"אחרי שפרצו לעסק נכנסתי למקלחת ובכיתי את חיי. אמרתי לעצמי, 'די אור, את חייבת להתחתן'"

כמה ימים לפני שנכנסה לבית 'האח הגדול', העלתה אור שפיץ סטורי מרסק לב. עשרות קינוחי פאר ססגוניים נערמים זה על גבי זה בפח הזבל. "הצוות בקונדיטוריה סידר וניקה את הוויטרינה במיוחד כדי שאוכל לעשות סטורי, אבל אז הוויטרינה התפוצצה וכל הקינוחים שהיו תחתיה התמלאו ברסיסים והלכו לפח. סחורה ב־3,000 שקל קל. כתבו לי מיליון הודעות על זה שאני צריכה לבדוק מזוזות. אומרים לי, 'מה זה, איזה עין יש עלייך'".

ואת מאמינה בזה?

"אני לא רוצה להאכיל את עצמי בסרטים כל היום, אז אני אומרת לעצמי, 'יאללה אור, תתקדמי ותמצאי פתרונות'. לא 'יש עליי עין'. אבל זה מבאס רצח. עם כל הכבוד לתוכנית העסקית שהכנתי לעצמי, ולשבעה אחוזים שלקחתי בחשבון כבלאי, אני עוברת את זה כל פעם עם משהו אחר. לא מזמן פרצו לבייקרי שלי, זה כבר ממש שבר אותי".

מה קרה?

"חגגנו שנה למקום, היה פיצוץ של אנשים, פאן, צחוקים, תור של קיץ. פתאום ראיתי מישהו שנראה לי קצת חשוד, הוא הסתובב סביב הבניין, ראיתי אותו בעיניים שלי מסתכל מאותו חלון שממנו הוא נכנס אחר כך, אבל לא לקחתי את זה כל כך רחוק. הלכתי לבנות שעובדות איתי במקום ואמרתי להן ליתר ביטחון שיסגרו את החלון. ואז הוא בא והתיישב בבייקרי, בחר מקום ליד הקופה ותיצפת על איך העניינים עובדים. אמרתי לאבא, 'בוא כנס רגע ותבדוק מה העניין, תוציא אותו בנימוס'. אבא שלי בצורה הכי מנומסת אמר לו, 'בבקשה תמתין כמו כולם בתור', והוא פשוט חזר בארבע לפנות בוקר ופרץ למקום".

מתי גילית?

"שעתיים אחרי, בשש בבוקר. מהיום שיש לי עסק הטלפון שלי תמיד פתוח, אני קמה מכל שיחת טלפון, ודווקא באותו יום קמתי מאוחר ושמתי על שקט. הקונדיטורית התקשרה אליי 12 פעמים ולא עניתי לה, אני גרה בבניין ממול והיא באה, דפקה בדלת, הקפיצה אותי מהמיטה. אכלתי סרטים שהוא גנב את כל הכסף שעשינו במסיבה יום קודם. אמא שלי שאחראית על זה לא ענתה, בינתיים אבא שלי על הרגליים יחד עם כל משטרת ישראל, שלקחו טביעות אצבע ועשו סיור במקום. ואני מגז'דרת, אבל מה זה מגז'דרת".

מה קרה לכסף?

"מתברר שאמא שלי לקחה אותו יום קודם מהמרתף ולא אמרה לי, אבל עד שהיא ענתה? וואו, מה שאני עברתי. אחר כך אמרתי לעצמי, 'אור, את קולטת שבכית בגלל כסף שאפילו לא נגנב? וגם אם כן, באמת בכית בגלל כסף?' הבטחתי לעצמי שזה לא יקרה יותר, אבל נורא נבהלתי מכל הסיטואציה".

התפרקת? רצית לא לפתוח באותו היום?

