתי. שיתפתי פעולה עם ההטעיה של הנאצים. בלילה, בביתן השינה של התזמורת, המבנה הקרוב ביותר למקלחות הגזים, שמענו את הבכי והצעקות האחרונות של אלו שהריעו לנו מוקדם יותר".
היא חלתה בטיפוס ונשלחה לבית החולים היהודי, תחנת ביניים לפני תאי הגזים. אלא שארבייטספיהרר מול, הקצין ששיסה את כלביו עד מוות באסירים, לא יכול היה לסבול את המחשבה שהתזמורת תיפגע. הוא דאג להעביר אותה לבית החולים הנוצרי וחייה ניצלו. אחרי כמה ימים נכנסה לביתן השינה סוהרת שהודיעה שכל מי שיש לה טיפת דם נוצרית חייבת להודיע על כך לרשויות. אסתר הודיעה שהיא רבע נוצרייה. ההסכם הג'נטלמני של סבא וסבתא שלה, הסכם שהפך את אביה לחזן ושהביא גם למותו, העניק לה תעודת שחרור מאושוויץ. המסמכים אישרו זאת, ודוקטור מנגלה אישר שהיא בריאה מספיק כדי לצאת מהמחנה. אסתר שמרה על השפיות ועל בריאות מינימלית ואיבדה את אלוהים.
מצעדת המוות לחלום הקיבוץ
ביולי 43', אחרי שבעה חודשים באושוויץ, הועברה אסתר לובי, אסירה מספר 41948, למחנה הריכוז לנשים בראוונסברוק, בצפון גרמניה. היא הוצבה במפעל של סימנס לייצור מפסקים לצוללות. אחרי חודשים ספורים המנהלת החליטה שאסתר מספיק מנוסה ואחראית והתחילה לחתום על דיאגרמות העבודה שלה בלי לבדוק אותן. אז אסתר העבירה לה דיאגרמות עם טעויות, ובכל שבוע חזרו אלפי מפסקים פגומים למפעל, וכך לאסתר ולשאר העובדות הייתה מספיק עבודה כדי לא להישלח למקום אחר, ותוך כדי כך הן גם חיבלו במכונת המלחמה הנאצית.
באפריל 45' מחנה העבודה פונה, ויחד עם אלפי אסירים יצאה אסתר לצעדת המוות, בקור העז, עם מעט מדי בגדים, כמעט בלי אוכל. במסע פגשה שבע חברות מהחיים הקודמים והן התחילו לרקום את החלום הישן מההכשרה: לעלות לפלשתינה ולהצטרף לקיבוץ.
לילה אחד הן ברחו ליער עם בגדים שקיבלו מנשים קומוניסטיות שאותם לבשו מתחת למדי האסירים. הן פגשו ברוסים, באנגלים ובאמריקאים, הלכו מאות קילומטרים וישנו בשדות. הן הגיעו לברגן בלזן, ומשם לפיקוד האמריקני העליון בפרנקפורט, שם גילתה שאחיה לחם בנאצים באיטליה, נפצע מרסיס וחזר לאמריקה. היא שלחה לו מכתב, ועוד מכתב לאחותה טוסקה בשכונת שינקין ברמת־גן. "שניהם ענו לי והזמינו אותי", סיפרה לי בז'רנו. "בספטמבר 45' עליתי על אוניית מעפילים ממארסיי לעתלית. בעתלית שמו אותי שוב במחנה עם גדרות תיל סביבו. אחרי שבוע אחותי שיחררה אותי".
אסתר ניסתה להגשים חלום והגיעה לקיבוץ אפיקים. היא רצתה ללמוד מוזיקה, אבל בקיבוץ הודיעו לה שהיא חייבת קודם לעבוד שנתיים. "ויתרתי, והלכתי ללמוד מוזיקה ושירה בתל־אביב, הצטרפתי ללהקת 'רון', והתאהבתי שם בזמר טנור, צבר ישראלי בשם ניסים בז'רנו". הם התחתנו ב־50', כעבור שנה נולדה עדנה, ויורם נולד שנה אחריה. הם עברו מתל־אביב לבאר־שבע, היא לימדה שבעים תלמידים נגינה בחליל. ניסים לא מצא את מקומו.