"אני בן־אדם מאוד פרקטי, אני יודעת שלא לפתוח זה אומר להפסיד כסף (צוחקת). אז לא, אני מראה כל הזמן באינסטגרם כמה אפשר לעשות הכל וכמה נשים הן כל יכולות, אז בגלל שמישהו פרץ לי אני לא אפתח? אז אוקיי, פרצו, הגיעה משטרה, והיה לי בוקר שְחוּר שארבעה אדוויל לא עזרו לו, אבל התאפסנו, פתחנו, וזה ששיתפתי את כל זה בסטורי כל כך עזר לי. אנשים באו וחיבקו אותי, אמרו שהם באו לחזק אותי וזה באמת חיזק, תראי, אני בוכה עכשיו. לא הייתי עוברת את השנה הזאת בלי הקהל שלי".

והיו גם מגיבים שכתבו לך להביא את סבתא שלך שתעשה כישוף.

"וואי, זה פיפי בתחתון. בפעם הקודמת שצילמתי אותה אצלי בקונדיטוריה שמה לי מחבת על הראש. היא אמרה לי, 'אל תשתפי את זה, עוד יחשבו שאני מכשופה'. סבתא שלי פרסייה, עלתה אי שם מאיראן, יש לה אמונות טפלות והיא גוררת גם אותי לשם".

מה כולל הטקס?

"היא מטהרת אותי עם זרעי אספנד (בפרסית: צמח השבר הלבן) ומפוצצת לי ג'ולות על הראש, מרתיחים את הג'ולה, זה נמס, אם זה מתפורר זה אומר שהעין לא התפוצצה. אם זה נשאר שלם זה אומר שהעין התפוצצה".

איך זה הלך?

"התפוצצה, אבל כנראה שלא מספיק. קבענו שוב. לא יכולתי לספר לה שאני נכנסת ל'אח הגדול', והיא סופר־רגישה, אם היא תראה אותי בוכה בטלוויזיה היא תשאל אותי 'אור, למה היית צריכה את זה?'"

× × ×

השאלה למה היא צריכה את זה מרחפת מעל הכניסה ל'אח הגדול' (ימי ראשון ברשת) של אור שפיץ, אושיית רשת וקונדיטורית בנסיקה. שפיץ (24) עלתה השנה מהר וגבוה יותר מכל עוגה שהכינה, ובקונדיטוריה שלה בבוגרשוב ליד הטיילת של תל־אביב, משתרך תור קבוע של אנשים שבאו לאכול ולצלם. לפני יותר משנה, כמה שבועות אחרי הסגר הראשון היא פתחה היכל קינוחים ורוד מקצה לקצה, ומה שנראה כמו הטיימינג הגרוע ביותר לעסק חדש התגלה כיתרון. היא נהנתה מקהל צמא לאטרקציות ובריחה, שקרואסון מוגזם ותפאורה של קיר פרחים סינתטיים גרמו לו להרגיש בפריז עם שופוני של דובאי. אטיטיוד ה"גירל בוס" של שפיץ, בעלת המקום והפנים שלו, זהר למרחקים. בתקופה שצעירים בחל"ת ישבו חסרי מעש, היא תיעדה למעל 300 אלף עוקבים באינסטגרם איך מרימים בגילה עסק עצמאי, ולא סופרים ספקים שמזלזלים בך כי השיער שלך ורוד. וגם לא מבקרים שקטלו אותה וראו בה את כל מה שמצועצע, אינסטגרמי, שטחי וריק מתוכן. בין אושיות אוכל צעירות שמינפה הרשת, כמו ליאור קוקה ודניאל עמית, המתכון של שפיץ הוא הארד־וורקריות, נגישות ואמא המופקדת על הצד העסקי.

"העסק שלי מחולק לשניים, לקונדיטוריה שצריך לתפעל לביני, אור, שמראה הכל, אבל הכל. גם את הצחוקים וגם את ההפסדים. אנשים כתבו לי שהם למדו על עסקים ממני, פלוצה בת 24 מחולון. זה עצום, זה עולם. החלום הוא להיות בינלאומית".

למה לה בשיא ההצלחה להיכנס לבית סגור, בלי שליטה על הנרטיב, עם דיירים שכוכבם דרך מזמן, וחלקם רואים בריאליטי תוכנית שיקום לקריירה? גם בשביל התחושה שהיא בת 24 שוב. "בעבר אמרתי לא, ומה שהשתנה זה שעברתי את השנה הכי מטורפת בחיים. לפתוח עסק בשנת הקורונה זה הכי מטלטל שיש ואחרי שעברת את זה כאילו הכל צ'יפס, אבל איפשהו השנה הזאת הייתה לי בודדה. זה היה עבודה־בית, עבודה־בית, עבודה־בית ומה שמילא את החלל זה לענות לעוקבים באינסטגרם ולדבר ולשתף. עכשיו בא לי חבורה. ואני הכי ילדת טיולים שנתיים, אחרי התיכון גרתי בזקינטוס". 

נשאבת לעבודה?

"רציתי לעשות את מה שאני רוצה הכי טוב שיש, מאוד חשוב לי לא לאכזב ובא לי שהכל יהיה ספץ, עם הצוות הכי טוב שיש, ואני יודעת איך אני רוצה להגיש בדיוק כל דבר, באיזו טמפרטורה ואיזו מידת אפייה. כשאחת העובדות חולה אני נכנסת לדלפק, או אוספת בדלי סיגריות מהרצפה בעצמי ומחטטת בזבל כדי להפריד פלסטיק מנייר, ואין לי בעיה עם זה. אמא שלי אמרה לי מראש ששנה ראשונה של עסק לא רק שאת נותנת את כולך, את לא זזה ממנו מילימטר ואת גם לא פותחת עוד אחד. לא יקרה. והמייל שלי מופצץ בהצעות לזכיינות ולפתיחת מקומות בחו"ל. ביום השנה לבייקרי אמרתי לה, 'מותק'לה, פותחים עוד אחד' ואז יום אחרי פרצו וחשבתי, אם באותו ערב היום פורצים לי לשניהם בו־זמנית? כאילו, כמה אפשר להסתכל על הכל באנרגיה חיובית?"

בתוך כל זה חשת בדידות?

"ברור שיש לי את החברות שלי, אבל כשהן אומרות לי, 'אור בואי נצא', אני חושבת, מה אני אבוא אליהן נוזלת כשאני ערה מחמש בבוקר והשעה עשר בלילה ואני עייפה ברמת הדמעות? אני אתקלח ואז אצא לבר כדי להסריח מסיגריות? ואז עוד פעם אתקלח? ואז אקום עוד פעם בחמש? אין לי כוח. את מגשימה את עצמך ויש מחיר. אני יוצאת לדייט ואני לא שם, כי אני חושבת על מארז יום האהבה שמחר יוצא. זה לצאת עם מישהו ולומר לו, 'חיים, אני באה בטרנינג. בוא בנוח גם אתה ונשב מתחת לבית'. ככה. עכשיו, הבן־אדם חתיך ברמות".

אם לא היית קמה למחרת בחמש בבוקר היית זורמת?

"אם העסק לא היה בראש שלי, זוגיות ומשפחה היו בראש שלי. יצא לי לצאת לדייט ויום למחרת להתעסק רק באם הוא ישלח או לא ישלח הודעה. קלטתי שרק על זה אני חושבת במקום להתעסק במטבח. גם החברות הכי טובות שלי כבר ידעו ש'יש לך חנוכת בית? סורי, אני באה גמורה מעייפות. אני אביא לך מתנה ואצחק איתך ואוהבת אותך ברמות ושמחה בשבילך, אבל אני הולכת מוקדם לישון'. השבוע רציתי ללכת ליום הולדת של אנג'ל ברנס אבל הייתי בעסק. וזה בודד. להגשים את עצמך זה בודד. זה בא על חשבון חיי חברה, חיי זוגיות, חיי משפחה. אני חיה 24 שנה ויכולה לספור על שתי הידיים את מספר הפעמים שלא הייתי בקידוש. יצא שעשיתי לילה לבן בעבודה ולא ישנתי כדי לארגן את המקום והמשפחה אמרה לי, אל תבואי, עדיף שתשני. זה היה קו אדום, זה איכזב אותי, אבל לא יכולתי להזיז את האצבעות בידיים, הברכיים שלי שרפו".

מתי הבנת את המחיר שאת משלמת?