בגלל השפה ובגלל שהממשלה המקומית הבטיחה לעזור כלכלית, הם עברו לגרמניה. אסתר פתחה בוטיק לבגדים ולתכשיטים, ניסים למד מכונאות ועבד עד מותו, לפני עשרים שנים.
בסוף שנות השבעים הגיע סיפורה של בז'רנו לארגונים אנטי־פשיסטיים בהמבורג, והם החלו להזמין אותה לכנסים ולמצעדים. בסופי שבוע היא הצטרפה לקונצרטים ענקיים של אמנים למען שלום, ואט־אט שבה להתמסר למוזיקה. ב־91' הקימה בתה עדנה להקה עם נשים אחרות בשם "קואינסידנס" (צירוף מקרים). לאחר שההרכב התפרק צירפה אליה עדנה את יורם ואסתר, וביחד הם התחילו להופיע בסופי שבוע בגרמניה ובאיטליה. אפילו השווייצרים קיבלו את הבז'רנואים בחום. הם שרו פולקלור יהודי, שירי פרטיזנים ומחתרת, שרים בעברית, ביידיש, בגרמנית ובעוד שש שפות.
הראפ שנלחם בגזענות
קותלו יורטסבן היה בן 35 כשהתקשר לבז'רנו, בן למהגרים מאנטוליה. הגרמנים תמיד הזכירו לו את המוצא שלו למרות שנולד בקלן, בטורקיה לעגו על הגרמניות שלו. הוא התאהב בראפ כנער, "זה היה הערוץ הנכון לנתב אליו את כל הכעס על הגזענות והאפליה. אף תחנת רדיו לא רצתה להשמיע אותנו, אמרו לנו שהמאזינים מחפשים מוזיקה אופטימית".
כמו בז'רנו, קותלו היה נחוש בדעתו לנכש את השנאה עם המוזיקה. ב־2006 הוא קיבל הצעה: להילחם בימין הקיצוני המציף את בתי הספר בדיסקים של מוזיקת שנאה באמצעות עיבודי ראפ של שירים שכתבו יהודים תחת השלטון הנאצי. קותלו היה מאושר, אבל חשש מהאתגר: איך מחברים בין שירים של קורבנות לביט האלים של הראפ?
חבר סיפר לקותלו על אסתר. הוא התקשר אליה, הציג את עצמו. הם נפגשו בהמבורג. אחרי כמה חודשים הם נפגשו שוב והוא השמיע לה את עיבודי הראפ שעשה לשירים שלה. היא עצמה את עיניה, והוא את שלו. כשפקח את עיניו ראה שדמעות זולגות מעיניה. הוא ביקש סליחה ועצר את ההקלטה, אבל אסתר ביקשה שלא יפסיק, שמעולם אף אחד לא הבין את הכאב שלה, את הזיכרונות, את התפקיד של המוזיקה בחיים שלה, כמו שקותלו הבין אותם בטקסטים שחיבר לשירים שלה. וקותלו אמר לה שהוא מרגיש כאילו שמצא כפפה שאיבד כילד, אבל עדיין תואמת לידו.
הם הפכו לזוג מוזיקלי, מוסלמי מאמין ויהודייה שאיבדה את אמונתה. היא הלכה איתו לבתי ספר והשתמשה בסיפור שלה כדי לכוון תשומת לב לשנאה ולגזענות כלפיו. הם הוציאו דיסק, "פר לה ויטה" (לחיים, באיטלקית) וערכו חמישים הופעות בגרמניה. השילוב ביניהם נישא מפה לאוזן, והטלפון לא הפסיק לצלצל. הזמנות החלו להגיע ממקומות רבים בעולם.
לאסתר בז'רנו לא היו חיים קלים. היא יכלה לוותר. הזיכרונות לא הרפו ממנה. אבל הייתה לה משימה: היא הבטיחה שתספר את הסיפור של כל אנשי נוף חייה שנרצחו בגלל שהיו יהודים, את כל אלו שהמוזיקה שלה ליוותה ברמאות אל מותם. אחרי שהשתחררה מאושוויץ, ואחרי שחזרה לגרמניה וראתה איך השנאה עדיין קיימת במדינה, היא החליטה לעשות כל מה שצריך כדי למגר את הרוע הזה. "והדרך הכי טובה, הדרך היחידה, להילחם ברוע", היא אמרה, "היא לשחרר את כל הבלמים של הטוב ולתת לו להתפשט בעולם ולמגר את הרע. כמו שיר". •