"אחרי השבוע הזה שפרצו לי לבייקרי, גנבו לי את הטלפון ונפל החשמל, אני זוכרת את הרגע שהגעתי הביתה והייתי בסרטים שפרצו גם לבית. גנבו לי את הטלפון וראיתי שהסירו את התוכנה שמסנכרנת בינו לבין השעון אפל. חשבתי שהגנב היה גם בבית ולקח את השעון, ומרוב פחד ביקשתי מאחד השכנים שגרים מעל העסק, מישהו שאני לא מכירה, כזה שלום־שלום, שייכנס איתי לבית למקרה שהגנב עדיין שם. אני זוכרת איך אחרי שהוא הלך נכנסתי למקלחת ובכיתי את חיי. אמרתי לעצמי, 'די אור, את חייבת להתחתן'".

מכל הדברים, זה מה שאמרת?

"כן, שאני חייבת זוגיות. עכשיו".

× × ×

היא גדלה בחולון לזוג קציני משטרה. אחיה הקטן בן 17. "אמא שלי תמיד אומרת שהתחלתי לאפות בגלל חרדה קיומית. גם היא וגם אבא שלי היו קרייריסטים, היה או שניצל של טבעול או אוכל מסבתא. הייתי מסיימת צהרון או בית ספר והייתי באה לעשות עם סבתא דברים במטבח. אהבתי להתעסק במכירות ולעשות דברים בעצמי, הייתי מוכרת טייצים, עגילים לפופיק שקניתי באלי־אקספרס, ואז עוגות. רציתי להיות עצמאית ולקנות טלפון וקורקינט מהכסף שלי. אמא שלי השתגעה, היא הייתה רואה אותי בבוקר עובדת בחנות הדפסות, בערב ממלצרת ואומרת לי, 'אור את תקרסי. יחשבו שאנחנו עניים בבית'". ליום הולדת 18 קיבלה במתנה סדנת זילוף עוגות, היא יצאה משם עם שתי עוגות, אחת מהן העלתה לאינסטגרם, כשעוד לא היו לה כל כך הרבה עוקבים, ותוך זמן קצר היא נמכרה. "התחלתי לחשוב על אסטרטגיה שיווקית, יום לפני ראשון בספטמבר נסעתי כל הלילה באופניים חשמליים בין בתי ספר וגנים ותליתי שלטים שאני מכינה עוגות כדי שלמחרת הורים יראו את זה. מצאתי את עצמי עובדת בשבת ומזלפת במשך יום שלם עוגת אנה ואלזה בשביל 250 שקל שזה כלום כסף, אבל העיקר שישמעו עלייך".

בהמשך למדה אצל הקונדיטורית אסטלה והתמודדה בריאליטי האפייה 'בייק אוף'. גם כשהיא הפכה את העוגות לביזנס, הן עדיין בגדר תחביב. "תשאלי אותי מה תעשי היום אחר הצהריים בבית כנראה שזה יהיה עוגה. ותמיד זה מתחסל. בגיל 21 עברתי מהבית של ההורים ל'מידטאון' בתל־אביב, הייתי כותבת בקבוצת ווטסאפ של הבניין שהכנתי רוגלך והיו באים לקחת. היום אני גרה בבניין בודד ומבודד, חילקתי את עוגת השוקולד חלווה שאפיתי לשומר בחניה ולשומרים למטה אבל נשאר עוד פס שייזרק. את מבינה למה אני צריכה חבורה?"

את חושבת על כסף יותר משהיית רוצה?

"אני יכולה לומר שיש לי חרדה עסקית קיומית. מה יקרה אם יום אחד אני לא אצליח לעשות את מה שאני עושה? זה מפחיד. אבל זה לא שינה אותי, זה לא שאני מרוויחה עכשיו סכום מסוים ואלך לקנות תיק של גוצ'י. אני עם חולצה ב־30 שקל, טבעת שעלתה 70 שקל ומשחירה, טבעת של עין".

כי יש גם פחד שיום אחד זה ייעלם?

"אני יודעת שמה שיש לי היום יכול להיעלם מחר אם אני לא אעבוד מספיק קשה או אעוף עם העפיפון. את כל הכסף שחסכתי מהצבא ועד גיל 21, ככה אז־איז ביזבזתי על לגור במגדל כי אהבתי את הנוף, אבל זה לא אומר שכל החיים אגור במגדלים. לא גדלתי במקום שכסף הוא עניין. אמא הייתה אומרת, 'יש כאן שטר של מאה שקל. את מעדיפה ללכת איתו לשוק בצלאל ולקנות ארבע חולצות או חולצה אחת בקניון?' אני מעדיפה להישאר איפה שאני, אני לובשת חולצה ב־50 שקלים ואומרת ישתבח שמו לעד".

גם חיי האהבה הסתדרו סביב המגדל, שנה וחצי הייתה שפיץ עם השכן מהמידטאון מיתר עסיס, יוצא ה'מירוץ למיליון'. אחר כך יצאה עם השחקן והדוגמן עומר דרור. "יצאנו, היה נחמד, אני יכולה לומר שזה לא הגיע לשלב שצריך לעשות מזה רעש אבל בגלל שהוא מאוד מוכר זה נהיה משהו. קצת הרתיע אותי שעומר כל כך מפורסם. עשינו סיבוב והתחילו לרוץ אחריו בנות בחוף ואני כזה חושבת, 'וואט?' סיטואציה מביכה ברמות. יצאנו כמה פעמים בסך הכל ופשוט לא הייתי שם".

לפני שנכנסה לבית האח עשתה ניקוי שולחן. "לפני שבוע שלח לי ידיד, 'יש לי מישהו לסדר לך, בדיוק כמו שאת אוהבת, בלי אינסטגרם, חמוד, עורך דין'. הוא שלח לי תמונה שלו ואמרתי סבבה. אבל אז חשבתי, מה אני אעשה איתו, אצא איתו לשני דייטים ואיעלם לו? ויתרתי".

למה את מעדיפה אותם בלי אינסטגרם?

"מה, כל הזמן נהיה באינסטה? הייתי מעדיפה מישהו שיאזן אותי. הוא חייב להיות חכם ברמות, מישהו שגם יש לו ראש עסקי ויודע מה הוא רוצה מעצמו. אחרי הטלטלה הנפשית שעברתי בפריצה של העסק, באמת הרגשתי שלא בא לי לעבור את הדברים לבד. אני רוצה חבר טוב שיהיה פה ואוכל לפרוק לו, לדבר איתו ולאכול איתו ארוחת ערב. היום אני לא אוכלת ארוחת ערב. מה, אני אכין לעצמי ארוחת ערב ואשב ואוכל אותה לבד? לא קורה. אני אוכלת בחוץ או קורנפלקס ולישון. ומי רוצה לחזור למיטה ריקה? אני מסתדרת, אבל בא לי כבר בגיל 26 להסתובב בין הפגישות עם בטן הריונית שבתוכה איזה מיני־מי, תאומות".

למה הדחף להתמסד בגיל צעיר?

"אמא שלי היא חצי לביאה חצי רוטוויילר, בגיל 23 היא הביאה אותי כבר. ילדה גידלה ילדה והייתה תוך כדי קצינת משטרה, עשתה את כל הקורסים, הכל כרגיל. היא הוכיחה לי שזה אפשרי. היה לי חלום שמגיל 18 אני אלך עם אותו האחד עד סוף החיים. זה כבר לא יקרה, אני בת 24! אבל בא לי מישהו שאוכל להגיד עליו, 'אנחנו מההתחלה ביחד'".

את הסיבוב שלה בפריים־טיים היא רוצה לנצל גם לטובת סגירת חשבונות עם מי שראה בה גימיק. "אני קורעת את עצמי, יש לי ורידים ברגליים של סבתא בת 80, אני עובדת בשעות לא שעות כדי שבאמת ייהנו ויחוו חוויה, וזה פגע בי. הרגשתי שעדיין מזלזלים בי. הייתי יושבת, קוראת ביקורות ובוכה מכאלה שהיו אומרים, 'נו, עוד אחת שיש לה משקיעים והיא מעלה תמונות לאינסטגרם'. אבל היום להעלות תמונות לאינסטגרם זה עבודה בפני עצמה, ויש כאן גם קינוחים קלאסיים. אני באה כדי שיכירו אותי מבפנים".